בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיתונאי רוסי מסביר את אמריקה לבני ארצו

"האמריקאים משוחחים זה עם זה במרחק של מטר ורבע לפחות". זוהי רק אחת השורות שמרתקות את הציבור הרוסי ברב מכר על חיי היומיום בארה"ב

34תגובות

לאחר שבמשך 20 שנה הביע דעות בנושאים כבדי משקל כמו התפשטות נאט"ו וההגנה מפני טילים בליסטיים, הפרשן הפוליטי ניקולאי זלובין ניסה באחרונה להסביר לרוסים את התופעה האמריקאית של שמרטפים בני עשרה. ברוסיה מגדלות סבתות את נכדיהן, ואם אין הן זמינות, מגדלות אותם נשים בנות אותו דור ששומרות עליהם מפני סכנות קיומיות. אם רוסיה ממוצעת לא תפקיד בשום אופן את גידול ילדיה בידי נערה בת השכנים, כשם שלא היתה מפקידה אותם בידי להקת כלבים פראיים. אך כמובן, חלק גדול מחיי היומיום בארה"ב נראים מוזרים בעיני הרוסים, כפי שזלובין מתעד בנאמנות בספרו "אמריקה, איזה חיים!" המשתרע על פני 400 עמודים.

למרבה הפליאה, אפילו 20 שנה לאחר נפילת מסך הברזל, הרוסים עדיין צמאים לדעת כיצד אמריקאים מן השורה חיים, אוכלים ומשלמים משכנתאות. להפתעתו של זלובין, ספרו שיצא לאור ושווק כמדריך לרוסים השוקלים להגר לחו"ל נמכר בחמש מהדורות והמו"ל שלו הזמין ממנו כרך שני. זלובין מתבונן באמריקאים בניטרליות של אנתרופולוג שעורך מחקר שדה בפרברי ערים. הוא בוחן את המנהג שלהם לחקור נשים זרות על ההריונות שלהן, הוא מתעד את מנהגם המוזר להשאיר וילונות פתוחים בלילות בעוד אדם רוסי מזדרז להסתגר מפני עיניהם הבולשות של שכניו, הוא בודק מדוע אמריקאים לא משקרים בדרך כלל, מדוע הם לא יודעים לשתות (בהשוואה לרוסים), ומדוע הם אוהבים חוקים ובזים למנהיגים שלהם. "כולם רוצים לדעת מה היא אמריקה ללא המעטה האידיאולוגי שלה", אומר זלובין, שהתגורר בארה"ב ב‑20 השנים האחרונות לסירוגין ויועץ לפעמים לקרמלין. "בתחילה חשבתי שנחוץ לבחון את הנושאים החשובים, אבל התברר לי מהם הנושאים הבסיסיים באמת".

ניו יורק טיימס

הוא איננו הרוסי הראשון שמתמודד עם הסוגיה הזאת. ב‑1935 יצאו הסטיריקנים הסובייטים איליה אילף ויבגני פטרוב לטיול ברחבי ארה"ב. ספרם "סיפור אחד על אמריקה" תיאר את כובד הראש של תושביה ("האמריקאים אומרים אך ורק דברים שאליהם הם מתכוונים"), הפרובינציאליות שלהם, ואת הפרסומות שנמצאות בכל מקום אשר לדברי הכותבים "ליוו אותנו על פני אמריקה כולה, שכנעו אותנו, התחננו לפנינו, ביקשו מאיתנו והורו לנו ללעוס את מסטיק ריגלי המעולה שאין שני לו".

הספר, שנכתב פחות משני עשורים אחרי מהפכת הבולשביקים, היה מעט חתרני משום שלא התמקד במאבק בין המעמדות. זלובין כתב את ספרו בתקופה שבה הטלוויזיה הציגה את ארה"ב כבריון העולמי שמעורר מהומות בעולם וחותר בהסתר תחת רוסיה. זלובין אינו מתאמץ במיוחד לקדם את הרעיון הזה אלא מציע, ללא התלהמות, שהמנהיגים הרוסים ילמדו להבין את האמריקאים. "לעתים קרובות אני נקרא לסייע בוושינגטון. הרוסים אומרים לי ‘תלמד להכיר את זה או את זה', אומרים לי ונוקבים בשמו של אדם ידוע, או ‘אנחנו מוכרחים לפתור את הבעיה הזאת'", כותב זלובין. "קשה להסביר שבארה"ב, ברוב המקרים בעיות לא נפתרות בצורה כזו".

זלובין מתגורר בסנט לואיס, צפון קרוליינה, ובוושינגטון מוצא את התשובות שלו בשכונות של המעמד הבינוני שרוב האירופים רואים לעתים רחוקות ביותר. קוראים רבים הציפו אותו בשאלות על הפרק בספרו שבו סיפר על החיים בשכונות טיפוסיות של המעמד הבינוני, שאליהן יש כניסה אחת בלבד ולכל משפחה יש בית משלה. הרוסים, שרובם גדלו בשיכונים צפופים שבהם הילדים מתרוצצים בחצרות מרכזיות סגורות, אינם מסוגלים להבין שכונות כאלה. ברוסית הביטוי "דרך ללא מוצא" מעורר אסוציאציות של סכנה ותחושת פגיעות. "בשבילם זה רעיון חדש לגמרי לחיות בביטחון אפילו כשחיים במרחק רב מאחרים", אומר זלובין. "הרוסים מרגישים ביטחון כשהם נמצאים בתוך קהל".

לחיי האמריקאים, כפי שהוא מתאר אותם, חסרה פשוט מסגרת הקרבה, היחסים המגבילים לפעמים שנוצרים מסביב לאדם הרוסי כמעט מלידתו. הוא כותב על היעדרו המוחלט של מוסד הסבא והסבתא, שבהתאם למקובל ברוסיה מגדלים את נכדיהם בגיל 60-50. לדבריו, הנשים האמריקאיות "עסוקות מדי בחייהן". דורות שלמים במשפחות האמריקאיות "מתרחקים אלה מאלה". האמריקאים גם מעדיפים שרופאים ועורכי דין זרים יטפלו בהם כדי לא לערב את חייהם האישיים בחייהם המקצועיים.

זלובין מקדיש עמודים רבים לפרטיות. "האמריקאים", הוא כותב, "מעדיפים לשוחח זה עם זה במרחק של מטר ורבע לפחות. אני מניח שאם יעמוד בתור רוסי אופייני, האמריקאי הממוצע יאבד את הכרתו. כל מגע גופני נחשב לפגיעה בחלל הפרטי שלו, ולכן אף אמריקאי לא תופס אמריקאי אחר במרפקו, לא טופח על כתפו אם הוא רוצה שיקדיש לו תשומת לב ולא מחבק אותו כאילו היה אחיו".

זלובין קוטל את שתיית הוודקה בארה"ב, ונזכר איך פעם שתה בקבוק עם ידיד אמריקאי ולאחר מכן לא ראה אותו פיכח במשך ארבעה ימים. עוד הוא כותב כי אף על פי שהאמריקאים נראים מרושלים בדרך כלל, "ממש לא מקובל" לבוא לעבודה יומיים רצופים באותם בגדים. הם קולניים להפליא, אך מביעים בשקט שמחתם או את כאבם.

"אתה לא יכול להופיע פתאום בביתו של חבר באמצע הלילה עם בקבוק וודקה, לשוחח על הבעיות שלך ולחפש תמיכה", הוא כותב. "הרוסים פותרים בעיות כשהם מגיעות לשלב הקריטי, זהו הסגנון הלאומי. האמריקאים מנסים למנוע מדברים להגיע לנקודה הקריטית".

בשבוע שעבר נערך במוסקווה יריד ספרים, ורבים מקוראיו של זלובין באו לאחר שכבר גיבשו דעה משלהם על אמריקה מדברי קרובים או ידידים המתגוררים בארה"ב. אשה בשם מרינה מצטמררת כשהיא נזכרת כיצד אחיינה האמריקאי עזב את בית הוריו בגיל 19, מנהג שלדבריה הורס משפחות. דעתה של טטיאנה על ארה"ב חיובית יותר, אך גם היא נזכרת בשיחה שהיתה לה עם ידיד שהיגר לאמריקה לפני 15 שנים. הוא אמר כי גם אחרי שהתרגל לשיחות הקולניות, לאכילה המהירה ולחיוכים המזויפים של בני ארצו החדשים, הוא ממשיך להתגעגע לרוסיה. "הוא אומר שמשעמם שם. הכל שם בסדר, אבל משעמם", היא מוסיפה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו