לחצות את הכביש ולהישאר בחיים

תוהו ובוהו תחבורתי בהאנוי, בירת וייטנאם, גורם לכך שחציית כביש הפכה לאתגר משמעותי ומסוכן. שדרות העצים הפכו לנהרות מסוכנים של גומי ופלדה

תומס פולר, ניו יורק טיימס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תומס פולר, ניו יורק טיימס

בבואם לדלפק הקבלה התיירים המתאכסנים במלון מרקוס, שברובע העתיק של האנוי, מקבלים יחד עם המפתח לחדרם דף עם הוראות "כיצד לחצות את הכביש". היו רגועים ובטוחים בעצמכם; הביטו לשני הצדדים וייצרו קשר עין עם הנהגים; צעדו באיטיות בכוונה; לעולם אל תירתעו ותלכו אחורה.

שעה שהמבקרים בלונדון עשויים לדון במזג האוויר והתיירים בפאריס בבחירת מסעדה, בבירת וייטנאם קשה להימלט מנושא השיחה הראשון של המבקרים בה: מה הדרך המיטבית לחצות את הרחוב.

עשור וקצת של קדחת קפיטליסטית הפכו את האנוי, שהייתה עיר שקטה עם שדרות עצים לאורך רחובותיה, לנהרות שבהם זורמים גומי ופלדה. את התיירים אפשר למצוא רועדים מפחד בחדריהם במלון, או עומדים לצד הכביש ועל פניהם ארשת הנעה מזעזוע ועד התפלצות.

"ביום הראשון היינו ממש מבוהלים", סיפרה כריסטל רושוויל, תיירת מצרפת שיחד עם בעלה אזרה אומץ ודחפה עגלת תינוקות בשעת העומס. "ולפעמים באמת אי אפשר לחצות". רושוויל ממליצה למבקרים בעיר: דמיינו שאתם עושים סקי. האופנועים עושים סללום ברחובות. אתם רק צריכים להשתלב בזרם".

בעיני בוב גריר, אוסטרלי העורך ביקור ברחבי המדינה בחברת אשתו, הפתרון הוא בכוח עליון: "שימו מבטחיכם באלוהים או במי שברא אתכם", אמר וסרק רחוב צדדי קטן במבט של חייל לכוד מאחורי קווי האויב כדי לראות אם באים אופנועים. "אל תראו פחד, למרות פיק הברכיים".

כביש בעיר האנוי, השנה. "ביום הראשון היינו ממש מבוהלים", סיפרה תיירת מצרפת, "לפעמים פשוט אי אפשר לחצות את הכביש" צילום: בלומברג

האנוי רחוקה מלהיות העיר היחידה בעולם שבה קיימת בעיית תחבורה. אולם כאשר אלפי אופנועים, מתוך 4 מיליונים הרשומים בעיר, מסתערים על הרחובות המתפתלים ועל הסמטאות הצרות, שיירת של מלאכי הגיהינום נראית שיא הסדר והנימוס בהשוואה אליהם.

לתושבי האנוי, המומחים האמיתיים בחציית רחובות עירם, עצות מגוונות. נגויאן טואן מין, תלמיד תיכון, המליץ להשתמש במגינים אנושיים, כלומר לחצות מוקף בהולכי רגל אחרים. הוא גם אינו מסכים עם ההמלצות של מלון מרקוס. "אין שום אפשרות ליצור קשר עין", הוא אומר. "ברגע שאתה יורד לכביש, 40 אופנועים באים לקראתך. אם הם רואים אותך, הם יתחמקו ממך, רק אל תיתקע במקום אחד!"

רבים מתושבי האנוי מתלוננים שהתוהו ובוהו התחבורתי בעירם שמערער את עצביהם, בעיקר בגלל הצפירות הבלתי פוסקות. פאם קונג תין, יליד האנוי ופקיד קבלה של מלון מטרופול, זוכר שלפני 20 שנה היה נוסע לעבודה על אופניו ברחובות שקטים, בטרם פתחה וייטנאם את כלכלתה לעולם.

"פעם החיים היו שלווים ורגועים", אומר תין. "כיום כולם במצב דחק. כולם רוצים לעשות כסף". הוא מייחס את מצב התנועה בהאנוי למי שבאו מהכפר אל העיר ונוסעים ברחובות הצרים והעמוסים בהתאם לחוקי התנועה בכפריהם, כלומר בלי שום חוקים בכלל.

בעיית התנועה מצטרפת לבעיות ההולכות וגדלות של כלכלת וייטנאם. הכלכלה עדיין צומחת בקצב של ארבעה אחוזים בשנה ווייטנאם היא עדיין יצואנית גדולה של הלבשה והנעלה לארצות הברית. עם זאת, זרימת השקעות ההון הזרות למדינה הואטה, הכנסות הרשויות המקומיות מצטמקות ברחבי המדינה, צעירים מתקשים יותר ויותר למצוא עבודה ומאות אתרי בנייה נותרו מוזנחים ונטושים. המצב הכלכלי הביא גם לדחייה או לביטול מיזמים של פיתוח וקידום התחבורה הציבורית בערים הגדולות ופתרון לבעיית העומס והצפיפות בכבישים לא נראה קיים באופק.

ברובע העתיק של העיר הופך המושג המופשט צפיפות למציאות חיה ונושמת. העיר היא יריד תמידי של דוכני מזון, בתי קפה על מדרכות המלווים ברעש המנועים. להאנוי יש מדרכות טובות לרוב, אך רבות מהן נהפכו לחניוני אופנועים ענקיים המאלצים את הולכי הרגל לרדת לכביש.

במדריך מטעם הממשלה ללומדים נהיגה כתוב: "על האופנועים לעצור להולכי רגל העוברים במעבר חציה". אז כתוב. למעשה, פסי הזברה הלבנים הם בגדר קישוט על הכביש. אין כל ענישה על עבירות תנועה.

תושבי האנוי נוהגים להסתכל לשני הצדדים גם כשהם חוצים רחוב חד-סטרי. הרמזורים נראים כבזבוז של חשמל. "במדינות אחרות עוצרים באור אדום", אומר תין. "אצלנו אם אין משטרה, אף אחד לא עוצר".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ