סקוט סייאר, ניו יורק טיימס
סקוט סייאר, ניו יורק טיימס

באחד מימי חמישי של יולי 1942, בשעת בוקר מוקדמת, התפרסו יותר מ‑4,000 שוטרים ברחובות פאריס ובידיהם צווי מעצר לעשרות גברים, נשים וילדים יהודים. בתוך ימים ספורים רוכזו 13,152 אנשים לקראת גירושם למחנות ההשמדה. רק מאה מהם נותרו בחיים.

המעצרים ההמוניים, שהיו המקיפים ביותר בצרפת בתקופת המלחמה, תוכננו והוצאו אל הפועל לא על ידי הכובשים הנאצים אלא על ידי הצרפתים. במשך שנים הכחישו, טשטשו, העלימו או השכיחו בכוונה את העובדה הקשה הזאת, אך כיום צרפת מתמודדת יותר ויותר עם עברה הלא נוח בתקופת המלחמה.

יום השנה ה‑70 של אותו פרק אפל הידוע כ"מצוד ול ד'יב", על שם האצטדיון שאליו נלקחו רבים מאלה שנעצרו,­ עורר בחודש שעבר סערת אזכרות, טקסים רשמיים, מיצבים במוזיאונים, סיקור חדשותי נרחב בתקשורת ונאום של הנשיא פרנסואה הולנד. ואולם, אפשר שהמרשים ביותר הוא מיצב צנוע באולם העירייה, בלב הרובע השלישי, במרכז פאריס, שבו המשטרה מציגה לראשונה את המסמכים שבהם מתועד המבצע בפירוט אדמיניסטרטיבי מרוחק.

מסמך של משטרת פאריס ובו נראית רשימה של יהודים מיועדים לגירושצילום: אי–פי

היסטוריונים אומרים כי במשך עשרות שנים אחרי המלחמה התנגדה המשטרה לדווח לציבור על פעולותיה בתקופת הכיבוש הגרמני ומשטר וישי והגבילה את הנגישות לארכיונים שלה. התנהגות זו נבעה מתערובת הגאווה, רגשי האשמה והחרטה שאפיינה חלקים גדולים מהחברה הצרפתית, אומר טל ברוטמן, חוקר תקופת וישי. ברוטמן מציין כי המשטרה הפגינה סרבנות "משום שהשוטרים היו אלה שביצעו את המעצרים". המיצב באולם העירייה הוא סמל לזיכרון שברובו כבר שכך, הוסיף ברוטמן. "וזה אומר שהם מקבלים על עצמם את האחריות להיסטוריה הזאת".

מתחת לעמודי השיש והכיפה המעוטרת של בניין העירייה יכולים מבקרים להתבונן בתשעת עמודי המזכר המשטרתי, שעליו מתנוססת החותמת "סודי". המסמך מפרט שיהודים לא-צרפתים הם מטרות הפעולה הזאת, גברים בגילים 16‑60 ונשים בגילים 16‑55. "ילדים מתחת לגיל 16 יילקחו יחד עם הוריהם", נאמר במסמך, שדפיו בינתיים הצהיבו.

אוטובוסים היו אמורים לקחת את העצורים למחנה מעבר בדראנסי או אל אצטדיון החורף ("ולודרום ד'יבר") הענק ברובע ה‑15. המזכר טורח לציין כי חלונות האוטובוסים "חייבים להישאר סגורים". לצדו של מסמך זה מוצג פתק מ‑21 ביולי 1942, חמישה ימים לאחר שהוחל באיסוף היהודים, ובו מפורט סיכום קודר: "גברים: 3,118; נשים: 5,919; ילדים: 4,115; ובסך הכל 13,152 עצירים".

למרות היקפו הגדול של מבצע ול ד'יב, חוקריו מצאו מעט מאוד מסמכים רשמיים המתעדים אותו. הסיבה לכך היא שבשם האחדות הלאומית, הורתה הממשלה שקמה בצרפת אחרי המלחמה להשמיד את כל המסמכים הקשורים ליחס ליהודים בתקופת הכיבוש, מעין ניסיון להוריד את הנושא מסדר היום. (במיצב מוצג צו מ‑1946 שנשלח אל כל ראשי המחוזות במדינה ונאמר בו כי "אסור שיישאר שריד כלשהו לחקיקה החריגה שנחקקה בתקופת הכיבוש, ולכן יש להשמיד את כל המסמכים הנוגעים למעמד היהודים"). ואולם, מסיבות שאינן ברורות, מסמכים כאלה לא הושמדו בשתי תחנות משטרה ברובע השלישי וככל הנראה נשכחו. הם התגלו במקרה לפני כעשר שנים.

המיצב הוא ברובו פרי מאמציו של שארל טרמיל, בן 77, גמלאי העומד בראש אגודת היסטוריונים מקומית, שביקש מהפיקוד הבכיר של המשטרה להרשות לו להציג את המסמכים האלה. אמו ואחיו הבכור נעצרו ב‑16 ביולי 1942 ונספו באושוויץ. טרמיל עצמו, שהיה אז ילד קטן, הסתתר מחוץ לפאריס בתקופת המלחמה.

"פשע זה בוצע בצרפת, על ידי צרפת", הצהיר הנשיא הולנדצילום: אי–פי

פיקוד המשטרה "מודע לחובה המוטלת עליו לזכור", אמר ברנאר בױקײ, מפכ"ל משטרת פאריס, בטקס הפתיחה של המיצב שנערך בתחילת החודש. טרמיל מצדו אמר בטקס: "לפיקוד המשטרה היה האומץ לעשות את זה. לפני שנים אחדות זה היה בלתי אפשרי".

הקשר המשטרתי למה שאירע בתקופת המלחמה אינו מוגבל לאיסוף של ול ד'יב. מוריס פאפון למשל, שהיה מושל מחוז בתקופת משטר וישי, שימש אחרי המלחמה מפכ"ל משטרת פאריס אך הועבר מתפקידו כשנודעו מעלליו במלחמה. הוא הועמד למשפט והורשע ב‑1998 בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהשתתפות בפשעים שפשעו נגד האנושות.

ההכרה הרשמית הראשונה באשמת הצרפתים בפרשת ול ד'יב הושמעה רק ב‑1995, כשהנשיא דאז ז'אק שיראק דיבר ביום השנה לפעולה על "החטא המשותף" של העם הצרפתי. מאז צרפת מתאמצת מאוד להתמודד עם הפרק האפל הזה בעברה. כחלק מהמאמצים, שילמה ועדה ממשלתית שהוקמה ב‑1999 פיצויים לעשרות אלפי משפחות שרכושן הוחרם בתקופת המלחמה.

"למרטירים היהודים של ול ד'יב אנחנו חייבים את האמת על מה שהתרחש לפני 70 שנה", אמר הנשיא הולנד ביום ראשון שעבר בטקס שנערך במקום שבו עמד בעבר ול ד'יב. האצטדיון עצמו נהרס לפני שנים רבות. "והאמת היא שפשע זה נעשה בצרפת על ידי צרפת".

בדבריו אלה חלק הולנד על התנהגות פרנסואה מיטראן, מורו ורבו וגיבור השמאל הצרפתי, שסירב להכיר באחריות הרחבה של צרפת על המבצע. מיטראן, שעבד כפקיד בדרג נמוך במשטר וישי לפני שהצטרף למחתרת, הכריז ב‑1992, לאחר היבחרו לנשיא: "הבה לא נבקש דין וחשבון מהרפובליקה".

מיטראן התעקש למתוח קו ברור בין הרפובליקה "האידיאלית" (מן הסתם, "צרפת החופשית" שניהל דה-גול מלונדון), שהיתה בעיניו ללא דופי, לבין "המדינה הצרפתית" הבוגדנית (וישי) מתקופת המלחמה, ביטוי שממשיך להיות שנוי במחלוקת עד היום. מהאופוזיציה מתחו ביקורת על דברי הולנד על "אשמתה של צרפת" ואמרו שהוא מטיל את האשמה בצורה כוללנית מדי.

פסקאל הסױן, פסיכולוגית בת 69, ביקרה במיצב המשטרתי ביום שבו נפתח. "זו הוכחה למה שקרה", אמרה בלחש באולם השיש. משפחתה לא רצתה להכיר בזוועות שנעשו בתקופת המלחמה, ציינה הסוין והוסיפה: "האינסטינקט הראשון הוא לבחור לא לדעת. זו הכחשה, זו למעשה בורות מרצון. עלינו ללמוד לחיות עם הכתם הזה משנות העבר כי אי אפשר לכפר עליו", אמרה. "כל מה שנעשה לא יספיק לעולם".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ