בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזית מול פוקושימה

תחת מעטה קרינה, ובסכנת מוות תמידית, 50 האנשים שניסו לייצב את תחנת הכוח הגרעינית שבצפון יפאן ומנעו אסון כבד, לא מרגישים גיבורים

4תגובות

ידידיו של מסאו יושידה, האיש שניהל את תחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה בזמן האסון שפקד אותה ב-2011, אומרים שהוא חש כאילו היה באיוו ג'ימה – האי בצפון האוקיינוס השקט שעליו היפאנים הגנו בגבורה ב-1945 - אך נפל, בסופו של דבר, לידי האמריקאים.

שני סגניו, אטסופומי יושיזאווה ומסטושי פוקורה, אינם מתארים את מאבקם בצורה ציורית כל כך. בראיונות הראשונים שנתנו מאז האסון, דיברו על תחושת האחריות שחשו 50 אנשי פוקושימה, אלו שסיכנו את חייהם כדי להילחם ברמות הקרינה העצומות, שדלפו מתחנת הכוח בשעות ובימים שלאחר רעידת האדמה והצונאמי ב-11 במארס אשתקד. מה שהניע אותם היה בעיקר הרצון להגן על העיירות והכפרים שבסביבה, שבהם התגוררו רבים מהעובדים ובני משפחותיהם.

ואולם, למרות מאמציהם ההרואים, 50 אנשי פוקושימה סובלים מתחושות של חיילים שהפסידו בקרב – תחושות של בושה וקלון אינם עוזבים אותם. הדבר הזה בלט בתחילת אוקטובר כאשר ראש ממשלת יפאן, יושיהיקו נודה, זימן אותם אליו כדי להודות להם. הדבר נעשה שנה וחצי לאחר האסון, זמן המתנה רב למדי להודות למי ש"הצילו את יפאן" כדברי נודה.

רויטרס

הקבוצה מסרה לידיו תצלומים מאז, הממחישים מה עבר עליהם בימי הטירוף שלאחר 11 במארס: פיצוצים איימו להרוג אותם, הם היו עלולים להתחשמל שעה שניסו להשיב את החשמל בחושך ובקור, רדיואקטיביות, היעדר של מזון ושתייה חוץ מעוגיות ומים. ואף על פי כן, מדהים היה לראות ששישה מתוך שמונת הגברים שנכחו בפגישה הסתירו את פניהם מהמצלמות. הם לא הרגישו כלל כגיבורים, הם התאמצו מאוד להסתיר את זהותם.

טוקיו אלקטריק ((TEPCO, החברה שתחנת הכוח בבעלותה, סירבה זמן רב לבקשות לראיין אותם. אך בינתיים הועבר המתקן הפגוע לניהול הממשלה, שהורתה לחברה להרשות לשניים מאנשי הקבוצה לשוחח עם ה"אקונומיסט". גבורה הוא נושא מסובך בתרבות שהקבוצה הוא ערך עליון אצלה, על אחת כמה וכמה כאשר מבקשים לשוחח עם עובדים של חברה מותקפת ומושמצת - יותר מ-100 אלף בני אדם פונו מעיירות וכפרים בסביבה, אולי לצמיתות.

יושיזאווה היה אחד מבעלי התפקידים הבכירים שטיפלו במצב החירום במקום. לדבריו, דברים רבים קרו בזה אחר זה: הרעש, רעשי המשנה, הצונאמי, שלושה פיצוצים, העלייה ברמות הקרינה, כך שלמעשה לא היה זמן לחשוב על הסכנות. פוקורה מסכים עמו. "הנסיבות היו קשות", הוא אומר. "אבל לא הייתה לי כל כוונה למות שם. כל אחד עשה כמיטב יכולתו. למות פירושו במקרה זה לוותר".

תחושת החובה הזאת מסתירה כמה היבטים אנושיים מאוד של הדרמה. ארבעה מתוך כל חמישה מהאנשים שפעלו באתר הם מקומיים. כל אותו זמן גם היו חרדים לבני משפחותיהם שמא נשטפו בצונאמי. הם גם ידעו שהעלייה ברמות הקרינה מסכנת את כפריהם, והיו מוכנים לעשות הכול למנוע זאת. הם הכירו זה את זה היכרות קרובה ועמוקה משנים של עבודה משותפת. זה עזר להם להמשיך הלאה.

יושיזאווה מספר שבתחילה עיקר הדאגה היה ביטחונם של 6,000 העובדים, כולל 2,000 ששהו בקרבת הכורים מיד לאחר הרעש והצונאמי. בתחילת הלילה הראשון סברו (בטעות, כפי שהתברר אחר כך) שהכורים מצטננים. לכן חשבו שעומד לרשותם זמן רב יותר. אולם לאחר התפוצצות מימן בבניין הכור הראשון, התחוללה שרשרת של אירועי אימה שסיכלו בזה אחר זה את ניסיונותיהם להעביר מים לקירור הכורים. לאחר הפיצוצים ביום שני ושלישי ב-14 ו-15 במארס, גבר הלחץ לפנות את מרבית אנשי הצוות מהמקום.

לדברי יושיזאווה, זה היה הרגע הקשה ביותר ליושידה, מנהל המתקן, (מאז הוא מאושפז בבית חולים בגלל סרטן, שאומרים שאיננו קשור לאירוע). הוא נאלץ לקבל את ההחלטה הקשה ביותר: לפנות כמה שיותר בני אדם מהמתקן ובה בעת להשאיר במקום די אנשים כדי לעשות את מה שנדרש לעשות. שני המרואיינים חזרו ואמרו שמעולם לא חלפה במוחם של הממונים במקום לנטוש את תחנת הכוח. יושיזאווה, שקודם לכן הועבר זמנית למשרד במרחק לא גדול מפוקושימה, חזר לתחנת הכוח בשיאו של המשבר. "חשבתי אסור לי לעזוב, כמו שנהוג לומר ביפאן: ' נקבור את העצמות שלנו' במקום הזה".

יושיזאווה ופוקורה ביטאו בדרכים שונות את הרגשות הסותרים שעדיין נאבקים בקרבם. יושיזאווה נחנק מהתרגשות כשהסביר כיצד נלחמו האנשים בקרב אבוד שנועד להציל את עיירותיהם ואת כפריהם. ואז הוסיף: "אבל בתוך החברה היפאנית רבים רואים בנו את האשמים".

הדעה הזאת מקובלת מאוד בקרב המפונים מפוקושימה, אבל היא גם נפוצה מאוד במדינה בכללותה. החיילים היפאנים חשו תחושה דומה של קלון בשובם מובסים מהמלחמה ב-1945. לפוקורה אינו מוכן לדבר על תעוזה וגם לא על קלון. הוא סבור שמאחר שמרבית הגברים עובדים ב-TEPCO, הם אינם יכולים להפריד את תחושת האחריות שלהם מזו של החברה. אמנם זה נשמע כתכונה יפאנית ראויה להערצה, אבל לא כל ראשי TEPCO שותפים לה. רק באוקטובר, לאחר לחץ לא מתון של הממשלה, הסכימה החברה להודות שהמעיטה רמת הסכנות שארבו על תחנת הכוח בפוקשימה.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו