בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך למדו בני האדם להפסיק לפחד מזאבים

במשך אלף שנה נחשב חיסול זאבים למועיל לחברה, והם הגיעו לסף הכחדה באירופה וארה"ב. מה הביא לתפנית ביחס לחיה ולגידול במספרה בשנים האחרונות?

4תגובות

באוגוסט 2011, כשהיתה דזירה ורסטיג בדרכה הביתה בפרברי ארנהם בהולנד, ראתה חיה על הכביש. "תחילה חשבתי שזה כלב, אחר כך שועל, ולבסוף נוכחתי שזה זאב והתקשיתי להאמין למראה עיניי". היא יצאה ממכוניתה כדי לצלם אותו. "עמדתי במרחק שבעה או שמונה מטרים ממנו; הוא נעץ בי עיניים, זה היה רגע מפחיד". היא והזאב נמלטו על נפשם.

מתצלומיה של ורסטיג ומגוויית אייל שסוע בגרונו, כדרכם של זאבים, הגיעו מדענים למסקנה שיש זאבים בהולנד וורסטיג היא האדם הראשון במדינה שראה זאב מאז 1897. היום היא מבינה שהזאב היה מבוהל יותר ממנה.

חווייתה של ורסטיג מעידה על השינוי שהתרחש במערב ב-20 השנים האחרונות ביחס לזאבים. התמורות הכלכליות חוללו מפנה עקרוני ביחס בני האדם לזאבים. בפעם הראשונה מאז השחיז האדם את חניתו, הוא הפסיק לנסות להכחיד אותם ואף החל להגן עליהם. מאמצים אלה הצליחו עד כדי כך שהזאבים שבים היום לאכלס אפילו אזורים שמהם נעלמו לפני מאה שנים. אבל התהליך מלווה גם במחלוקת בשאלה האם האדם מסוגל לחיות בכפיפה אחת עם מין שאת מקומו תפס כטורף הקטלני ביותר בעולם המערבי.

רויטרס

רוב מקרי ההכחדה לא היו מכוונים - תוצאה של ציד מופרז, של ייבוא טורפים אחרים או מחלות. אבל במקרה של הזאבים הסיפור שונה. במרבית תולדות האנושות הרג זאבים נחשב לדבר שמועיל לחברה, ומרגע שקמה מסגרת כלשהי של מדינה היא כבר החלה לפעול להכחדתם.

ב‑960 הטיל באנגליה המלך אדגר מס של 300 פרוות זאבים על מלך ויילס; מלכים הקצו לנתיניהם אדמות בתנאי שיצודו עליהן זאבים; המלך אדוארד הראשון שכר את שירותיו של רב ציידים כדי לרוקן את מרכז אנגליה ומערבה מזאבים. במאה ה‑15 נעלמו הזאבים משטחה של אנגליה.

למתיישבים הראשונים באמריקה לא היה בשעתו כל ניסיון קודם עם זאבים, שראו בעדרים ובמקנה שלהם טרף קל והקשו על חייהם. ראשי העיירות חילקו פרסים נדיבים בעבור תפיסת זאבים; הפרס על הריגת זאב במלכודת באיספוויץ' שבמסצ'וסטס הגיע למשל ב‑1643 לעשרה שילינג, ו‑20 שילינג על הריגת זאב בעזרת כלב. בבוסטון ניצוד הזאב האחרון ב‑1657, אבל במקומות אחרים בחוף המזרחי המשיכו הזאבים לחיות עד המאה ה‑18; מערבה משם הם איימו זמן רב יותר; ב‑1848, עם התיישבות המורמונים בעמק סולט לייק, סיפר הסופר תומאס בולוק על "דברים מחרידים שעשו הזאבים"; במאה ה‑20 קיבלה הממשלה הפדרלית את המשימה לידיה והשמידה - בעיקר באמצעות רעל - את אוכלוסיית הזאבים בכל רחבי ארה"ב, למעט אלסקה ומובלעת במינסוטה.

במערב אירופה, לא רק הציד איים על הזאבים אלא גם צמצום סביבתם הטבעית; עם גדילת אוכלוסיית בני האדם, החלו חישוף יערות וציד איילים וחזירי בר, שמהם ניזונו הזאבים. כך הם נכחדו בהדרגה בהולנד, צרפת, שווייץ, בלגיה, נורווגיה, דנמרק, מערב גרמניה ולוקסמבורג. מעטים שרדו באיטליה ובספרד.

אבל בשלהי המאה ה‑20 החלו הדברים להשתנות. עם תהליך האורבניזציה של אירופה, תיעושה ועליית השכר, התחילו איכרים לנטוש את חוותיהם ועברו לעיר. אדמות שהפכו פעם מיערות לשדות, חזרו למצבן הראשוני; באזורים מסוימים, כמו בהרי האלפים, שבהם העצים עוזרים להגן על בני אדם ממפולות שלג, עודדו השלטונות יוזמות של ייעור מחודש. התהליך עדיין נמשך: ב-20 השנים האחרונות השטח המיוער של מערב אירופה גדל ה‑7% בקירוב.

במקביל גדלה גם הסביבה המתאימה לתנאי החיים של הזאבים ועמה גם מקורות המזון; בימים אלה בני אדם אינם ניזונים מפרי השדה שלהם אלא ממה שהם קונים במרכולים ולא צדים איילים או חזירי בר.

אבל התמורות לא התחוללו רק בשטח. בשני צדי האוקיינוס האטלנטי חל במקביל שינוי גם בתפישות. אף שהאדם ביית את ידידו הטוב ביותר לפני יותר מ‑15 אלף שנה, הוא התייחס מאז ומתמיד לזאב כאל אויב והתגלמות הרוע.

מבחינות רבות, מוזר שדווקא הזאב נתפש בעיני האדם כחיה הרעה. דובים, הזוכים ליחסי ציבור אוהדים בהרבה, מסוכנים מהם. התחרות בין בני האדם לזאבים היא ככל הנראה מקור שנאה קמאית זו. מרגע שהחלו בני האדם לגדל בעלי חיים, התחרו בהם הזאבים באופן גלוי יותר מחיות אחרות. בקהילות המתפרנסות מגידול בעלי ארבע רגליים, זאבים ובני אדם אינם יכולים לחיות בכפיפה אחת.

באמצע המאה ה‑20 המשוואה הזאת החלה להשתנות בעקבות התפנית ביחס לסביבה, שמתבטאת בחייו ובכתביו של אבי התנועה לשימור הסביבה של ארה"ב, אלדו ליאופולד.

אבל לא רק פעילי סביבה שוקלים מחדש את גישתם, גם כלל הציבור. עם נדידת התושבים לערים, פינתה הגישה התועלתנית כלפי הטבע את מקומה לגישה הרומנטית. באמריקה, הצו הנושן של כיבוש אדמה מידיהם של עמים פראיים וחיות בר לא התקבל עוד בעין יפה.

הראיות המצטברות על הנזק לסביבה התגבשו לכלל תחושה שבשעה שהאדם עסוק בהתעשרות הוא מחריב את המשאב היקר ביותר. "הזאבים הם אנטיתזה לציוויליזציה", אומר דאג סמית העומד בראש תוכנית הזאבים בפארק ילוסטון. "הם מייצגים את הראשוניות שאיבדנו".

באירופה חזר מספרם של הזאבים לגדול לא כל כך בגלל רגשי אשם אלא מתוך כמיהה לשוב לטבע, אומרת מארי אודיל גות, בכירה לשעבר במשרד לשימור הסביבה של צרפת. "לאנשים נמאס מחיי העיר. הזאבים מסמלים את השיבה לחיי הטבע; זה קוסם ומפחיד בעת ובעונה אחת".

התמורה בתפישות הולידה שינויים בחוקים בארה"ב ואירופה שנועדו למנוע את הכחדתם של מינים בסכנה. בעקבות זאת חזרו בהדרגה הזאבים להופיע בשטח; התפשטותם התרחבה מאיטליה לצרפת, מפינלנד לשוודיה, מפולין לגרמניה ומהולנד לבלגיה.

הזאבים אינם היחידים שנהנו מהשינויים בחוק ובשטח; גם אוכלוסייתם של טורפים אחרים התחילה להתאושש, ובהם חתולי בר ודובים חומים באירופה ודובי גריזלי באמריקה. יחסו של האדם לזאבים היה תמיד מורכב ומסובך; אבל גם אם לזאב יש עדיין אויבים רבים מכדי שאפשר יהיה להתייחס להישרדותו כמובנת מאליה, נראה שעד כה ההיסטוריה עומדת לצדו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו