בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבועה הקשמירית

אחרי שנים של מלחמות, קשמיר משגשגת. למרות התיירות הפורחת אנשי צבא שחשודים ברצח מסתובבים בחופשיות והמתח רוחש מתחת לפני השטח

תגובות

אחרי עשרות שנים של מלחמה, קשמיר פורחת שוב. בתי המלון מלאים עד אפס מקום, הכבישים שוקמו ובנייני משרדים נבנו מחדש. ואולם, לאחר שהניחו את הרובים בצד, תיאלץ הודו להחליט בקרוב אם הצדק יתקבל באותה שמחה שבה מתקבלים התיירים.

רוצחי המונים מתהלכים ברחובות קשמיר בצורה גלויה אף על פי שרצחו אלפי בני אדם, הקבורים בעשרות בתי קברות ברחבי המדינה. אחד מבתי הקברות האלה נמצא בכפר הפסטורלי בוניאר. תשע שנים אחרי שקצינים וחיילים הודים השליכו כאן מאות גופות שנוקבו בכדורים, בניסיונם לדכא תנועה למען עצמאות קשמיר שנתמכה בידי פקיסטאן, עדיין ניתן לראות תלי עפר וקברים לא מסומנים, כאילו האדמה מסרבת להירגע מנסיבות המוות.

אטא מוחמד רג'ה חאן, איכר בן 70 שחפר את הקברים, אמר כי באחת החלקות נמצאים שרידיו של ילד בן שנתיים. באחרות קבורים בני נוער ומבוגרים. בית הקברות של חאן התמלא במהירות, ולכן הוא קבר רק מתי מעט מרבבות הקורבנות שנהרגו ביותר מ-20 שנות מלחמה עקובה מדם. רבים מהמתים היו מורדים חמושים, בהם גם שכירי חרב זרים. ואולם, חפים רבים מפשע נרצחו בקרבות, ואף אחד מאנשי הצבא החשודים ברצח עדיין לא נעצר.

אי–פי

המתח רוחש ממש מתחת לפני השטח. בחודש שעבר פרצה דליקה במסגד בעיר סרינגאר, שהביאה להתפרצות עימותים אלימים בין שוטרים למפגינים מוסלמים שהשליכו לעברם אבנים. שישה בני אדם נפצעו אחרי שהשוטרים השליכו רימוני גז מדמיע, אולם המהומות לא התפשטו למוקדים אחרים במדינה.

ג'ומה חאן, בן 45, היה אחד מעוברי האורח שנטבחו. הוא היה שוליה של נפח והתגורר בבית מבוץ על מדרון אחד ההרים במחוז אננטנאג עם אשתו ו‑11 ילדיהם. ב‑24 במארס 2000 שברו חיילים את דלת ביתו וגררו אותו החוצה. ארבעה ימים לפני כן נטבחו 34 גברים ונשים במחוז סמוך על ידי יותר מתריסר חמושים לבושים במדי הסוואה, ועל הצבא הופעל לחץ רב למצוא את הרוצחים.

בנו הבכור של חאן, עבד-אל ראשיד, טוען כי אביו נרצח בידי החיילים כי היה עני ובעל זקן, ולכן נראה כמו אחד המורדים. "הם אמרו לאמי: ‘אל תדאגי, הוא יחזור בעוד חצי שעה". לדבריו, האם, שלא האמינה להם, השליכה את עצמה על בעלה, והחיילים הכו אותה. כמה שעות לאחר שנלקח האב, גילה ראשיד ששלושה גברים אחרים באזור נלקחו בידי החיילים.

זמן קצר לאחר מכן, הודיע הצבא כי בבקתה באננטנאג אותרו חמישה חמושים זרים שהשתתפו בטבח. בהודעה נאמר כי בקרב שהתרחש במקום נשרפה הבקתה והמורדים נהרגו. הגופות החרוכות נקברו ללא ניתוח שלאחר המוות. לאחר ההודעה, אומר ראשיד, הוא חשש מהגרוע מכל. בני הכפר שלו ערכו צעדת מחאה בדרישה לראות את העצורים, אולם השוטרים ירו למוות בשבעה מהמפגינים, בהם אחיו הצעיר של ראשיד. הזעם בקרב התושבים המקומיים הלך וגבר. מחשש להתקוממות, אפשרו הרשויות לבני המשפחות לקבור הגופות של המורדים כביכול.

המשפחות זיהו את יקיריהן מיד. בניסיון כושל להסתיר את זהותם של הנרצחים, החיילים הכריחו אותם ללבוש מדי צבא, אולם שכחו להוריד מהם את בגדיהם הישנים שעדיין נראו מתחת למדים השרופים. בדיקות גנטיות אישרו את זהותם. אלה לא היו קיצונים זרים.

חקירה שנערכה בידי לשכת החקירות המרכזית של הודו האשימה חמישה חיילים ברצח. בית המשפט העליון הורה לצבא להחליט עד סוף החודש אם להעמיד את הנאשמים למשפט צבאי או אזרחי. ראשיד אמר שהוא אינו אופטימי ואינו מאמין שהאשמים יובאו אי פעם למשפט, 12 שנים מאז אותו יום. "אנחנו בשבילם כמו תולעים. הם ידרכו עלינו בנעליהם ואנחנו נמות".

סיפורה של ריפעת אנדראבי דומה. היא ובעלה ג'אליל, עורך דין מפורסם ופעיל למען זכויות אדם, נסעו ב‑1996בכבישי סרינגאר, בשעה שאולצו לעצור ליד מחסום צבאי. במקום לבדוק את תעודות הזהות שלה ושל בעלה, טוענת אנדראבי, עצר קצין בשם אווטר סינג את ג'אליל. אנדראבי, אם לשלושה ילדים קטנים ועורכת דין במקצועה, נבהלה. היא לא יכלה לנהוג, ולכן שכרה ריקשה ממונעת כדי שתעקוב אחרי הקצינים שלקחו את בעלה. ואולם, הריקשה לא היתה מספיק מהירה, ואנדראבי שבה לביתה. גופתו של ג'אליל אנדראבי נמצאה שלושה שבועות לאחר מכן בתוך שק על אחת מגדות נהר הג'לום.

אנדראבי הקדישה ב‑16 השנים האחרונות מאמצים רבים במטרה להעמיד לדין את סינג וחבריו. בית המשפט הורה לעצור אותו, אולם הצבא ורשויות האכיפה לא הצליחו להוציא לפועל את צו המעצר. כשהתברר שהוא נמצא בארה"ב, הם סירבו לבקש את הסגרתו. בתשעה ביוני ירה סינג למוות באשתו ובשניים מילדיהם בביתם בקליפורניה, ולאחר מכן ככל הנראה התאבד.

אנדראבי אמרה כי שלושת ילדיה, שהיו בני שנתיים, שלוש ושש כשנרצח אביהם, לא הצליחו להפנים שהוא מת והמתינו בכל יום אחר הצהריים לשובו מהעבודה. "בכל פעם ששמעו צפירת מכונית ליד השער או דפיקה על הדלת הם באו בריצה וצעקו: ‘אבא חזר", אומרת אנדראבי בדמעות. "עברנו ייסורי גיהינום, אבל לא נעצור".

ועדת זכויות האדם במדינת המחוז ג'אמו וקשמיר פרסמה באוקטובר האחרון דו"ח, שבו אושר כי בשלושה מחוזות במדינה טמונות 2,156 גופות בקברים לא מסומנים. הוועדה המליצה כי הרשויות במדינה יערכו בדיקות גנטיות כדי לזהות את הגופות, ויקימו ועדת חקירה שתעמיד לדין את האחראים לרצח. לפי החוק בהודו, המדינה חייבת לענות לבית המשפט בתוך 30 ימים. מאז עברו תשעה חודשים, והמדינה לא הגיבה. קציני צבא בכירים טוענים בפומבי כי חסינות הצבא מפני תביעות משפטיות בקשמיר, המעוגנת בחוק, היא מקודשת. לדבריהם, אם קצינים יועמדו לדין חייהם של רבים מהם יהיו בסכנה.

פארווינה אנגאר, יו"ר אגודת ההורים של הנעלמים בג'אמו וקשמיר, אמרה כי בידיה תיעוד של מאות מקרים שבהם חטפו אנשי כוחות הביטחון בני אדם שעקבותיהם נעלמו לאחר מכן. במשרדה הקטן יש ערימות של תיקיות ורודות, שבהן שמורים תצלומים ותצהירים של עדי ראייה. השמות, הדרגות והיחידות של החיילים והשוטרים המואשמים בביצוע הפשעים האלה מצוינים בכל מסמך ומסמך.

אנגאר אומרת שידועה לה זהותם של שלושת השוטרים שלקחו את בנה בן ה‑16, ג'אוויד, ב‑18 באוגוסט 1990. היא הגישה מאז אין ספור עתירות לבתי משפט כדי שהשוטרים האלה ייענשו, אולם דבר לא קרה. קציני צבא הציעו לה כסף כדי שלא תגיש יותר את העתירות אולם היא סירבה בדיוק כשם שהיא מסרבת להאמין שבנה מת. "אני רוצה את בני בחזרה", היא אומרת, "ואני רוצה צדק".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו