בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבית היהודי של סטאלין

בשנות ה-20 הגלה סטאלין אלפי יהודים לאזור ליד הגבול של רוסיה עם סין. כיום בירוביג’אן היא עיר עם אופי יהודי שמושכת אפילו ישראלים

18תגובות

אנדריי זסורין, המנהיג הרוחני של בית הכנסת הישן בבירת המחוז היהודי האוטונומי של רוסיה, הוא חוזר בתשובה שמצא את אלוהים אחרי 23 שנים בכלא באשמת שוד. וגם אז, הוא חזר ליהדות רק אחרי שפלרטט עם הכנסייה הפנטקוסטלית והכנסייה הרוסית־אורתודוקסית.


ילנה שרשבסקאיה, עורכת העיתון המקומי בירוביג’אנר שטרן, שעדיין יוצא לאור ביידיש פעמיים־שלוש בשבוע, איננה יהודיה. היא צאצאית של קוזאקים, אך היא נשואה ליהודי ולמדה באוניברסיטה לקרוא ולכתוב ביידיש.


זהות היא נושא מורכב ב”מולדת” היהודית שהוקמה כאן על ידי סטאלין, באזור שורץ יתושים במזרח הרחוק של רוסיה, כ‑20 שנה לפני הקמת מדינת ישראל. ליד תחנת הרכבת ניצבת מנורה גדולה, שלטי הרחובות כתובים ביידיש ומגן דוד נראה בכל עבר. כל אלה משווים לעיר מראה של דיסנילנד יהודי, שנראה אותנטי כמו פיצה בייגל עם פפרוני.


בשל הפער בין רוחה של העיר לבין רוחניותה, ובשל מספרם ההולך וקטן של אלה שמזדהים כיהודים, פרשנים מנבאים עשרות שנים את סופו של האזור היהודי האוטונומי. אולם, בין אם זה באפר איסט סייד של ניו יורק, בירושלים או באזור הנידח הזה שבסיביר ליד הגבול עם סין, יהודי הוא יהודי. אך כשזה מגיע ל”ציון היהודית”, כפי שהאזור מכונה, הלגלוג מכעיס את שרשבסקאיה.


ניו יורק טיימס

“אני לא מאשימה עיתונאים זרים. אפילו עיתונאים ילידי המקום סובלים מזה”, אומרת שרשבסקאיה כשהיא יושבת במשרדה ברחוב לנין. “הם אומרים ‘הניסוי של סטאלין, פרויקט בירוביג’אן, נכשל’. אלה הקלישאות שהם אומרים, ובכל הכנות, זה מרגיז. בשם אלוהים, אנחנו מדברים על אנשים חיים, לא הזרים הם אלה שרשאים לשפוט. ההיסטוריה האירה את פניה ואפשרה את הקיום של כל זה. היהודים שבאו הנה ניצלו לפחות מהשואה. המקום הזה הציל אנשים רבים”. כמובן, אלפים מאלה שניצלו מהנאצים, הומתו על ידי סטאלין. 


בניגוד למקומות אחרים ששמותיהם הוזכרו בהקשר ליישובם מחדש של יהודים, כמו אוגנדה, אלסקה או יפאן, אי אפשר להתייחס לבירוביג’אן כאל הערת שוליים היסטורית או לפטור אותה כפיקציה. למרות שמעולם לא הפכה לאוטופיה היהודית החקלאית והסוציאליסטית, עליה חלמו אחדים ממקימיה, בירוביג’אן ממשיכה להיות מקום יהודי.


בית הכנסת הישן עדיין מתפקד למרות שנסגר לזמן קצר באמצע שנות ה‑90. תנועת חב”ד מממנת הקמת בית כנסת ומרכז קהילתי יהודי חדש במרכז העיר. רחוב שלום עליכם ממשיך להיות הרחוב הראשי, ופסל של “כנר על הגג” עדיין ניצב ליד בית התזמורת הסמפונית ומקדם את פניהם של הבאים לקונצרטים.


מספר היהודים ירד והוא פחות מ‑7% מ‑76,000 תושבי העיר ופחות מ‑2% ממספר תושבי המחוז. ואולם, אחדים מהיהודים שעלו לישראל לאחר התמוטטות ברית המועצות, שבו לכאן, כי רצו לחזור הביתה, אפילו מהארץ המובטחת. מבקרים באים לכאן ברכבת הטרנס־סיבירית ורואים בבואם את שם העיר כתוב באותיות יידיות. באחד מבתי הספר היסודיים עדיין מלמדים יידיש.


“בירוביג’אן ממש הכתה אותי בהלם משום שנולדתי בתרבות היידית”, אמר הסופר היהודי־צרפתי מארק האלטר שביקר כאן ב‑2011 והתרשם מהמקום עד כדי כך, שצילם עליו סרט דוקומנטרי בשם “בירוביג’אן, בירוביג’אן” וקבע את העיר כרקע לספר שכתב. “הרגשתי כאילו אני בפארק היורה”.


אחד השבים לבירוביג’אן מישראל הוא גרשון ריס, שבנו אליהו בן ה‑22 הוא הרב של בית הכנסת החדש. “ב‑2004 באנו הנה לחופשה אחרי היעדרות ארוכה”, אומר ריס. “ראינו בניינים חדשים, בית כנסת חדש ויפה ונוכחנו לדעת שיש התחדשות של התרבות היהודית”.


ריס זוכר שבילדותו הלך לתיאטרון האידי עם אביו כדי לראות הצגות כמו “טוביה החולב” של שלום עליכם ו”המכשפה” של אברהם גולדפאדן. לאחרונה הכריזו בכירים שהקצו מגרש להקמת המסגד הראשון של העיר. בטקס נתן רומן לדר, אחד מראשי הקהילה היהודית, העתק של התנ”ך לאימאם המקומי.


הרב ברל לאזאר, הרב הראשי של רוסיה, אמר בראיון כי מטרתו של סטאלין הייתה לשלוח את יהודי רוסיה לגלות במקום מרוחק, שבו “לא יוכלו לגרום הרבה נזקים”. היסטוריונים אומרים כי מטרה נוספת היתה ניצול היהודים כחיץ בין רוסיה לבין סין. 


כתוצאה מכך, בירוביג’אן לא הפכה למולדת אמיתית. “האם המחוז הזה יהודי יותר מאשר אזורים אחרים ברוסיה? ודאי שלא”, אומר לאזאר. “הוא לקח את הנשמה מתוך העם היהודי”. ואולם, בעוד שסממנים יהודיים הם מחזה נדיר במוסקווה או בסנט פטרבורג, בירוביג’אן מלאה בהם. אפילו שלטים בשפה הרוסית נכתבים לעתים קרובות באותיות עבריות. 


לא תמיד נראתה גאווה כזו בצורה בולטת כל כך. “כשהיינו צעירים, היו זמנים שבהם לא היה נוח במיוחד להיות יהודי, ולפעמים היה אפילו מסוכן”, אומר וילן ארנאפולין, שנולד ב‑2 בדצמבר 1937 והיה התינוק הראשון שלידתו תועדה רשמית בעיר. “כעת, כולם רוצים להיות יהודים”. 


בתו של ארנאפולין ושני נכדיו רשומים בדרכוניהם כרוסים ולא כיהודים. נכדתו ולאדה יאקשינה, בת 18, לומדת סינית.


אין סופרמרקט ומסעדה כשרים. יש רק שף סיני בשם ון באו־לין, המכונה “קוליה”, שמגיש לפעמים שניצלים ונהנה לברך את אורחיו ב”לחיים!” לבבי. הדתיים מנסים בינתיים להחזיק מעמד. זסורין, שחזר והצטרף לבית הכנסת שבו נהגה סבתו לבקר, עומד בראש קהילה מזדקנת בשם “בית תשובה”, ולעתים קרובות אינו מצליח לגייס עשרה גברים לתפילת ערבית. רב בית הכנסת החדש, אליהו ריס, מקווה לגדל דור חדש.


שרשקבסקאיה, עורכת העיתון, אומרת שאלה הטוענים כי ניסיונו של סטאלין נכשל, מחטיאים את העיקר. “ברור שזו איננה ישראל, אבל זו לא היתה המטרה. האזור היהודי האוטונומי הוא נפלא כמות שהוא. זה מקום שקט, שליו וחמים. הוא טוב לזוגות נשואים, לקשישים ולילדים”, היא מוסיפה. “זה מקום יהודי”.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו