בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מת אריק הובסבאום, מחשובי ההיסטוריונים של המאה ה-20

מחבר "עידן הקיצוניות", בן 95, ראה בלאומיות מיתוס בשירות השליטים

תגובות

רביעיית הספרים שכתב ההיסטוריון הבריטי אריק הובסבאום, שמת אתמול בגיל 95 בלונדון, היא פריט חובה בכל מדף של סטודנט למדעי הרוח והחברה ושל כל אדם שחפץ להרחיב את הידע הכללי שלו. עמיתו, הפרופ' ניל פרגוסון מאוניברסיטת הרווארד, אומר כי סדרת הספרים הזו - "עידן המהפכה", "עידן הקפיטל", "עידן האימפריה" ו-"עידן הקיצוניות" - היא "נקודת הפתיחה הטובה ביותר שאני מכיר לכל מי שרוצה להתחיל ללמוד היסטוריה מודרנית".

הובסבאום היה אינטלקטואל מהזן הנכחד. אחד הגדולים שפעלו במאה ה-20, רחב אופקים וידען גדול, שחיבר כ-30 ספרים. הוא היה יהודי וגם חבר במסדר הכבוד הבריטי, אך נודע בעיקר כהיסטוריון מרקסיסט, שהשפיע על היסטוריונים ופוליטיקאים בכל העולם.

הוא המשיך ליצור כמעט עד הרגע האחרון, אך מת אתמול לאחר מאבק בסרטן. "להיסטוריונים אין מגבלה של גיל. למעשה, זקנה היא כמעט יתרון, כיוון שיש מאחוריך תקופת חיים של למידה וניסיון", אמר פעם בראיון עיתונאי. יעקב טלמון, אחד מבכירי ההיסטוריונים שפעלו בישראל, היטיב לתארו כמי שהצטיין בקישור בין העבר לבעיות ההווה, בשילוב בין התמונה הכוללת, לפרטים המרכיבים אותה ובהתנסחות בסגנון חי וחותך.

הובסבאום נולד ב-1917 באלכסנדריה לאב בריטי ואם אוסטרית, שניהם יהודים. אחרי מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לווינה. הוריו מתו כשהיה נער. ב-1931 עבר לחיות אצל בני משפחה בברלין, בתקופה הסוערת של רפובליקת ויימאר. שם קרא לראשונה את כתביו של קרל מרקס והפך קומוניסט. ב-1933, עם עליית הנאצים, עבר ללונדון, שם גם מת השבוע. ב-1936 החל ללמוד באוניברסיטת קיימברידג' והצטרף במקביל למפלגה הקומוניסטית הבריטית. הוא נשאר חבר פעיל בה עד התפרקותה ב-1991 ולא עזב אותה בשלב מוקדם גם נוכח נטישתם של מרבית עמיתיו. "השתייכתי לדור שנקשר בטבור בלתי ניתן להתרה אל התקווה למהפכה עולמית ואל מכורתה המקורית... לא משנה כמה אהיה ספקן או ביקורתי כלפי ברית המועצות", הסביר לימים.

בתחילת דרכו עסק בקפיטליזם. הוא גילה אהדה לבני שכבות נמוכות ומנוצלות כלכלית וחברתית, ונודע גם בחיבה ל"גיבורים עממיים שיצאו מקרבן של שכבות אלה", כפי שתיארו יוסי דהאן והנרי וסרמן באנתולוגיה בעריכתם בשם "להמציא אומה". בשנות ה-80 התמקד במחקר הלאומיות והטביע חותם רב גם בתחום זה, שהקנה לו פרסום עולמי. הספר שערך ב-1983, "המצאתה של מסורת", היה אחד הספרים ששינו את התחום עד בלי הכר. הובסבאום קרא תיגר על התפישות שרווחו באירופה, שייחסו למדינות וללאומים מסורות עתיקות יומין. מסורות אלה, כך טען, הן המצאות בנות המאה ה-19, שתכליתן לייצר לכידות חברתית וקהילתית של אזרחים במדינת הלאום. מושגים כמו "עם", "אומה" ו"מולדת" היו מבחינתו תוצר של הנדוס חברתי, שנועד לשרת את הפוליטיקאים והשליטים.

בפתח דבר לספר "להמציא אומה", הוא הסביר את הצורך להבהיר את הסוגיה הזו. "הדבר חשוב במיוחד במאה החדשה, המאה של החינוך ההמוני והבידור ההמוני, שבה רובנו חשופים 24 שעות ביממה למרחב אין-סופי של תעמולה בשירות המיתולוגיה. נראה, שכעת חשוב יותר מתמיד להבדיל בין מיתוסים לבין עובדות - ואפילו - ואולי במיוחד ביחס לאומות. כולל זו שלנו". במאמרו כתב, כי כמעט כל דבר שקשור למושג המודרני של "אומה" הוא חדש ולא ניתן לשייך לו מסורת עתיקת יומין כפי שמנסות המדינות. החל מהדגל, ההמנון והחגים, דרך ההיסטוריה הלאומית, החינוך והשפה - "כולם קונסטרוקציות חדשות מבחינה היסטורית", לשיטתו. "בפועל, כל אותן תופעות של מדינות-לאום הם ניסיונות להכתיב רציפות לאומית להיסטוריה של אזורים, שבהם הקימו כמה מדינות לאומיות בנות ימינו את תחנות הגבול שלהן. כל הניסיונות הללו הם אבסורדיים".

גם מישראל לא חסך ביקורת בהקשר זה, חרף יהדותו. "מדינת הלאום המודרנית, ישראל, היתה, בתחילה, תוצר של לאומיות אירופית בת סוף המאה ה-19. לא היה לה תקדים בהיסטוריה היהודית, בין אם כמציאות ובין אם ככמיהה...למעשה, גם האבות המייסדים של הציונות וגם מנהיגי הדת היהודית המסורתית ידעו היטב שמדובר בנתק מכוון מרצף של אלפיים שנות היסטוריה בפועל של העם היהודי", כתב. למרות הרקע החילוני לחלוטין של משפחתו והעובדה שהתחמק משיעורי יהדות ועברית בילדותו, הובסבאום סיפר שאמו ציוותה עליו: "לא משנה מה תעשה, לעולם אל תכחיש את היותך יהודי". והוא נצמד לזה, בדרכו שלו. הוא כינה את עצמו "יהודי לא-יהודי" (Non-Jewish Jew) ודחה את התווית של "יהודי שונא-עצמו" (Self-Hating Jew).

בראיון לאבנר שפירא, שפורסם ב-2010 במוסף "הארץ", הסביר הובסבאום גם את ביקורתו כלפי ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני. "בעוד שאין יהודי היכול להישאר שווה נפש לקיומה של ישראל ולהישרדותה, אין שום הצדקה - היסטורית, מוסרית ולמיטב שיפוטי גם תיאולוגית - להפיכת הזהות היהודית כשלעצמה לכזאת שהיא בלתי נפרדת מקיומה הנוכחי של מדינת הלאום של ישראל, כפי שהיא מוגדרת באופן בלעדי במונחים אתניים". את מדיניות ישראל בשטחים כינה "נתעבת", והסביר: "צריך לומר את הדברים כהווייתם: הפעולות של ממשלת ישראל ממיטות קלון על יהודים, והן - יותר מאשר כל דבר אחר - אלה שמעודדות אנטישמיות כיום".

"כמובן שהוא היה אנטי-ציוני", אמר הפרופ' דונלד סאסון מאוניברסיטת לונדון, תלמידו וחברו, "הוא השתמש במלה הזאת. אבל עבורו הכוונה היתה שלא רצה להיות חלק מרעיון הלאומנות היהודית, לתמוך במדינה שמאופיינת אתנית בפלסטין. בשבילו להיות יהודי היה להיות קוסמופוליטי ואנטי-לאומי. הוא שנא כל סוג של לאומנות, כולל יהודית". בשנה שעברה ראה אור ספרו האחרון, אסופת מאמרים בשם "איך לשנות את העולם", שעוסקת - איך לא - במרקס ובמרקסיזם. "עוד ניתן לשנות ולקדם חלופה במקום הקפיטליזם", כתב שם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו