בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שכפ"ץ תוצרת וייטנאם

הזדמנות אחרונה להשפיע על ההיסטוריה

אובמה לא מינה את הייגל כדי לעצבן את ישראל. הוא עשה זאת כי הייגל מבין שללא קיצוץ עמוק בתקציב הביטחון - לארה"ב לא תהיה כלכלה, אלא רק חובות

20תגובות

בניגוד לתפישת העולם סביבנו, הנשיא ברק אובמה לא מינה את צ'אק הייגל לתפקיד שר ההגנה כדי לעצבן את ישראל או את אוהדיה. הוא מינה אותו כי הוא ידיד שלו. הוא מינה אותו כי הוא מעריך את אומץ לבו. הוא מינה אותו בשל התנגדותם המשותפת למלחמה בעיראק. הוא מינה אותו בזכות התקשורת הטובה שפיתחו השניים בסנאט ובמסגרת תפקודו של הייגל כיו"ר הוועדה המייעצת לנשיא בענייני מודיעין.

אבל מעל כל זה, אובמה מינה את הייגל כי, כמו אובמה, הוא מבין את הצורך לבצע קיצוץ עמוק בתקציב הביטחון האמריקאי. בלעדיו, אמריקה לא תוכל לממן לאורך זמן תשלומי בריאות ורווחה לאזרחיה, לא תצליח להקטין את חובה הלאומי התופח, לא תיחלץ ממצוקתה הכלכלית וכתוצאה מכך, לא תוכל להפגין את עוצמתה הצבאית ברחבי העולם, כשיהיה בכך צורך. הוא גם מינה אותו כי מצא חן בעיניו שהייגל יהיה החפ"ש (חייל פשוט) הראשון המתמנה לשר הגנה, מי שנלחם בעוז בשדה הקרב וחזר משם פצוע ומעוטר.

כשהייגל ייגש לבצע את הקיצוצים הכואבים, הוא יביא עמו את מטען החשדנות הטבעית של חוגרים כלפי גנרלים המסרבים לוותר על אחוזותיהם, ואת ההתנסות וההזדהות האישית שלו עם צרכיהם של החיילים הפשוטים, יקירי העם. הייגל, במובן הזה, יספק לאובמה את השכפ"ץ הקרבי החסר לו. אובמה מינה את הייגל, כפי שמינה את ג'ון קרי לשר החוץ וכפי שמינה לפני ארבע שנים את הגנרל אריק שינסקי (מפקד הצבא לשעבר) לשר לענייני חיילים משוחררים, גם בשל עברם במלחמת וייטנאם. 37 שנים אחרי שהסתיימה, אובמה מוציא מהארון את בני הדור שלחם בווייטנאם ונותר מאז בשוליים. הוא מעניק להם הזדמנות אחרונה ובלתי צפויה להותיר את חותמם על ההיסטוריה.

אובמה הוא הנשיא האמריקאי הראשון שלא היה בוגר דיו כדי לשרת בווייטנאם, ולכן גם לא נזקק לתכסיסים כדי להשתמט ממנה, כפי שנהגו שני קודמיו, ג'ורג' בוש וביל קלינטון. משוחרר מהטראומות של המלחמה השנויה במחלוקת ההיא, אובמה היה לנשיא הראשון שהתנצל בפני החיילים ששבו משדה הקרב על היחס העוין והמנוכר שגילתה אמריקה כלפיהם כשחזרו. הייגל וקרי ושינסקי הם, במובן הזה, סוג של תיקון. יתרה מכך, כפי שכתב העיתונאי האמריקאי הוותיק מרווין קלב בניו יורק טיימס בשנה שעברה, דווקא הבית הלבן של אובמה רדוף יותר מקודמיו ברוחות רפאים של ההסתבכות בדרום מזרח אסיה. אובמה רוצה בקרבתם של אלה שחוו על בשרם את מוראות הקרב ונשבעו "לא עוד מלחמה" כדי לא לחזור על טעויות העבר וכדי לא להסתבך, אם רק ניתן, במלחמה עם איראן.

בלומברג

יחד עם סגן הנשיא, ג'ו ביידן, שהפך לפרויקטור המרכזי של אובמה לכל דבר ועניין, עם ג'ון ברנן, היועץ הצמוד למלחמה בטרור שעתיד לרשת את מקומו של דייוויד פטראוס בראשות הסי-איי-אי, עם טום דונילון שלעת עתה נשאר בתפקידו כיועץ לביטחון לאומי ועם ג'ק לו, ראש מטה הבית הלבן והמועמד לתפקיד שר האוצר - אובמה הקים סביבו מועצת חכמים של גברים לבנים, מבוגרים ומנוסים. הוא מכיר אותם ומיודד עמם שנים רבות, סומך על כושר שיפוטם, בוטח בנאמנותם, ושותף, באופן כללי, להשקפת עולמם. כולם מאמינים, בין היתר, במרכזיותה של הסוגיה הפלסטינית, הן לעתידה של ישראל והן למעמדה של ארה"ב במזרח התיכון. כולם איתנים בתמיכתם בפתרון שתי המדינות, בהכרתם בחיוניותה של מעורבות אמריקאית פעילה בתהליך השלום, בהתנגדותם לבנייה בהתנחלויות ובהסתייגותם, במידה כזו או אחרת, ממדיניותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעבר, ועל פי כל הסקרים, גם בעתיד, ואולי אפילו ביתר שאת.

לסגור חשבון

כששמו של הייגל כמועמד לתפקיד שר ההגנה הודלף לראשונה לתקשורת, נטו הפרשנים לייחס זאת לרגשי נחיתות של נשיאים דמוקרטים, הגורמים להם להפקיד את ענייני הביטחון הלאומי בידי רפובליקאים. אובמה עשה זאת בתחילת כהונתו כשמינה את רוברט גייטס, קלינטון מינה את ויליאם כהן בשלהי תקופתו בבית הלבן. הפרשנים הוסיפו שמינויו של סנאטור רפובליקאי לשעבר כמו הייגל משקף את רצונו של אובמה להושיט יד ליריביו הפוליטיים, כדי לפתוח פרק חדש במסכת היחסים העכורה ביניהם בשנתיים האחרונות.

לא מיניה ולא מקצתיה, כפי שנהגו פעם לומר. אובמה ידע היטב עד כמה המינוי ירגיז את הרפובליקאים, הרואים בהייגל עריק מהמחנה שבמינויו זכה בפרס על פשעו. תקוותו לדף חדש עם הרפובליקאים, אם היתה כזו, נגוזה במהירות במשא ומתן הכושל שניהל עם יו"ר בית הנבחרים, ג'ון ביינר, לפתרון סוגיית המצוק הפיסקלי. אובמה ויועציו העריכו שבהיעדר מעידה דרמטית של הייגל בעדותו בקונגרס, הדמוקרטים יצליחו לגייס רוב לאישור מינויו. האצבע בעינם של הרפובליקאים, במקרה כזה, היא הדובדבן שבקצפת. באותה המידה, אובמה גם הוזהר מבעוד מועד מפני הזעם הקדוש הצפוי לפרוץ מצד הימין היהודי והנוצרים האוונגליסטים במפלגה הרפובליקאית וגם על הביקורת שצפויים למתוח חלק מראשי הארגונים היהודיים המרכזיים, כמו אייב פוקסמן מהליגה נגד השמצה. הוא אולי לא שיער מראש את עוצמת המחאה, אך בהחלט לקח אותה בחשבון, ואולי אף התענג, על ההזדמנות לסגור כמה חשבונות.

להערכה על יחסי הכוחות שותפים ככל הנראה גם ראשי הלובי אייפא"ק. לצד הימנעותם העקרונית במינויים האישיים של הנשיאים, אייפא"ק גם נזהר שלא להיות מעורב במאבקים אבודים. כל יכולתו של "הלובי היהודי להרתיע מחוקקים" - כפי שניסח זאת הייגל בהתבטאות שסיבכה אותו - מבוססת על הנחת היסוד שהם תמיד מנצחים בקרב. אייפא"ק הותיר את הקמפיין בידיהם הקיצוניות של גופי ימין ניאו-שמרנים, כמו ועד ההצלה לישראל והקואליציה הרפובליקאית היהודית, שלגביהם נטען בעבר שמומנו על ידי המיליארדר שלדון אדלסון, ושבניגוד לאייפא"ק, כבר רגילים להפסיד, כפי שקרה אך לפני חודשיים.

מאבקו הארסי של הימין היהודי בהייגל יצר הפעם תגובת נגד חריפה לא פחות מצד השמאל היהודי, וכפי שקורה יותר ויותר באמריקה המקוטבת, הדיון השקול והענייני נותר יתום. הראשונים מנהלים נגד אובמה קרב מאסף להשבת כבודם האבוד, ובתעמולתם נסחפו לייחס להייגל אנטישמיות בסדר גודל של צוררי ישראל לדורותיהם, האחרונים רואים בהייגל מכשיר למיגור "כוחות השחור" השמרניים, שבעיני שמאלנים רבים כולל גם אייפא"ק עצמו. בפיהם, הפך הייגל למעין יהודה המכבי מנברסקה שגם יביא שלום עלינו ועל כל ישראל.

מבחינת המיינסטרים הישראלי, אם יש עוד דבר כזה, הייגל איננו רע כפי שמבקריו מציירים אותו, אך גם רחוק מלהיות האידיאל שתומכיו מתארים. סביר להניח שרוב הישראלים, גם כאלה מהמרכז והשמאל המתון, היו מעדיפים שאובמה ימצא שר הגנה שלא התנגד עקרונית ובתוקף לעימות צבאי עם איראן, לא הסתייג מסנקציות חד-צדדיות, לא הסתחבק עם נשיא סוריה המנוח, לא תמך בשלב כזה או אחר במשא ומתן עם חמאס/חיזבאללה, ולא הותיר אחריו שובל של התבטאויות בענייני ישראל שאותם צריך עכשיו להבהיר ולתקן. לא נורא, אולי, כי את המדיניות קובע אך ורק הנשיא, אך גם לא בהכרח נעים.

הבומרנג שבדרך

בכל מקרה, מרכזיותה של ישראל במתקפה על הייגל, זו שהיתה בתקשורת וזו שתהיה בשימוע שיערך לו בעוד כמה שבועות בסנאט, סיימה את ההפוגה הקצרה שהחלה אחרי הבחירות, בתום שנה שבה המדינה הקטנה במזרח התיכון תפסה נפח ציבורי, תקשורתי ופוליטי, חסרי תקדים וחסרי פרופורציות. מאז נובמבר 2011, אז ערכו את העימות הראשון בענייני חוץ, הרפובליקאים הפכו את ישראל לכלי נשק אסטרטגי, גם במאבק הפנימי ביניהם וביתר שאת, במלחמת האדמה החרוכה שניהלו נגד אובמה.

הסלבריטאות הזו של ישראל בציבוריות האמריקאית אולי נעימה לאוזניהם של כמה יהודים וישראלים, אך בפועל היא תפעל נגדנו כבומרנג. בשנה האחרונה, הרפובליקאים ניתצו את מסורת התמיכה הדו-מפלגתית בישראל והפכו אותה לנכס פוליטי המעורר התנגדות הולכת וגוברת אצל יריביהם הדמוקרטים, במיוחד בדור הצעיר. נכון שהתמיכה בישראל רחבה ואיתנה בדעת הקהל האמריקאית, אבל גם אין ספק שיבוא היום שרבים יתהו לפשר יכולתה של המדינה הקטנה מהמזרח התיכון לבלוט כל כך ולאורך זמן באג'נדה הציבורית והפוליטית.

רזרבות התמיכה האמריקאית בישראל אינם משאב בלתי מתכלה. בבוא יום פקודה, כשישראל תזדקק באמת לתמיכה דו-מפלגתית בנושא חיוני לקיומה, היא עלולה לגלות שהקופה התרוקנה ושאין עם מי לדבר, מלבד הרפובליקאים, והם לא קובעים הרבה, עד הודעה חדשה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו