בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התקשורת המצרית לא מפחדת ממורסי

מאז נכנס לתפקיד הספיק הנשיא להחשיך תחנת טלוויזיה ולהחרים עיתונים, אך אמש הוא החליט לשנות את החוק האוסר עיתונאים בעוון "העלבת נשיא"

18תגובות

"מורסי נלחם בחופש העיתונות", "מורסי יהפוך את התקשורת לענף של האחים המוסלמים" "מורסי סוגר עיתונים", זעקו כותרות העיתונים במצרים בעקבות פעולותיו האחרונות של מוחמד מורסי בתחום התקשורת. אלו באו בעקבות הוראתו של התובע הכללי לסגור את תחנת הטלוויזיה "אל-פראעין" אחרי שמנהלה, תאופיק עוכאשה, התבטא באופן שאפשר לפרשו כהסתה לרצח הנשיא הטרי. יתר על כן, הורה התובע גם להחרים עותקים של העיתון אל-דוסתור בשל מה שהוגדר כהעלבת הנשיא, ועורך העיתון, אסלאם עפיפי, עומד עכשיו לדין. גם העיתון האיסלאמיסטי "אל-שעב" הרגיש את נחת זרועו של הנשיא הנבחר, לאחר שהוחלט להחרים את עותקיו בעקבות דברים דומים שנכתבו על הנשיא. צעדיו הראשונים של מורסי לא בישרו טובות.

מינוים הבהול של 53 עורכים חדשים לעיתוני הממשלה, חולל סערה וביקורת קשה הן בקרב אגודת העיתונאים רבת העוצמה, והן בשורות האופוזיציה בפרלמנט ומחוצה לו.

חוקי המשטר הקודם כוללים צנזורה חריפה, מאסר עיתונאים, הטלת קנסות ואף סגירת כלי תקשורת. אולם אמש, בעוד עפיפי עשה את הכנותיו האחרונות לקראת כניסה למעצר, פרסם מורסי חוק חדש שפוסל מאסר עיתונאים בשל עבירות פרסום. יתר על כן הוא הודיע כי בכוונתו לשחרר את עפיפי ממעצר בצו נשיאותי. עוד הוא הודיע כי בכוונתו לבטל את הסעיף בחוק העיתונות שהתיר לאסור עיתונאים אם העליבו או גידפו את הנשיא.

רויטרס

בצד זאת, המאבק על השליטה בתקשורת והוויכוח על יכולתו של מורסי להגבילה מורכבים בהרבה, ומורסי חושש מתגובות הציבור - אלה שבאות לידי ביטוי בכיכר תחריר, אך גם אלו שמופיעות כעת תדיר בתקשורת החדשה, הבלתי ממסדית והמקוונת.

"כאזרח משלם מסים, אני תוהה מדוע עלי לממן את העיתונים הממשלתיים שאיש אינו קורא אותם - חוץ מעורכיהם ופקידי ממשלה שמקבלים אותם חינם - ואשר נכשלו כלכלית?" כתב בדף הפייסבוק שלו ואיל רונים, מי שהוכתר בתואר המנהיג האינטרנטי של המהפכה במצרים. "מדוע מוטל עלי, כאזרח במדינה שרבים מאזרחיה סובלים חרפת רעב, לממן במיליארדי לירות מצריות לשנה את רצונה של הממשלה להנחות את האזרחים דרך כלי התקשורת שלה? הנחיה שמשרתת את מי שנמצא בראש פירמידת הרשות המבצעת?" רונים, הצעיר, המשכיל ואיש ההיי-טק המצליח, הפך אמנם לסלבריטי של המהפכה, אבל הוא לא היה חלוץ המהפכנות האינטרנטית. צעירי מצרים גילו את עוצמת הרשת כאשר יזמו את השביתה הגדולה ב-6 באפריל 2008, תאריך שהפך לשמה של תנועת צעירים מהפכנית.

אולם על טענתו של רונים לפיה "איש אינו קורא את העיתונות הממשלתית" חולקים רבים. החוקרת המצרית אליזבט איסכנדר קובעת כי תוצאות משאל העם על החוקה מעידות על כך שהדעות ששלטו בפייסבוק לא ייצגו את רוב הציבור המצרי. גם משאל גאלופ מבהיר כי רק 8% מהאוכלוסייה קיבלו את המידע שלהם על ההפגנות בינואר 2011 דרך פייסבוק וטוויטר וכ-81% קיבלו את המידע דרך תחנות הטלוויזיה הממשלתיות או מקריאה בעיתונים. לא פחות מ-59% מהנשאלים אמרו כי הם מאמינים לתקשורת הממשלתית.

מעבר לשאלת השפעתה של הרשת על המהפכה, מתחולל במצרים פולמוס רב-עוצמה על מעמדה של העיתונות הממשלתית. הוויכוח אינו נוגע רק לשאלה אם במדינה דמוקרטית נותר תפקיד לעיתונות הזאת, הוא מתייחס לאופן שבו האחים המוסלמים בכלל והנשיא מוחמד מורסי בפרט, מתכוונים ליישם את הדמוקרטיה החדשה.

אי-פי

לכאורה, מינוי עורכים חדשים ל-53 עיתונים וכתבי עת ממשלתיים הוא חלק ממסע השתלטות. אבל למרות הביקורת נראה כי לעיתונאים בכירים רבים, בהם כאלה ששירתו נאמנה את משטר מובארק וביקרו בחריפות את האחים המוסלמים אין שום בעיה לכהן במשטר החדש. רק לפני ארבע שנים פרסמה פאטמה סיד אחמד - שעד לאחרונה היתה סגנית העורך והפרשנית הצבאית של העיתון הממשלתי "רוז אל-יוסף" - ספר שכותרתו "מה יקרה אם האחים ישלטו במצרים?". בו, תיארה תמונה קודרת המציגה את מצרים כמדינה שאינה מיישמת את ההסכמים הבינלאומיים, וככזו היא מבודדת ומוקעת בדומה לחמאס, לחיזבאללה ולאיראן. אבל כאשר לפני כחודשים פרסמה ועדת החיפוש של מועצת השורא (הבית העליון של הפרלמנט), שממונה גם על מינוי עורכים בעיתונים הממשלתיים, הזמנה לעיתונאים להציג את מועמדותם למשרת עורכים, מיהרה גם סיד אחמד למלא את הטפסים. לעורך "רוז אל-יוסף" נבחר בסופו של דבר העיתונאי הוותיק וסגן העורך, גמאל טאיע שעבד בעיתון עוד בתקופת מובארק. בתגובה, סיד אחמד - שמשוכנעת שמועמדותה נדחתה בגלל היותה אשה ובשל הספר שכתבה - החליטה לפתוח בשביתת רעב במשרדו של יו"ר אגודת העיתונאים כשבפיה דרישה מעניינת: "או שייתנו לי את תפקיד עורכת העיתון לו אני ראויה, או שיתנו לי לכתוב טור קבוע ומשרד משלי". לעת עתה היא נאלצת להמשיך במחאתה. יצוין כי רוז אל-יוסף, גם תחת העורך החדש, ממשיך לבקר את הממשלה החדשה ולפרסם בלשון חריפה את כשליה.

כך, ובשונה מתקופת מובארק, מוצא עצמו כעת התובע הכללי מול "חוצפה עיתונאית" חדשה. אחת הדוגמאות לכך היא תיק התביעה נגד עפיפי (עורך העיתון בו פורסם דבר שהיכול להתפרש כ"העלבת נשיא"), מיהר יו"ר אגודת העיתונאים, ממדוח אל-וואלי, לערער. לדבריו, על פי החוק חייב התובע הכללי ליידע את נשיא אגודת העיתונאים על כל חקירה וכל חשד שמתנהל נגד עיתונאי רשום וכי בחקירה עצמה יהיה נוכח נציג מטעם אגודת העיתונאים. מכיוון שהתובע לא טרח ליידע את אגודת העיתונאים, דורש וואלי לבטל את התביעה. אולם הטענות נגד התקשורת אינן בלעדיות לשלטון המצרי - גם מתנגדיהם של מורסי והאחים אינם חוסכים ביקורת מן העיתונות ה"מופקרת שמוציאה שם רע למקצוע". כך למשל פרסם העיתונאי החשוב חמדי קנדיל מאמר נוקב שבו כינה את ערוץ הטלוויזיה "אל-פראעין" שנסגר "מזבלה שהיתה מזמן צריכה להיסגר" והוא מותח ביקורת על העיתונאים שאינם מצליחים לשלוט ביצריהם. קנדיל אינו איש האחים המוסלמים ולא תומך בהם. בעבר הוא נאלץ לברוח ממצרים מאימת המשטר שאותו ביקר ומשחזר, החל לבקר גם את האחים.

כיפופי הידיים הללו זוכים אמנם לכיסוי תקשורתי נרחב, אבל בינתיים יכול מורסי רק "להנחות" את העיתונות הממשלתית. בעתיד הקרוב הוא גם יצטרך להחליט אם וכיצד לממן את הפיל הלבן הזה, שרק השנה הפסיד 500 מיליון לירות מצריות (כ-80 מיליון דולר) ושקוע בחובות של למעלה מ-10 מיליארד לי"מ. בשבוע שעבר הציע דובר האחים המוסלמים, מוחמד רזלאן, להפוך את העיתונים הממשלתיים לחברות אחזקה שימכרו מניות לעובדים ולציבור, ובכך להפוך אותם לכלי תקשורת ציבוריים במקום ממשלתיים. אם תיושם התוכנית, תצומצם עוד יותר שליטתה הישירה של הממשלה בעיתונות הזאת.

העיתונים הפרטיים, כמו אל-מסרי אל-יום שבבעלות איש העסקים הנוצרי נגיב סאוויריס, או העיתון החדש "אל-ווטן" שבבעלות איש העסקים מוחמד אל-אמין - ששולט גם ב-14 תחנות טלוויזיה - וכמוהם עוד עשרות פרסומים שרובם קמו לפני המהפכה, אינם נבהלים מאיתותי הממשלה. הם ממשיכים למתוח את גבולות חופש הביטוי. לכולם, (כמו גם לעיתונים הממשלתיים), יש גם אתרי אינטרנט משוכללים ומהירים שבהם אפשר לקרוא גם את העותקים שהוחרמו על ידי המשטרה. אם יבקש מורסי להילחם בחופש הביטוי יהיה בוודאי גם מי שיציג לפניו את התכנים המחרידים שמופיעים בתחנות דתיות. כך למשל באחת מתוכניות הראיונות בתחנה הדתית "אל-חאפז" תקף אחד המרואיינים, מטיף דת, את השחקנית אילהאם שאהין על כך שתרומתה לתרבות ולאמנות היתה רק עירום, גסות והפקרות "עם כמה גברים שכבת בשם האמנות?" שאל המטיף. חודשיים קודם העניק מורסי לאותה תחנה ראיון נרחב.

אם התקשורת המסורתית, עיתונות כתובה וטלוויזיה, תיאלץ להיצמד לחוקים הישנים, עד שישונו עם ניסוחה של חוקה חדשה, התקשורת החדשה, למרות מגבלות הנגישות אליה, היא אתגר קשה בהרבה לממשלה. על פי הערכות זהירות נסק מספרם של חשבונות פייסבוק במצרים בשנה האחרונה מכשבעה מיליון ללמעלה מתשעה מיליון וחצי. שיעור חדירת הטלפונים הסלולריים, שמשמשים כלי מצוין להעברת מסרים מכל סוג ואינם מחייבים ידע טכנולוגי או יכולת קריאה וכתיבה משוכללת, אף גדול יותר ממספר תושבי מצרים.

ממשלת מצרים יכולה אמנם "להאפיל" את המשדרים, או "לכבות" את האינטרנט, אבל אז היא תמצא מולה שוב את כיכר תחריר הגועשת. למנגנוניה יש אמנם סמכות חוקית רחבה ויכולת לפגוע בתקשורת שהוריש לה מובארק. אבל זוהי תקשורת חדשה שרואה עצמה כמי שחוללה את המהפכה ולא תניח לכלוא אותה שוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו