בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צ'אק הייגל: לא סחבק, נון קונפורמיסט

הטבח בקונטיקט נתן מהלומה נוספת להשקפה השמרנית. מועמדות צ'אק הייגל לשר ההגנה סיפקה להם סיבה לחדש את המאבק בקרב שבו כבר הפסידו

14תגובות

יהודים אמריקאים ימניים ורפובליקאים ניאו-שמרניים חייבים תודה לשנוא נפשם ברק אובמה. פחות מחודשיים אחרי תבוסתם הצורבת בבחירות, מקטרגיו הממורמרים של הנשיא נחלצו מדיכאונם וחזרו משולהבים לשדה המערכה, והכל בזכות העלאת שמו של הסנאטור לשעבר צ'אק הייגל כמועמד מוביל לתפקיד שר ההגנה האמריקאי הבא. מבקריו של אובמה רואים בקרב מול מינוי הייגל כשעת כושר לחידוש המלחמה הכוללת בנשיא, שבה, כך היה נדמה, הם זה מכבר הפסידו.

מבחינת ממשלת ישראל ותומכיה בארצות הברית, עמדותיו והתבטאויותיו של הייגל אכן אמורות לעורר דאגה. הוא תומך בקיצוץ תקציב הביטחון, מתנגד למלחמה עם איראן, הסתייג לפרקים מהסנקציות ותמך בדיאלוג אמריקאי לא רק עם האייתולות בטהראן, אלא גם עם ראשי חמאס ברצועת עזה. הייגל רואה בסכסוך הישראלי-פלסטיני את המוקד האסטרטגי של אי-היציבות במזרח התיכון  וסירב לא פעם לצרף את חתימתו למכתבי סנאטורים בעניינים שונים הקרובים ללבה של ישראל ושל הלובי הפועל למענה בקונגרס, איפא"ק.

ואכן, משפט בודד שאמר הייגל על איפא"ק לדיפלומט ולחוקר ארון מילר לפני כחמש שנים, משמש עתה כנשק המרכזי נגדו. "המציאות הפוליטית היא שהלובי היהודי מפחיד (intimidates) הרבה אנשים פה", אמר הייגל על חבריו בסנאט וחטא לכאורה פעמיים: פעם ראשונה כשייחס ללובי טקטיקה של איומים מרתיעים, ופעם שנייה כשכינה אותו "לובי יהודי" ולא "לובי ישראלי", כמתחייב מכללי הפוליטיקלי קורקט ומהעובדה שגם נוצרים רבים חברים בו. "אני סנאטור אמריקאי, לא סנאטור ישראלי," השיב הייגל כשנאמר לו שתקיפה באיראן תסייע להגן על ישראל.

הייגל, שכיהן כתריסר שנים כסנאטור מטעם מדינת נברסקה והיה חבר בוועדות הסנאט לענייני חוץ ומודיעין, הוא נון-קונפורמיסט מובהק, ולא רק בנושא הישראלי. הוא בעל חמישה עיטורי גבורה ממלחמת וייטנאם, הקים במו ידיו אימפריית תקשורת סלולרית ונודע בעיקר כמי שחצה את הקווים והפך בעשור הקודם לאויב המלחמה בעיראק. הוא גם היה אחד ממחוללי ההתנגדות הציבורית הרחבה ששיתקה את כהונתו השנייה של הנשיא ג'ורג' וו. בוש. כשנשאל על כך, השיב הייגל בנימה מוכרת: "נשבעתי אמונים לחוקה. לא נשבעתי אמונים למפלגה שלי או לנשיא שלי".

עמדותיו של הייגל היו אלה שקירבו אותו לסנאטור דאז מאילינוי, ברק אובמה. שמו הוזכר כבר לפני ארבע שנים כמועמד אפשרי לתפקיד סגן הנשיא או שר הגנה. אובמה והייגל, נאמר אז, "רואים עין בעין" בשורה רחבה של נושאים. על כך עולצים כעת מבקריו של הנשיא. הנה הזדמנות נוספת, הם אומרים, להוכיח את טענתנו, שנדחתה על ידי הרוב המכריע של הציבור היהודי באמריקה, שאובמה הוא למעשה שונא ישראל בתחפושת.

המערכה נגד מינוי הייגל החלה במאמרים בודדים של בעלי טורים שמרניים ובהודעות של ארגונים יהודיים המזוהים עם הימין הרפובליקאי, כולל הקואליציה היהודית הרפובליקאית וועד החירום לישראל הממומנים בחלקם, על פי פרסומים אמריקאים, על ידי המיליארדר שלדון אדלסון.  עם שוך ההלם והאבל מרצח הילדים בניוטאון, התפשט הוויכוח סביב מינויו האפשרי של הייגל גם לארגוני מיינסטרים יהודיים (אייב פוקסמן מהליגה נגד השמצה אמר שדבריו של הייגל "גובלים באנטישמיות") ומשם אל התקשורת הכללית. העיתונים וושינגטון פוסט והלוס אנג'לס טיימס פרסמו במאמרי מערכת נגד, והפוליטיקאים נוהים אחריהם.

למרות הביקורת, אם אכן יחליט אובמה למנות את הייגל ולא את המועמדת המובילה השנייה, סגנית שר ההגנה לשעבר מישל פלורנוי, רוב הסיכויים שהמינוי יאושר. לדמוקרטים יש רוב בסנאט, שאחראי על אישור המינוי. הסנאטורים הרפובליקאים יתקשו להצביע נגד חברם לשעבר, על אחת כמה וכמה אחרי הסיכול המוצלח שביצעו למינויה של השגרירה באו"ם, סוזן רייס, לתפקיד שרת החוץ. מי שעתידה לצאת קירחת כך או אחרת, היא ישראל והאינטרסים שלה. אם יאושר המינוי, יתברר שההתנגדות של אוהדי ישראל לא השפיעה ואצל הייגל עצמו יוותר משקע מר. אם לא ייצא המינוי אל הפועל, יוצגו היהודים ואוהדי ישראל כמי שהפעילו את השפעתם האדירה ושוב כפו על הנשיא את רצונם. באופן אירוני, תהיה בכך הוכחה לטענתו של הייגל על כוחו מאיים של אותו "לובי היהודי" עליו דיבר.

וכך, אחרי הפוגה מאוד קצרה, ישראל וענייניה שוב הועמדו במרכז הדיון הציבורי האמריקאי, המקום בו נמצאו ברוב מערכת הבחירות 2012. היחידים שנהנים מכך הם הארגונים הלוחמניים של הרפובליקאים ושל הימין היהודי, שכל מטרתם לעורר רעש, לזכות בתשומת לב ולהשביע את רצון שולחיהם, שלדעת רבים נמצאים בכלל בלשכת ראש הממשלה בירושלים.

בלי כדורים במחסנית

בכל מקרה זו תהיה רק שמחת עניים בעבור השמרנים באמריקה, שאחד מעיקרי האידיאולוגיה שלהם ספג השבוע מכה קשה בעקבות הטבח שבוצע בבית הספר היסודי סנדי הוק שבקונטיקט. מאות מיליוני דולרים שהושקעו בשכנוע דעת הקהל האמריקאית בטענה שככל שיימכרו ויוחזקו יותר אקדחים, רובים ורובי סער - כך ייטב, ירדו לטמיון כמעט בן לילה. אפילו הלובי החזק של הרובאים - שעליו מותר לומר ללא חשש שהטיל את אימתו על המחוקקים בוושינגטון - נתפס לא מוכן, בלי כדורים במחסנית.

המנוסה מכלי המשחית היתה השבוע היסטרית והמונית: חברת ההשקעות סרברוס - שאוזכרה במקומותינו בקשר לפרשת בנק לאומי - הודיעה מיד על כוונתה למכור את החברה שמייצרת את הרובה "בושמסטר", ששימש את הרוצח אדם לנזה, רשתות שיווק הודיעו על הסרת רובי הסער ממדפיהם, אמצעי התקשורת פתחו במערכה כוללת בעד החזרת האיסור על מכירת רובים צבאיים, ופוליטיקאים רפובליקאים רבים החלו במסע לטשטוש הצהרותיהם האחרונות בזכות  הנשק ובגנות הפיקוח, והודיעו שיש על מה לדבר.

הזכות לאחוז בנשק, המעוגנת בתיקון השני בחוקה, היא מאבני היסוד של האידיאולוגיה השמרנית. היא מזוהה יותר מכל עם גברים לבנים כפריים, המעוז הקשה של הרפובליקאים ושל תנועת מסיבת התה. בקדנציה הראשונה של אובמה, הפכה התמיכה בהחזקת הנשק לסמל של התרסה כלפי התרבות הליברלית האורבנית ובעיקר השחורה, שהנשיא הוא מייצגה המובהק. אין פלא שהצורך לקפל עכשיו את הדגלים, במיוחד כשאובמה עודנו בבית הלבן, אוכל את הקנאים השמרנים.

וזו רק אחת מתוך סדרה של מכות קשות שניחתו על השמרנים לאחרונה. הרי עוד לא חלפו חודשיים מאז שההוריקן סנדי היכה בחופה המזרחי של ארצות הברית בעוצמה שאין מדען שלא ייחס להשפעות שינוי האקלים - עמדה שהשמרנים רואים בה מזימה ליברלית נלוזה. כמה שבועות קודם לכן, היה זה מיט רומני שהצחיק את באי הוועידה הרפובליקאית עד דמעות, כשלעג לאובמה על כך שהוא מנסה למנוע את עליית מפלס מי הים והנה באה המציאות וטפחה על פניהם, רגע לפני הבחירות.

עצם ניצחונו של אובמה ערער גם הוא את יסודות השקפת העולם של השמרנים. ביטחונם בכך שהאומה האמריקאית תדיח את הנשיא הכושל לא היתה רק הערכה פוליטית שגויה, אלא עניין של אמונה ועמדה שאין עליהן עוררין. לכן רבים מהם, מרומני ומטה, התקשו לעכל את הבשורה המרה, עוד זמן רב אחרי שספירת הקולות הסתיימה. מדובר במשבר אידיאולוגי קיומי, מעל ומעבר לעצם ההפסד בבחירות, שעוד מוקדם להעריך את היקף השלכותיו.

כך קורה למפלגה שמתעקשת לקבור את ראשה בחול ולהתכחש למציאות שסביבה: מפלגה שמקדמת מועמדים המאמינים שלנשים יש מנגנון פנימי המונע הריון בשעת אונס, שבוחרת סנאטורים שנשבעים כי האו"ם עומד לשלוח חיילים כדי להשתלט בכוח על אמריקה, שמעדיפה את סיפור הבריאה המקראי על פני תורת האבולוציה, שמתנגדת להעלאת מס גם על מולטי מיליונרים ולא מבינה מדוע הציבור מתקומם, שאיננה מסוגלת להתנער משקרים הזויים בקשר למקום הולדתו של אובמה, שמתנגדת להפלות, לנישואים חד-מיניים, לרפורמה בהגירה ולמדיניות סעד ובכל זאת מקווה שהמיעוטים שיסבלו כתוצאה מכך - יצביעו בעבורה. כך קורה למפלגה שמקיאה מתוכה את כל המנהיגים המתונים והפרגמטיים וממליכה במקומם פוליטיקאים דוגמטיים וקיצוניים, שסיכוייהם לזכות בתמיכה ציבורית רחבה שואפים לאפס.

זה נשמע מוכר, יאמרו ישראלים רבים, ואולי בצדק, אלא שבאמריקה הוויכוח מי חי במציאות ומי בפנטזיה כבר הוכרע. אצלנו, מי יודע, המציאות גם יכולה לצאת כשידה על התחתונה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו