בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם אדם יכול "לזכור" את חוויותיהם של אבותיו?

כתבת ניו יורק טיימס יצאה למסע בעקבות אבותיה היהודים שברחו מהאינקוויזיציה כדי לגלות האם גנים יכולים לשאת תלאות עבר של משפחה

56תגובות

אני עדיין לא יודעת איך יצא לי לחיות בבית זונות לשעבר מתקופת ימי הביניים, הניצב על צוק בארקוס דה לה פרונטיירה, שגבול הדרומי של ספרד.

זה היה ב‑2008, בתחילת המשבר הכלכלי באנדלוסיה, והדאגות התפשטו כמו המגיפה השחורה. אך כשאני עולה לגג בית הדירות שבו אני חיה בכפר העתיק הזה, אני חוזרת לעבר. שאר העולם מודאג מהחשבונות, ממצב הנדל"ן, מהתיירות, מהאבטלה, מהעתיד המיידי. לעומת כל אלה, אני שוקעת בחיפושים שלי בתקווה לשפוך אור חדש על זהותי באמצעות בדיקת זיכרונות קדומים, היסטוריה ורמזי דנ"א שעברו בנאמנות מדור לדור במשפחתי, משפחת קרווחאל.

הם עזבו את ספרד לפני מאות שנים, בתקופת האינקוויזיציה. עד כאן היה לי ברור. גדלנו כקתולים בקוסטה ריקה ובקליפורניה, אך בתקופה מאוחרת בחיי התחלתי סוף סוף לאסוף רמזים על כך שאנחנו בעצם צאצאים של יהודים ספרדים, של אנוסים, או אפילו של "מוראנוס", כינוי שפירושו בספרדית "חזירים".

לא ידעתי אם למשפחתי היה קשר כלשהו לפואבלו הלבן. אך קיוויתי כי אם אחיה במבוך של הרחובות הצרים והמרוצפים באבנים, אולי אוכל להבין את החששות שעיצבו את חייהם הסודיים של בני משפחתי.

ההיסטוריה היא חלק מחיי היום-יום ברובע הישן, שבו נערכו משפטי האינקוויזיציה ושכנים ריגלו אחר שכנים אחרים ודיווחו בנאמנות על כופרים מבין "הנוצרים החדשים" שאולי המשיכו להחזיק ביהדותם.

הרובע היהודי לשעבר עדיין קיים ובתיו הלבנים יורדים במורד שביל תלול, אם כי אין בו שלט המכריז על שמו. רציתי להבין למה משפחתי שמרה על זהותה הסודית במשך דורות רבים כל כך, בפחד ובזהירות שלא ניתנים להסבר. כשדודה רבתא שלי מתה לפני שנים אחדות, היא השאירה הוראות מפורשות, ולפיהן לא יורשה לכומר לערוך את טקס הלוויה שלה. סבתי עשתה כמוה.

מחקרים מדעיים חוקרים אם ההיסטוריה של אבותינו ממשיכה להיות חלק מאתנו, אם היא עוברת בירושה מבן משפחה אחד לשני בדרכים בלתי צפויות באמצעות רשת כימית רחבת ידיים, המצויה בתאי הגוף השולטים על הגנים שלנו ומפעילה אותם כרצונה. הרעיון המרכזי של התחום הזה, המכונה "אפיגנטיקה" (חקר שינויים התומך בקוד הגנטי ומשפיע על הדרך שבה הגנים באים לידי ביטוי), הוא שלגנים יש זיכרון, וכי חייהם של סבינו וסבותינו, מה שהם נשמו, ראו ואכלו, יכול להשפיע עלינו ישירות עשרות שנים לאחר מכן.

ניו יורק טיימס

מחקרים שנערכו לאחרונה בשוודיה בוחנים את השפעתם של רעב ולחילופין של יבולים עשירים על בריאותם של צאצאים ארבעה דורות לאחר מכן. זה לא בדיוק מה שאני מחפשת. אני מתעניינת ברעיון שדורות מעבירים הלאה כישורי הישרדות מיוחדים במינם, וכי תחושה לא-מודעת של זהות מסוימת יכולה לעמוד במבחן של מאות שנים.

הפסיכולוגית הצרפתית אן אנסלן שיצנברגר, כעת בשנות ה‑90 לחייה, חקרה במשך עשרות שנים את מה שהיא מכנה "תסמונת האב הקדמון" -­ הרעיון שאנחנו קשורים בקשר של דורות, ומושפעים באופן לא מודע מסבלם של דורות קודמים.

דינה ורדי, פסיכותרפיסטית ירושלמית, פרסמה בתחילת שנות ה‑90 ספר ("נושאי החותם ­ דיאלוג עם בני הדור השני לשואה") שבו כתבה על עבודתה עם בני הדור השני לניצולי שואה. היא פיתחה את התיאוריה שהורים-ניצולים הטילו לעתים קרובות על ילדיהם את החובה להיות "נרות זיכרון", ואת המשימה לשמש קשר בין העבר לעתיד. היא מצאה כי לילדיהם של ניצולים שנלחמו נגד הנאצים, היתה לעתים קרובות שאפתנות כפייתית להישגיות.

אסטרטגיה דומה היתה קיימת אצל האנוסים. הנשים הקשישות היו אלה שבדרך כלל הופקדה בידיהן המשימה להעביר את המידע על זהותן הסודית לבני משפחה צעירים יותר. במשפחתי, ההיסטוריונית היתה הדודה רבה לוס ("אור" בספרדית). קיץ אחד התגוררתי בביתה בסן חוסה, קוסטה ריקה, אך היא מעולם לא סיפרה לי, ולצערי, לא הייתי די סקרנית על אודות עברנו ולא שאלתי שאלות.

לאחרונה סיפרה לי דודניתי רוזי שהיא שמה לה למטרה לחקור את דודה לוס באיזשהו כינוס משפחתי. בהתחשב בנטייה המשפחתית לשמור על סודיות, היא הקליטה את השיחה ברשמקול נסתר. "לוס סיפרה לי שהמשפחה שלנו באה מספרד", אמרה רוזי. "היא שאלה אותי: ‘אמא שלך סיפרה לך שאנחנו ספרדים כמובן, כששאלתי אחר כך את אמי, היא סירבה לדבר על כך".

החלום שלי היה, כמובן, שאצליח איכשהו לשאוב מהזיכרונות הקדומים האלה. לאחרונה הכרתי אדם אחר שנשא את שם משפחתי בספרד, שחקן שזוכר כי למרות שקיבל חינוך קתולי, הוא טען תמיד שאמו היתה יהודייה. הוא אמר שהתחיל לומר את הדברים האלה כשהיה בן 6.

במשחק הווידיאו Assassin's Creed, המדע הבדיוני מספק פתרון לחידה מעין זו: המשחקים חודרים לארכיוני הזיכרון הגנטי של הדמות הראשית, וחולקים איתה זיכרונות מלאי חיים על ירושלים ועל איטליה בתקופת הרנסאנס.

המציאות מוזרה אפילו יותר מכך. לד"ר דארולד א' טרפרט, פסיכיאטר מוויסקונסין, יש רשימה של כ‑300 "חכמים", שלאחר שנפגעו בראשם או לקו בדמנציה רכשו כישורים שמעולם לא למדו. הוא אומר כי סביר להניח שכישורים כמו מוזיקה, מתמטיקה, אמנות וחישוב לוחות שנה היו קבורים עמוק במוחותיהם. לדבריו, זהו זיכרון גנטי או "תוכנה שהותקנה על ידי בית חרושת" ­ מאגר עצום של ידע רדום שיכול להופיע כשמוח פגוע מכייל את עצמו מחדש כדי להחלים מפציעה.

לדבריו, "בעולם בעלי החיים קיימים דפוסי נדודים שציפורים נולדות איתם ומעולם לא למדו ואנחנו מקבלים אותם ללא ערעור. פרפרי ‘מונרך' נודדים מקנדה למקסיקו למקום מסוים שגודלו פחות מ‑100 דונם, וכדי להגיע לשם נחוצים להם שלושה דורות".

אני חושבת על מעוף הפרפרים כשאני מעלה בדעתי מה החזיר אותי לדרום ספרד, מקום שממנו יצאו כנראה אבות אבותי לקוסטה ריקה, סביר להניח שבאחת הספינות שהפליגו ממפרץ קדיס, ואשר מן הסתם נשאו על סיפונן אנוסים שנמלטו מהאינקוויזיציה.

בתיקיית העור האדומה, שבה אני מחזיקה את פנקס העיתונאי ואת כרטיסי הביקור שלי, אני מחזיקה תמיד גם תמונה של בית הסוהר העתיק של האינקוויזיציה שעומד על תלו עדיין בארקוס דה לה פרונטיירה. תמונה זו היא מהתקופה המרגשת, שבה ביקרתי לראשונה בפואבלו והרגשתי בצורך כמעט בלתי נשלט להישאר ולחקור. בתמונה נראים דלת עץ סדוקה, שביל מרוצף באבנים, בית קטן צבוע בלבן ושלט רחוב שעליו המילה Leal, ­ נאמן. ציינתי את זה לצד שיר מאת ט"ס אליוט: "ובתום כל החיפושים שלנו, נגיע למקום שבו התחלנו ונדע את המקום לראשונה".

זמן רב אחרי שקבעתי את מקום מגורי בארקוס דה לה פרונטיירה, שחלקו גובל בגואדאלטה, הנקרא על שם נהר השכחה היווני המיתולוגי, גיליתי שדודה לוס חלמה לפעמים על אנדלוסיה. עכשיו מאוחר מדי לשאול אותה שאלה כלשהי ­ היא מתה ב‑1998,­ אך מציקה לי הידיעה שלפני מותה היא סיפרה לדודנית אחרת בקוסטה ריקה שלעתים קרובות היא חולמת על נהר שנשפך למפרץ שממנו יצא קולומבוס למצוא את אמריקה.

זה יכול להיות רק בית הפרפרים שלנו ­ נהר השכחה הירוק, גואדאלטה.

קרווחאל היא עיתונאית בהראלד טריביון ובניו יורק טיימס, כתבה את "נהר השכחה: סיפור מודרני על הישרדות, זהות והאינקוויזיציה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו