בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחשבות על האדם החושב

החוקר שחיבר בין הובס ורוסו למציאות של ימינו

מה הקשר בין ג'ון סטיוארט מיל לתקנות נגד משקאות קלים, ובין קאנט לנישואים חד-מיניים? אלן ראיין מציע עיון מחודש בהגות הפוליטית

16תגובות

פוליטיקה לא מעוררת אהדה רבה בימים אלה. באירופה פוליטיקאים קופאים נוכח המיתון המתמשך ושיעור האבטלה הגבוה, בארצות הברית הם מאיימים לדחוף את המדינה מהמצוק הפיסקלי שיצרו הם עצמם, ובעולם הערבי האביב כבר מזמן פינה את מקומו לחורף. תומכי מפלגות השמאל טוענים בצדק כי מגמת העלייה של הליברליזם הישן גררה בעיות, אולם לא עלה בידם לגייס קונצנזוס מתקדם להחלפת השיטה.

ספרו החדש של אלן ראיין, On Politics: A History of Political Philosophy from Herodotus to the Present מצליח להציג את הפוליטיקה באור מלהיב. כמי שהקדיש את חייו ללימוד פילוסופיה פוליטית, תחילה באוקספורד ואז בפרינסטון, ראיין מזכיר לנו כי הפוליטיקה נועדה בראש ובראשונה לעסוק בסוגיות פילוסופיות. הבעיה הפוליטית עוסקת בשאלה כיצד יכולים אנשים להתקיים בצוותא, כשהרצון החופשי של הפרט עומד בסתירה להכרח שבקיום מנגנון שלטוני? מתוך איזה תוקף חלה סמכות השלטון על האזרח? האם על סמכות זו להיות מוחלטת, או מוגבלת על ידי חוקה וזכויות הפרט?

העובדה שבני אדם התחבטו בשאלות האלה מימי אריסטו ואפלטון חשובה משתי סיבות: הראשונה היא שאנחנו עדיין חושבים על דברים מחיי היומיום במונחים שהורישו לנו אבותינו. האמריקאים והצרפתים הם המובילים העולמיים בתחום זה, עם נטייה לעיסוק אובססיבי במהפכות שלהם. אך גם הבריטים חושבים במושגים שמקורם במגנה כרטה והעמים בקולוניות לשעבר במושגי החוקות שכוננו כשמדינותיהם קמו. המורשת משחקת תפקיד חשוב.

עובדה נוספת שמזכיר ראיין, היא כי "לעיתים קרובות כותבים שכבר מזמן אינם אתנו, מצליחים לדבר אלינו ביתר רעננות ורלוונטית מאשר בני זמננו". ליברלים מצרים שרוצים למנוע ממוחמד מורסי להפוך פרוגרמה פוליטית של דמוקרטיה לדיקטטורה יימצאו את התשובה הטובה ביותר בכתביו של ג'יימס מדיסון, נשיאה הרביעי של ארצות הברית וממנסחיה הבולטים של חוקת ארצות הברית. לג'ון סטיוארט מיל הטיעונים המשכנעים ביותר נגד "העריצות הרכה" שמפעיל ראש העיר ניו יורק מייקל בלומברג, בתקנות המחמירות שהוא מקדם להגבלת מכירת המשקאות הקלים

תובנותיו של עמנואל קאנט רלוונטיות במיוחד לוויכוח בשאלת הנישואים החד-מיניים. קאנט טען כי ברגע שמנערים את כל השטויות, "נישואין הם חוזה בין שני אנשים בוגרים (בני המין הנגדי) בנוגע לשימוש באיברי מינם". הגישה ההיסטורית של ראיין מסייעת לנו לכל הפחות לבחון את בעיותינו מזוויות חדשות, ולרתום את גדולי המחשבה הפוליטית כדי לסייע לנו בגיבוש מדיניות. 

התיאורטיקנים הפוליטיים מתגלים כטיפוסים לא רגילים גם בחייהם הפרטיים. תומאס הובס נולד פג בעיצומה של סופת ברקים. "אמי היקרה ילדה תאומים, אותי ואת הפחד", אמר - וביסס תיאוריה פוליטית שלמה על הפחד. ז'אן-ז'אק רוסו תיאר אידיליה של חברה אנושית, אך שלח את חמשת ילדיו לבתי מחסה לילדים יתומים ונטושים (שרק מעטים מהם שרדו). מיל התחנך להיות מכונת חישוב תועלתנית, אך הקדיש את שארית ימיו לאשתו שאהב אהבת נפש. 

אלן ראיין ארז את "On Politics" כספר אחד, אבל למעשה הוא מורכב משלושה ספרים. הראשון מציג בחינה היסטורית של תולדות הפילוסופיה הפוליטית מימי אריסטו ואפלטון עד מקיאבלי. הכתיבה על אריסטו ואפלטון ראויה לציון, אך גם מחשבת ימי הביניים מתוארת נאמנה. הספר השני ממשיך את קו הסיפור מימי תומס הובס ועד קארל מרקס.

ראיין בשיאו כשהוא מתעמת בחדווה עם דבריו של הובס, וכשהוא דן בהזדהות גלויה במיל. הספר האחרון עוסק בסוגיות הגדולות של המחשבה הפוליטית, כמו דמוקרטיה וזכויות אדם. הכותב מפליג בחופשיות בין תקופות שונות בהיסטוריה במעטפת של חיבור על המאה ה-20, אך החלק האחרון בהחלט שווה את ההמתנה.

גישתו של ראיין לפילוסופיה פוליטית מיושנת מאין כמוה וטוב שכך. בשנים האחרונות היסטוריונים ותיאורטיקאים פוליטיים חותרים תחת הטקסטים הקנוניים של הפילוסופיה הפוליטית בתרבות המערב, ממוססים את טיעוני החושבים להקשרים אינטלקטואלים רחבים יותר או מגלים כותבים מפתיעים במקומות אחרים בעולם. הגם שמגמה זו הולידה יצירות מרשימות פרי עטם של כותבים מוכשרים כמו קוונטין סקינר וג'ון פוקוק, היא מאיימת לנשל את מורשת העבר מתפארתה.

לראיין היתה זכות להחזיר עטרה ליושנה. לדבריו, יש להתעמת עם רעיונות שקידמו פילוסופים פוליטיים כמו הובס ודומיו כאן ועכשיו, במקום לראות בהם דמויות היסטוריות. הספר כמעט לא חורג מגבולות המורשת המערבית, כי שיעורי פוליטיקה ומדע המדינה בעולם עדיין נשענים על מושגים שהמציאו היוונים, ועודנו במשך השנים על ידי פילוסופים אירופאים ויורשיהם האמריקאים. 

בנקודה מסוימת בספר כותב ראיין כי "חוויית הקריאה בכתבי מונטסקייה מהנה כמו מפגש עם אדם השופע תבונה ודמיון עשיר". אפשר לומר את אותו הדבר על ספרו של ראיין. המחבר אמנם אינו כרוניקן מושלם ויש בספר כמה בחירות עריכה תמוהות – כמו דיון במקיאבלי אחרי סקירת הרפורמציה הפרוטסטנטית, במקום לפניה.

כמו כן, הוא חוטא בשגיאות של השמטה ותגובת יתר. ראיין מפנה למשל במספר הזדמנויות לרומן האוטופי של אדוארד בלאמי "1888, במבט לאחור", אך אינו מוצא מקום להזכיר את וולטר בג'הוט, שכתב חיבור עשיר ומעניין על הפוליטיקה של בריטניה בשיא כוחה כמעצמה. הספר גם ממעיט במלים בכל הנוגע לדרכים בהן רעיונות מערביים אומצו והתפרשו בעולם. ויש לו חיבה יתרה למלה "מהדהד". אבל למרות הכל “On Politics” הוא הישג מרשים: תרגיל מחשבתי מהנה ותוצר של הקדשה עצמית לחיים של מחקר אקדמי.

תרגום: יותם מורציאנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו