בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לחיות בסין

עד ראייה ללידת מעצמת-על

כתב גרדיאן מסכם עשר שנות עבודה בבייג'ין. הוא מתרשם מההתקדמות הכלכלית המואצת, אולם מתריע מפני אלימות אתנית ופגיעה בזכויות אדם

14תגובות

בבואי לבייג'ין באוגוסט 2003, האמנתי שקיבלתי את התפקיד הטוב ביותר בעולם - עבודה בעיתון שאני אוהב, במדינה גדולה שבה קורה המהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה שלה. בעשר השנים האחרונות ישבתי מול צג שגודלו כגודל יבשת וצפיתי כיצד 200 שנות התפתחות תעשייתית רצות קדימה במופע שבו משתתפים יותר ממיליארד בני אדם.

למרות כל אלה אני שמח שבנותי היו אז צעירות ולא עשו בעיות, אחרת היינו נאלצים לטוס בחזרה הביתה במטוס הזמין הראשון. בזמן שנסענו מנמל התעופה לדירה שלנו ניסיתי לשמור על מצב רוח מרומם. "תסתכלו בכל העפיפונים האלה", אמרתי כשעברנו ליד פארק צ'אויאנג, אף על פי שהתמלאתי עוגמת נפש למראה הבניינים המרופטים, אתרי הבנייה האינסופיים והערפיח המחניק. ביני לבין עצמי שאלתי: "האם פעלתי נכון ביחס אליהן?". באנו מיפאן, מדינה דמוקרטית, נוחה, אדיבה, אובססיבית לניקיון, מסודרת. מדינת העולם הראשון. הגענו לעיר בירה קודרת של מדינה מתפתחת, קומוניסטית לכאורה, שנראתה ונשמעה כמו אתר בנייה ענק. המשפחה שלי ודאי הרגישה כי בכל הנוגע לאיכות החיים, צעדנו צעד גדול לאחור.

כמו אנשים שזה ביקורם הראשון בסין, שמחתי לגלות את הספרות הסינית והפילוסופיה הדאואיסטית, הפארקים של בייג'ין, המוזרויות של הדאשאנזי והתערובת המרתקת של קלאסיקה וגסות הקיימת בשפה הסינית, אף על פי שמעולם לא הצלחתי להשתלט עליה בשלמותה.

אי–פי

כשאני מתבונן לאחור, במה שאירע לאחר מכן, קשה להאמין שכה הרבה התרחש בתקופה כה קצרה: התפרצות מגפת הסארס ושפעת הציפורים, ניסיון הרצח של נשיא טייוואן, המהומות הקטלניות בטיבט, רעידת האדמה ההרסנית בסצ'ואן והאלימות האתנית הרצחנית בשינג'יאנג. וכל אלה בנוסף לאסונות הטבע האדירים שפקדו את האזור - הצונאמי של 2004 באוקיינוס ההודי ושל השנה שעברה באוקיינוס השקט והתאונה הגרעינית בפוקושימה ­וצחצוח החרבות הגרעיניות בחצי האי הקוריאני.

אחת המשימות הראשונות שלי ב‑2003 היתה לבחור בשם סיני. בחרתי בהואה ז'ונג. גם משום שהוא נשמע קצת כמו ווטס, ג'ון, אך בעיקר משום שפירושו היה "כן ואמיתי כלפי סין", כפי שהייתי נחוש להיות בעבודתי כעיתונאי. תשע שנים מאוחר יותר תחושה זו נותרה בעינה, אף על פי שפעמים רבות "זכיתי" לתארים "אוהב קומוניסטים", "תומך בטייוואן" ו"בובה של הדלאי לאמה".

אך אני התמקדתי בפיתוח ובהשפעתו על האנשים והסביבה. ב‑2003 היה לסין התוצר הגולמי המקומי השישי בגודלו בעולם. ב‑2004 הוא עבר את התוצר הגולמי הלאומי של צרפת, ב‑2005 של בריטניה, ב‑2009 של גרמניה וב‑2011 של יפאן. בהתאם למגמה הנוכחית, סין תעבור את ארה"ב ותהיה מספר אחת בעולם בתוך 15 שנים. היא כבר נמצאת בפסגה בכל הנוגע למספר משתמשי האינטרנט, לצריכת האנרגיה ולגודל שוק המכוניות.

ביקורת לא התקבלה בסבר פנים יפות. לעתים קרובות מדי אירעו התפרצויות איבה נגד התקשורת הזרה. אחדים מעמיתיי בכלי תקשורת אחרים קיבלו איומי רצח. לרגע לא ציפיתי שסין תהיה מקום עבודה קל לעיתונאי. מסיבות פוליטיות ותרבותיות יש הבדל אדיר בציפיות מהתקשורת. מסיבות היסטוריות וגאו-אסטרטגיות, קיים חוסר אמון מתמשך בעיתונאים זרים.

היתקלויות בשוטרים, בשלטונות מקומיים או בבריונים פשוטים נפוצות מאוד. חמש פעמים נעצרתי, שש פעמים לא הורשיתי לעבור במחסומי דרכים (כולל פעמים אחדות שבהן ניסיתי לבקר בשטחים הטיבטיים) ולפחות פעמיים "זכיתי" לטיפול שהיה פחות מעדין. אנשי ביטחון עקבו לפעמים אחר אנשים שראיינתי ו"הזמינו את העוזרים שלי לתה" כדי לחקור אותם עם מי נפגשתי והיכן אני מתכנן לבקר. צנזורים סגרו אתר אינטרנט שתרגם מאמרים מהגרדיאן לשפה המנדרינית. תעודת העיתונאי שלי הוחרמה על ידי המשטרה פעמיים. הפעם האחרונה היתה השנה, ב"יום חופש העיתונות העולמי", לאחר שניסיתי לראיין את צ'ן גואנגצ'נג, פעיל זכויות האדם העיוור כשהיה מאושפז בבית החולים.

כשזה קרה, התווכחתי עם עיתונאי בריטי אחר שהיה במצב דומה לשלי, אם לדווח על החרמת התעודות. הוא טען שהפיכת העיתונאי לחלק מהכתבה מנוגדת לעקרונותיו. אמרתי לו שבעבר האמנתי כמוהו אך אחרי תשע שנים בסין ראיתי כיצד סיקור מושפע מהיעדר נגישות, מהטלת אימה על מקורות ומהטרדות רשמיות. אני מאמין כעת שעיתונאים עושים שירות דוב לקוראיהם אם אין הם חושפים בפניהם את ההגבלות המוטלות על יכולתם לאסוף מידע.

כן, לעתים קרובות יש סיקור שלילי. כן, רבות מההתפתחויות השליליות בסין אינן זוכות להדגשה הראויה. אך אינני חושב שהתדמית הסינית בעולם תשתפר אם כל ניסיון לברר מה מתרחש בשטח נחסם ברגל גסה.

מאחר שהתייחסו אלי כמו אל מרגל, נאלצתי לפעמים להתנהל כמו מרגל. פעמים רבות נסעתי במכונית והסתתרתי מתחת לשמיכות. פעמים אחרות התחבאתי בבתי שימוש או המתנתי עד רדת החשכה בבית בטוח ופגשתי מקורות באמצע הלילה כדי להתחמק מהעיניים הבולשות.

בפעמים נוספות היו אלה עיתונאים ובכירים סינים שקרעו את מסך הסודיות. למשל כשפרצה מחלת הפה והטלפיים בפאתי בייג'ין ב‑2005. אני הייתי הראשון שקיבל על כך ידיעה מכתב סיני, שחש תסכול מכך שמשרד התעמולה הורה לתקשורת הפנימית לא לדווח על המתרחש.

בכירים במשרד החוץ אומרים לי לעתים קרובות שסין נפתחת בהדרגה. ואכן, נעשים צעדים בכיוון הזה. אך ההגבלות יוצרות קרקע פורייה להפצת שמועות. אחד השינויים הגדולים ביותר בתקופה הזאת היה התפשטות ידיעות באמצעות טלפונים ניידים ורשתות חברתיות.

בסין יש כיום יותר מ‑513 מיליון "אזרחי אינטרנט" (Netizens - חברי קהילות חברתיות ותרבותיות) לעומת 68 מיליון ב‑2003, וללא ספק אין להשוות את המידע שהם מצליחים להשיג למידע שקיבלו דורות קודמים. קהלים עצומים מדברים כעת בצורה שאילו דיברו כמוה ב‑2003, הם היו מקבלים איומים ואולי אפילו מושלכים לכלא. למיקרובלוגרים בסין יש השפעה שאין כמוה בכל העולם, וזאת משום שיש מעט מאוד אמון בתקשורת הרשמית הנתונה לפיקוח השלטונות הקומוניסטיים. אך בסופו של דבר, עיתונאי רוצה לראות דברים במו עיניו. לעולם לא אשכח את הנסיעות לאורכה ולרוחבה של הרמה הטיבטית, בדרך המשי, לאורך "שלושת הנהרות" ובעיקר בדרך משאנגרי-לה לקסנדו. בדרכים אלה פגשתי אנשים יוצאים מהכלל שהיו להם סיפורים מדהימים.

אחרים הופיעו בביתי. קל היה לזהות את ארשת פניהם. אלה היו אנשים שביקשו מהגרדיאן לחקור שוד אדמות, שחיתויות, תאונות תעשייתיות, מעשי אונס, רצח ואנשי שלטון שניצלו לרעה את סמכויותיהם. חוקים חסרי שיניים וצנזורה קשוחה מקשים על אנשים כאלה להשמיע את סיפוריהם בפני מערכות השלטון הקיימות, לכן הם פונים לתקשורת הזרה. היו כל כך הרבה סיפורים קשים שאי אפשר היה להקדיש להם את כל הזמן ותשומת הלב שהיו ראויים להם. היו גבורה ואכזריות אך היו גם סיפורים שיכולים לתת השראה לרבים - על הצלחות ומעשי גבורה שהתרחשו כשהתרגלה המדינה לעושר החדש ונאבקה למען רעיונות חדשים: אימפריות העסקים שבנו נדבנים נאורים או עושרם של יזמי אינטרנט.

אנשים בסין יכולים כיום לעשות קניות, לנסוע ולהביע את דעותיהם באינטרנט בחופשיות רבה יותר מאשר לפני תשע שנים. המפלגה הקומוניסטית מוכנה לשאת ביקורת מסוימת, אך אם חוצים את הקו הבלתי נראה בין מה שמקובל למה שאסור, התוצאות אכזריות. בשנותי הראשונות בסין ראיינתי מתנגדי משטר גלויים כמו ליו שיאאובו, גאו ז'ישנג, הו ג'יה וטנג ביאו. התרשמתי מכך שדיברו בחופשיות. זה נראה כראיה שהממשלה בטוחה בעצמה. אך בסופו של דבר כולם נעצרו, ולפחות בשני מקרים עונו.

האשמים היו ללא ספק השלטונות, אך לפעמים הרגשתי רגשות אשמה. הייתי הראשון שראיין את איי ויי ויי בקיץ 2007. הוא היה אחד מיוצרי אצטדיון "קן הציפור" וציפיתי שיאמר לי עד כמה יתגאה בו בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים. ואולם, הוא סיפר לי שלא ישתתף בטקס במחאה על התנאים הפוליטיים "המגעילים" וביקר בחריפות את השלטונות. זו היתה הפעם הראשונה שהביע דעות כאלה לתקשורת הזרה. זה היה סקופ אדיר. אך גם מלא סיכונים. בסוף הראיון שאלתי אותו אם אין הוא חושש שיסתבך בצרות ואם הוא בטוח שהוא רוצה לומר דברים כאלה.

"בהחלט", ענה. "הלוואי שיכולתי לומר אותם בבהירות רבה יותר". למרות אישורו, הרגשתי אחראי חלקית כשנעצר בשנה שעברה. אין תשובה חד-משמעית לשאלה אם הדיכוי מתעצם או פוחת. ההרגשה שלי היא שסין סובלנית פחות מאז 2008. מבחינה מסוימת הגיעה סין לבגרות כשהפסיקה להיראות כמו עבודה בלתי נגמרת והתחילה להיראות ולהתנהג כמו מעצמת על. במקום הפיגומים והעגורנים הופיעו פלאים ארכיטקטוניים. הלאומנות מצאה פורקן בתגובה הקשה להתקוממות בטיבט, למחאות הלפידים ולרעידת האדמה בסצ'ואן. כי לאחר התמוטטות המודל הכלכלי המערבי, מעטים בסין מוכנים להקשיב לעצות מבחוץ.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו