בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טיימס סקוור הצרפתי

שאנז אליזה, השדרה האגדית בפאריס שמאז המאה ה-17 היתה סמל לתרבות צרפת, הפכה למאחז אמריקאי עם רשתות אופנה ומזון מהיר המוניות שמאיימות להעלים את התיאטראות, בתי הקולנוע, המוזיאונים והמסעדות הצרפתיות

3תגובות

הסופר אנדרה מאלרו שכיהן כשר התרבות בתקופת נשיאותו של שארל דה גול אמר בשנות ה‑60 לעיתונאי צרפתי-אמריקאי כי לשאנז אליזה, שנחשבה בזמנו לשדרה היפה בעולם, יש "יסודות אמריקאיים". היום מתנוססים שמות ומותגים אמריקאיים מעל פני האדמה ולאורך השדרה, שאיבדה את אופייה המיוחד והפכה פחות צרפתית.

המגמה שהתגברה בשנים האחרונות כיסתה חלקים גדולים מהרחוב בחנויות בגדים שרוב האמריקאים לא יראו בהן תוצר של תפירה עילית. חנות חדשה של בננה ריפבליק נפתחה באחרונה והמותג ליווייס השתלט על שטח נרחב, לא רחוק מ‑H&M החדש. הם מתחרים עם גאפ, נייקי, טומי הילפיגר ואברקרומבי. בנוסף, טיפאני ושות' יתפסו את מקומה של מסעדת המבורגרים.

הזוהר הקולנועי שהביא את ג'ין סיברג הצעירה לפגוש את העבריין החתיך שלה ז'אן-פול בלמונדו בסרטו של ז'אן-לוק גודאר "עד כלות הנשימה" (1960), שהיה מעין שיר הלל לתרבות ול"קוליות" האמריקאיות, נעלם מזמן.

ניו יורק טיימס

ה"קול" האמריקאי התפוגג עם פלישת השוק האמריקאי. רק פאריסאים מעטים שאינם עובדים בסביבה מגיעים לשאנז אליזה ורובם רואים ברחוב מקום לאנשי הפרברים ולתיירים, בעיקר ערבים המחפשים את מועדוני הלילה.

"הרחוב אינו קיים במחשבותיהם ובחיי היומיום של הפאריסאים", אמרה סלין אורז'ובן, סופרת בת 31 שהגיעה לפאריס מברטאן. "שאנז אליזה לא יוצרת אצלי תחושה מיוחדת. זה דומה יותר לשום מקום כי מוצאים שם את אותם הדברים כמו בכל מקום אחר".

לשאנז אליזה היה תפקיד משמעותי בצרפת. בתחילת המאה ה‑17 הורחבו הגנים המלכותיים של טווילרי וממערב להם ניטעה שדרת עצים. בסוף המאה ה‑18, עם התרחבותה של פאריס, הפכה השדרה לרחוב אופנתי שהיה בפיקוח העירייה מ‑1828.

השדרה, המחברת בין כיכר הקונקורד, שם הוצאו להורג מארי אנטואנט ורבים אחרים בימי המהפכה הצרפתית, לשער הניצחון שנחנך ב‑1836 כיד זיכרון לקורבנות המהפכה ומלחמות נפוליאון, הפכה למסלול המצעדים של צבא צרפת וצבאות כובשים, כגון הגרמנים ב‑1871 ו‑1940 וצבא צרפת החופשית ובעלות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. באופן מסוים נותרה השדרה סמלה של צרפת המשוחררת עבור זרים וצרפתים כאחד.

"בשנות ה‑50 וה‑60 היתה שאנז אליזה ה-מקום להיות בו", אמר ז'אק הובר-רודייה, עיתונאי ביומון הכלכלי לז אקו, שמשרדיו היו בעבר בשדרה. "היום זה כבר לא מקום פאריסאי. זה כבר לא מקום לאוהבים", אמר בעצב.

ההידרדרות נמשכת כבר שנים. רודייה החזיק ספר שלקח מבית אמו, "הנערה באוויר" מאת פייר לאמבל, שם העט שבחר לעצמו אחד מעוזריו הבכירים של דה גול, פייר לפראן שמת בינואר השנה. לפראן הפגין נגד הנאצים בשאנז אליזה ב‑1940, נפצע, נעצר, נלחם בשורות המחתרת, עבד לצד דה גול ובמאי 1968 ארגן את הפגנות התמיכה בדה גול, שוב בשאנז אליזה.

הספר הקליל שיצא לאור ב‑1983 עוסק בצרפתי שמנצל את אוגוסט בפאריס כדי לשפר את חייו ולצוד נשים. אבל, אפילו צורת הקרואסון בקפה החביב עליו אינה כשהיתה. "הדברים אינם כפי שהיו", אומר הגיבור לעצמו.

ז'אן-נואל ריינהרדט, יו"ר ועד סוחרי שאנז אליזה, אמר כי הרחוב אכן השתנה, בדומה לעולם. "שאנז אליזה היא דברים רבים בו-זמנית", אמר ריינהרדט, שניהל בעבר את חנות המוזיקה וירג'ין. "הרחוב הוא סמל לצרפת בעולם", אמר בהתייחסות לשער הניצחון, למצעד יום הבסטיליה ולקטע רכיבת הסיום של הטור דה פראנס. "עבור הצרפתים זהו חלון הראווה של הסחר העולמי. בערך כמו השדרה החמישית בניו יורק".

אולי בעצם כמו טיימס סקוור. 300 אלף איש חולפים בימי חול משני צדי הרחוב שנמתח לאורך כשני קילומטרים וכ‑500 אלף בסופי שבוע. כ‑200 אלף פאריסאים עובדים באזור והם זקוקים לאוכל. רובם מעדיפים מזון מהיר, תופעה שמסבירה את ארבע מסעדות ההמבורגרים, את חנויות הכריכים ואת מסעדות הרשת כפיצה פינו, ליאון מבריסל ושה קלמאן.

לדברי ריינהרדט, זהו גלגולו השלישי של הרחוב מאז שנות ה‑80. בעבר פעלו חנויות גדולות כווירג'ין או רשתות אירופיות כ-H&M, זארה, אדידס ונספרסו לצד מותגים צרפתיים כלואי ויטון, לקוסט, ספורה ופיג'ו. "אנחנו שמחים שהם כולם כאן", אמר ריינהרדט ורמז שאת היוקרה האמיתית אפשר למצוא באוונו מונטן הסמוך.

החומות קרסו סופית רק בשנים האחרונות. בתחילת 2007 סירבה עיריית פאריס לאשר פתיחות חנות M&H בשאנז אליזה עקב חשש מבנליזציה והפיכת האזור לקניון. ב‑2010 נפתחה החנות ברעש וצלצולים ואחריה נפתחו עוד חנויות אמריקאיות. ריינהרדט מגן על רעיון הרב-גוניות. "אי אפשר לשנות את החברה, אבל כשנותנים לאנשים את מה שהם אוהבים, הם באים".

לדעתו, הרחוב הוא "מקום למסחר, לתרבות ולפנאי. מקום שבו אפשר לטייל, משער הניצחון לטיולרי, לשתות כוס יין ולאכול ארוחת צהריים". לדבריו, הפאריסאים עדיין באים ולא רק בגלל המונופרי (סופרמרקט) שפתוח עד לשעה מאוחרת. "הפאריסאים באים לשאנז אליזה בגלל התרבות, בתי הקולנוע, הארמונות (פטי וגראן פאלה) והתיאטראות.

אולם, כשלוחצים עליו הוא מודה שעקב הכפלת מחירי השכירות ב‑15 השנים האחרונות, מוסדות התרבות מתמודדים עם קשיים רבים. לדבריו, מדי שנה נמכרים שני מיליון כרטיסי קולנוע באולמות אחרים בפאריס ולא בשאנז אליזה.

ריינהרדט קרא לחברי ועד הסוחרים לחשוב בתבונה יחדיו ולא לסלק מהמקום (כדי לזכות ברווחים מהירים) את אתרי התרבות שנותרו בשטח. "אנו מקווים שבעלי הבניינים ימשיכו להרוויח ובמקביל יסייעו לשמור על אופיו של הרחוב לטווח הארוך. האחריות שמוטלת עליהם כבדה", אמר.

בעלי קולנוע בלזאק, ז'אן-ז'אק שפוליאנסקי, בן 68, הוא דור שלישי למשפחה שמפעילה את בית הקולנוע שייסד סבו ב‑1935. שפוליאנסקי, מנהל המקום מאז 1973, נוהג לקבל את פני הצופים באופן אישי, נושא הרצאות לפני ההקרנות ודואג לקפה מצוין.

הוא ארגן ערבים קולינריים עם חברים, בהם השפים גי סבואה ופייר גרנייר. הוא מקרין סרטי אופרה שלפניהם מופיעים תלמידי הקונסרבטוריון למוזיקה בעיר וסרטים לילדים, בהם גם קלאסיקות. הוא מפרסם עלון, הקים מועדון לקוחות נאמנים ופתח שני חדרי הקרנה קטנים בשטח ששימש בעבר מבואה ומשרדים.

אולם, מכירת הכרטיסים הידרדרה. כשהיה מסך אחד, בשנות ה‑50‑60, נמכרו בקופת הבלזאק 400 אלף כרטיסים בשנה. כיום, עם שלושה מסכים, מדובר ב‑160 או 170 אלף כרטיסים. "עלינו לשמר את הרב-גוניות של הרחוב", אמר שפוליאנסקי. "זה חשוב לצרפת. זו חובתי להחזיר לכאן את האנשים ולהשכיח מהם כי הרחוב מאבד את נשמתו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו