בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המיניות ממומשת, הזהות בארון

בשעה שפקיסטאן השמרנית אוסרת על יחסים חד-מיניים, מפעילות קבוצות חשאיות במדינה רשת תמיכה נפשית להומוסקסואלים ולסביות. פעיליהן מקווים כי העלאת המודעות הציבורית תביא גם לביטול האפליה החוקתית

24תגובות

הם נפגשים בבניין פשוט, הניצב בין שורה של חנויות שנסגרות בערבים. חלונות החדר מכוסים בווילונות. חברי הקבוצה צופים לפעמים בסרטים או קוראים שירה. בפעמים אחרות הם עורכים מסיבה, רוקדים, שותים ומשתחררים.

המידע על המפגשים שמתקיימים בעיר לאהור שבמזרח המדינה עובר מפה לאוזן. החברים מתקשרים באמצעות הדוא"ל ונזהרים שלא לחשוף את המקום שבו הם מתכנסים. אחד החדרים מיועד ל"מצבי משבר", למקרה שאחד החברים זקוק למקום מסתור, בדרך כלל מבני משפחתו. זהו הבית הבטוח של קבוצת התמיכה להומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים פקיסטאנים.

"הסצנה ההומוסקסואלית כאן שומרת על סודיות מרבית", אומר עלי, אחד החברים שביקש לא למסור את שמו המלא. "הלוואי שהכל היה קצת יותר פתוח, אבל צריך ללמוד לחיות עם מה שיש".

מצב זה משתנה בהדרגה מאחר שלסביות והומוסקסואלים צעירים, שרבים מהם למדו במערב, מבקשים להשיג הסכמה רבה יותר למיניותם וליצור לעצמם זהות משלהם, אפילו באקלים הדתי השמרני שבארצם.

פעילות הומוסקסואלית עדיין אסורה בפקיסטאן על פי החוקים שחוקקו הבריטים בתקופה הקולוניאלית. אין במדינה חוקי זכויות אדם שמגנים על הומואים ולסביות מפני אפליה. עם זאת, המציאות הרבה יותר מורכבת וקרובה יותר למדיניות "לא נשאל, אל תספר", שהיתה נהוגה בעבר בצבא האמריקאי ונועדה לשמור על חשאיות הזהות המינית, מאשר לציד מכשפות מאורגן בחסות המדינה.

זה זמן רב שעצימת העיניים מספקת מרחב נשימה להומואים וללסביות. הם מנהלים חיי חברה, מתארגנים, יוצאים לבלות ואפילו חיים יחד כזוגות - אם כי בדיסקרטיות.

ניו יורק טיימס

עיתונאי בתחילת שנות ה-40 לחייו מספר שהוא חי כהומוסקסואל קרוב ל-20 שנה. "למען האמת, קל מאוד להיות כאן הומוסקסואל", הוא אומר, אף על פי שהוא ומרואיינים אחרים ביקשו לא לפרסם את שמם מחשש מהשלכות חברתיות ומשפטיות. "אתה יכול לחיות בלי שיטרידו אותך, כל עוד אתה לא לובש חצאית ריקוד ורודה קצרה ורץ ברחוב כשבידך דגל בצבעי הקשת", הוא מוסיף.

הסיבה לכך היא שאף על פי שרעיון ההומוסקסואליות נחשב לטאבו, יחסי קרבה חד-מיניים לא רומנטיים ואפילו הומוסקסואליים נפוצים למדי. החברה הפקיסטאנית מחולקת בנוקשות בהתאם לקווים מגדריים, והאיסור המוחלט על סקס מחוץ למסגרת הנישואים מקשה לקיים רומן הטרוסקסואלי סודי הרבה יותר מאשר רומן הומוסקסואלי. ביטויי חיבה בין גברים בפומבי, כמו חיבוקים ואחיזת ידיים, הם נפוצים. "גבר יכול להיות עם גבר אחר בכל זמן ובכל מקום ואף אחד לא ירים גבה בשל כך", מציין העיתונאי.

לדבריו, אצל רבים מבני דורו והדורות הקודמים, משיכה בין בני מין אחד לא היתה בהכרח בעייתית משום שלא היתה כרוכה בשאלות של זהות. גברים פקיסטאנים רבים שמקיימים יחסי מין עם גברים לא בהכרח רואים עצמם הומוסקסואלים. אחדים מהם אומרים שהם עושים זאת בקביעות, כשהם צריכים לתפוס מרחק מנשותיהם, ואחרים עושים את זה תמורת כסף.

עם זאת, יחסים הומוסקסואליים - אם אלו המתוארים בשירה סופית ובספרות אורדו, או אלו המתנהלים כיום בדיסקרטיות - מתקיימים תמיד בשטח פרטי, כך אומרת הינה ג'ילאני, עורכת דין ופעילה למען זכויות אדם ולמען זכויות נשים ומיעוטים. לדבריה, אפשר לדבר על הומו-ארוטיקה אך לא לנקוב בשמה מפורשות. "המכשול הגדול ביותר הוא מציאת ההקשר הנכון להעלאת הנושא הזה אל פני השטח", היא מוסיפה.

זה מה שקבוצת התמיכה בלאהור משיגה לאט ובהדרגה, אם כי כדי להיפגש נדרשים חבריה לנקוט אמצעי סודיות של ממש.

את הקבוצה מניעות שתי נשים, בנות 30 ו-33. הן מודעות היטב לתמיהה שמעוררות שתי נשים שדווקא הן הפכו לאדריכליות של סצנת ההומואים המודרנית בלאהור. אם גברים הומוסקסואלים וביסקסואלים כמעט אינם קיימים במודעות החברתית הכללית בפקיסטאן, הנשים המקבילות להם קיימות אפילו פחות מהם.

"הקבוצה הוקמה בשל תחושת הבידוד הקיצוני שחוויתי, התחושה שאני לבד ושונה מאחרים", אומרת בת ה-30, שמוסיפה כי בשל בדידותה החליטה לחפש אחרים הדומים לה בפקיסטאן. המפגש הראשון של הקבוצה, שבו השתתפו שמונה אנשים, נערך בינואר 2009.

חודשיים לאחר מכן הקימו שתי הנשים קבוצת פעילות שהן מכנות "או". הן ביקשו ששמו המלא של הארגון לא יפורסם מאחר שהוא רשום כארגון לא ממשלתי ומטרתו האמיתית מוסתרת בשל החוקים נגד פעילות הומוסקסואלית.

הארגון עורך מחקרים בנושאים הקשורים ללסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים. הוא מספק ייעוץ משפטי, תומך באנשים במצבים משפחתיים קשים ובאחד המקרים גם סייע להימלט מרשת זנות שהפעילו זרים. הארגון קיבל במודע החלטה להקדיש את מאמציו לדינמיקה המשפחתית ולהשגת הסכמה חברתית ומודעות ציבורית, במקום להתמודד ישירות עם האפליה החוקית.

כך למשל, הקבוצה לא נאבקת כעת בסעיף 377 בחוק העונשין הפקיסטאני, העוסק במה שמוגדר "עבירות לא טבעיות" ואוסר פעילות חד-מינית, אלא משתדלת להשפיע על הורים המהססים אם להחרים בן הומוסקסואל או בת לסבית. החברים נוקטים גישה זו משום שלדעתם היא יעילה הרבה יותר.

"אם אתה מדבר בפקיסטאן על מה שקורה במקומות אחרים בעולם, כגון מצעדי גאווה או רפורמות חברתיות ומשפטיות, לא תשיג כלום זמן רב", ציינה בת ה-33, שמגדירה עצמה ביסקסואלית. "משפחות מוכנות להיות סובלניות וזה מה שהכי חשוב לנו כעת". שתי הנשים אומרות שמשפחותיהן מקבלות אותן, אף על פי שהתהליך נמשך זמן רב.

בפקיסטאן יש הבדלים ברורים בין המעמדות, בייחוד כשמדובר בהגדרה עצמית. רוב המעורבים באופן פעיל בקידום הקהילה ההומוסקסואלית והלסבית במדינה, גם אם לא למדו בחו"ל, הם בוגרי אוניברסיטאות ומכירים את התפתחות החשיבה במערב בהקשר למיניות. רובם תושבי ערים ומוצאם ממשפחות שיכולות לממן חינוך גבוה לילדיהן.

אלה שמזהים עצמם הומוסקסואלים הם בדרך כלל מהמעמד הבינוני והגבוה, אומרת בת ה-33. "נשים מהמעמד הנמוך או ממעמד הפועלים מסרבות להגדיר עצמן לסביות משום שעבורן זהו עלבון. הן אומרות 'אני אשה שאוהבת אשה'".

העיתונאי מספר כי הוא חי כהומוסקסואל בפתיחות יחסית ומשפחתו הקרובה מקבלת את זהותו המינית. הוא מבין מדוע הומוסקסואלים מבוגרים יותר הבדילו בין מיניותם לבין זהותם, אך הוא מוסיף שהגישה הזאת הולכת ומשתנה.

ואולם, הוא מציין כי לפקיסטאנים צעירים שכן בוחרים להגדיר עצמם הומוסקסואלים, אלו שגדלו בסביבה שבה שוררת תחושה מערבית ופתוחה יותר לגבי הזהות המינית, יש פוטנציאל גדול להתעמת עם החברה המסורתית.

"פתוחים בפניהם כל התכנים שבאים מהמערב, אבל אין להם כאן מקום שבו הם יכולים להביע את עצמם בחופשיות", אומר העיתונאי. "אין ספק שהם יחושו תסכול רב ויביעו אותו בדרכים שאינן בהישג היד של הדור שלי".

התנגשות ההשקפות התבטאה אשתקד, ב 26 ביוני, כשהשגרירות האמריקאית בבירה איסלאמבאד ערכה את אירוע הגאווה הראשון שלה - מסיבה ללסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים. התמיכה בקהילה עוררה תגובה נגדית והפגנות אלימות נערכו בקראצ'י, לאהור ואיסלאמבאד, שבה אף אירעו תגרות בין מפגינים לבין שוטרים ליד המובלעת הדיפלומטית. השנה ערכה השגרירות אירוע דומה, אם כי לא מסרה לתקשורת הודעה רשמית על כך.

"מדיניותה של ממשלת ארה"ב היא לתמוך בזכויות שוות לכל בני האדם ולקדם אותן", מסרה דוברת השגרירות ריאן האריס, בתשובה ששלחה באימייל לשאלה על התגובות לאירוע. "אנחנו מחויבים לתמוך בערכים האלה בכל העולם, כולל כאן בפקיסטאן".

למרות הכוונות הטובות, רבים מחברי קהילת ההומוסקסואלים סבורים שהאירוע פגע במאבקם. הפעילה בת ה-33 טוענת בתוקף שזו היתה טעות לקיימו. "הנזק שאירוע הגאווה האמריקאי גרם לנו הוא אדיר, ולו רק כיוון שיצר אווירת פחד שלא היתה קיימת לפני כן. אנחנו ממש לא זקוקים כעת לחשיפה לעין הציבור".

למרות האווירה העוינת, גם קבוצת התמיכה וגם ארגון "או" ממשיכים בפעילותם. "או" עורך בימים אלה מחקר על פעולות אלימות כלפי לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים.

"מבחינה מסוימת, אנחנו מודל לחיקוי בעיקר אחד עבור השני", אמרה בת ה-30, שהוסיפה כי בהתבגרותה לא הכירה אף הומוסקסואל ולא יכלה לדמיין חיים כאלה. "בעבורי, הפעילות כולה היא יצירת מרחב שבו אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו עתיד, ולא רק לדמיין אותו אלא אף לחיות אותו. ואנחנו חיים אותו. אני חיה את מה שהיה בשבילי בלתי אפשרי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו