בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

נתניהו הפסיד בהתערבות עם אובמה

השבוע נוצר רושם שאובמה מנסה לנקום בנתניהו, על שהתערב לו בבחירות. גם אם הרושם מוטעה, אובמה עוד עשוי לסגור את החשבון

134תגובות

עוצמת הסערה שפרצה בישראל השבוע, בעקבות פרסום דברי הביקורת של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עמדה ביחס הפוך לשקט המוחלט שבו התקבלו דבריו באמריקה. אף חבר קונגרס לא קם לגנות את הנשיא, אף ארגון יהודי לא נזעק למחות, אף מאמר מערכת לא ביקר את מה שתואר בישראל כהתערבות בוטה במערכת הבחירות.

פירושה של השתיקה הזו איננה בהכרח הסכמה עם דברי הנשיא, אף שגם זו קיימת, אך היא משקפת הלך רוח. חטיפת בני הערובה באלג'יריה אמנם החזירה במעט את המאבק החיצוני נגד ארגוני האיסלאם הקיצוני למרכז הבמה, אך אמריקה עסוקה בימים אלה בעיקר בעצמה ובהתמודדות עם מצוקות קרדינליות שהטיפול בהן נדחה זמן רב מדי, כמו החוב הלאומי, הפיקוח על כלי נשק, הסדרת מערכת הבריאות, שינויי האקלים והסדרת מעמדם של עשרות מיליוני המהגרים הלא-חוקיים. תשומת הלב התקשורתית והפוליטית מוקדשת כולה לחבלי הלידה של כהונתו השנייה של אובמה, שיושבע מחדש לתפקידו בתחילת השבוע הבא, ולייסורי התבוסה של המפלגה הרפובליקאית, שככל הנראה רק החלו.

רבים בוושינגטון סבורים שנתניהו הרוויח ביושר את ההתערבות לכאורה של אובמה, אך מביעים ספק אם אכן היתה זו כוונתו. אילו באמת רצה אובמה להשפיע על הבוחר הישראלי, היה מוצא דרך אפקטיבית יותר לעשות זאת, מאשר הדלפה של דברים שנאמרו בחודשיים האחרונים לג'פרי גולדברג. הוא היה יכול ללמוד פרק מנתניהו, למשל, ולתקוף פומבית את מדיניותו של ראש הממשלה, להאשימו באי-מוסריות, לצאת מגדרו בקבלות פנים נשיאותיות ובארוחות ערב אינטימיות עם יריביו, לאפשר לאופוזיציה להשתמש בנאומיו כדי לנגח את נתניהו בתעמולת הבחירות ולהבליט את קשריו ההדוקים עם גדולי אויביו של ראש הממשלה.

אובמה, אומרים המקורבים, בסך הכל ביטא את תסכולו, ספק בטינה ספק בצער, וזה הודלף על ידי מי מיועציו, בעיתוי שאמנם נראה לא מקרי, אך לא בהכרח משקף את רצונו של הנשיא. הארץ געשה ורעשה, אולי בחיפוש נואש לקצת אקשן במערכת בחירות רדומה, אך אמריקה ברובה פיהקה משעמום.

דבריו של אובמה, למרות תקוות שנתלו בהם, גם אינם משקפים כוונה מעשית לשינוי מעשי במדיניותו כלפי ישראל ובעיותיה. בלימת הגרעין האיראני, הפסקת הלחימה בסוריה, מיתון המשטר במצרים ושמירת היציבות בירדן ממשיכים להיות יעדים אמריקאיים חשובים ודחופים יותר, ובכולם יש הכרח בתיאום מדיני ואסטרטגי מרבי בין ירושלים לוושינגטון - מעל ומעבר ליחסים האישיים בין הנשיא לראש הממשלה, רעועים ככל שיהיו.

אובמה איננו שש, בשלב הזה לפחות, להכניס את ראשו למיטה חולה כדי לבצע ניסיונות החייאה במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. הוא יאפשר אמנם לשר החוץ, ג'ון קרי, להשתעשע ביוזמות משלו, אך קרי יצטרך לעמול קשה ולהציע הישגים של ממש כדי לשכנע את הנשיא לסכן שוב את יוקרתו הפוליטית על מהלך מדיני שעל פי תפיסתו אבוד מראש, מפאת חולשתו של צד אחד וסרבנותו של הצד השני.

ובכל זאת, טועה מי שסבור שהסטטוס קוו נותר ללא שינוי, ושמה שהיה הוא גם מה שיהיה. זה בוודאי יהיה נכון אם תקום ממשלה חדשה בישראל, ימנית מקודמתה, שתיתפס ככזאת שאיננה מוכנה אפילו לקיים את הפסאדה של חתירה לפתרון של שתי מדינות או שתיישם את ההחלטה לבנות באזור E1, המתוארת כאן כציון דרך שלילי ביחסיו של נתניהו, לא רק עם אובמה אלא גם עם הקונגרס ובקרב רבים בתקשורת. אבל גם אם לא יתחולל שינוי משמעותי והממשלה החדשה תדמה לזו היוצאת, היחסים בין נתניהו, בהנחה שינצח, לבין אובמה, שכבר ניצח, יתנהלו בתוך פרמטרים שונים לחלוטין.

לא רק שניצחונו של אובמה בבחירות משחרר אותו מהצורך לחשב את מהלכיו על פי השפעתם על בחירתו מחדש, אלא שבניגוד לכל התחזיות - ואולי גם לרושם שניסו הרפובליקאים ליצור - ההכרעה לטובתו של אובמה היתה חד-משמעית. אובמה גבר על רומני בפער של ארבעה מיליון קולות, והיה בסך הכל לנשיא השמיני מבין 44 שכיהנו עד כה שנבחר לכהונה שנייה עם יותר מ-51% מקולות הבוחרים. העובדה שהשיג זאת תוך כדי משבר כלכלי עמוק ועל אף מסע השטנה הקשוח ועתיר הממון שנוהל נגדו, רק ביססה את המנדט של אובמה והעצימה את ביטחונו העצמי.

מן העבר השני, יריביו של אובמה במפלגה הרפובליקאית (שעמה, מה לעשות, מזוהה נתניהו) נקלעו בעקבות תבוסתם למשבר קשה, אולי קיומי. הרפובליקאים מצטיירים היום כחברי מפלגה אנכרוניסטית, המייצגת בעיקר לבנים שמרנים, שנקרעת בין אגף פנאטי ולוחמני לבין השיירים ההיסטוריים של הנהגתה הפרגמטית הוותיקה. בהעדר מנהיג מלכד, עתידה המפלגה להיאבק בשנים הקרובות על זהותה, אחדותה ובעיקר על הדיפת ניסיונו של אובמה לגזול ממנה בבחירות 2014 את הנתח השלטוני היחיד שנותר לה בהנהגת בית הנבחרים.

כל האלמנטים הללו מביאים לתזוזות טקטוניות במערך הכוחות בוושינגטון, שהאבק עליהם טרם שקע. הנשיא מפגין את שריריו החדשים, שואב את כוחו מדעת הקהל ומנצל את חולשת יריביו כדי לקבוע אג'נדה ולקדם את יעדיו. הוא פירק את הרפובליקאים במצוק הפיסקלי, צפצף עליהם בתקרת החוב הלאומי, התעלם מהמחאות שלהם ושל לובי הרובים החזק בעניין הגברת הפיקוח על כלי הנשק והתעמת חזיתית עם הקואליציה החזקה של נצים ביטחוניים ואוהדי ישראל, כשהתעקש למנות את צ'אק הייגל לשר הגנה. קיץ 2011, שבו נאלץ אובמה לקפל בבהילות את דגל ההסדר על בסיס גבולות 67' עם תיקונים, לנוכח מתקפה משולבת של ראש ממשלת ישראל, אוהדיה בקונגרס והלובי התומך בה, כבר לא ישוב.

לא רק שנתניהו הימר על הסוס הלא נכון, ולא רק שאובמה שומר לו על כך טינה, אלא גם שבעלי בריתו של נתניהו בבירה האמריקאית, שעליהם נשען נתניהו בעימותו המתמשך עם הנשיא, חלשים היום בהרבה ממה שהיו אך לפני שנה. לאובמה אין אמנם אינטרס דחוף או רצון בוער להתעמת עם נתניהו, אבל התעקשות ישראלית ליצור עילה לקרב חוזר - בהתנחלויות, ביחסים עם הפלסטינים או בכל עניין אחר - תמצא נשיא אמריקאי מחוזק, מאושש ואפילו שש אלי קרב, אחד שיודע לאתר ולנצל נקודות תורפה, ושרק חיכה להזדמנות, גם אם לא יודה בכך, לפרוע את החשבון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו