בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

השגרתיות בטקס ההשבעה היא הסיפור האמיתי

אף על פי שאובמה אינו נתפש עוד כמשיח, נשיאותו נותרה אבן דרך בהיסטוריה של ארה"ב. מה הוא יכול ללמוד בכהונתו השנייה מהתבונה של אלילו לינקולן

18תגובות

חגיגות ההשבעה של ברק אובמה לכהונתו השנייה כנשיא ארה"ב לא רק צנועות יותר בהיקפן, אלא גם מרגשות ודרמטיות הרבה פחות. ארבע שנים לאחר שהושבע לראשונה, אובמה כבר אינו נתפש כמשיח שישנה את הפוליטיקה האמריקאית ויציל את ארה"ב מעצמה. אובמה של 2013 נהנה משיעורי תמיכה סבירים בלבד של 51%, כשיעור המצביעים שנתנו לו את קולם.

ברור לכל שכהונתו השנייה תתאפיין בסבב נוסף של מאבקים רווי שנאה עם המפלגה הרפובליקאית, ובהתאוששות איטית להכאיב מהמיתון הארוך והקשה של השנים האחרונות. אבל דווקא האווירה השגרתית שבה מתקיימים אירועי ההשבעה היא-היא הסיפור האמיתי. בארבע השנים האחרונות האמריקאים התרגלו לראות אדם שחור עומד בראש המדינה. בפרספקטיבה היסטורית, זוהי העובדה החשובה ביותר בנוגע לנשיאותו של אובמה. למרות הניסיונות הבלתי נלאים של הימין הסהרורי לקעקע את הלגיטימיות שלו באמצעות הצגתו כמוסלמי, אפריקאי, או כמי שכלל לא נולד בארה"ב, מרבית האמריקאים מקבלים כמובן מאליו את נוכחותו של אדם שחור בבית הלבן.

העיסוק במראהו החיצוני של הנשיא מתמקד כיום בשערו המאפיר ובעייפות הניכרת בפניו. צבע עורו הפך להיות עניין שבשגרה. ואף על פי שעשה מעט מאד בשביל המיעוטים בחברה האמריקאית בכהונתו הראשונה, ואף על פי שאי השוויון בארה"ב ממשיך להעמיק ומאיים לקבור במיוחד דור שלם של צעירים שחורים והיספנים עניים, תופעת אובמה היא מהפכה של ממש. לכן דווקא היעדר ההתרגשות מהחגיגות בוושינגטון מרגש בפני עצמו.

אובמה פותח את תקופת כהונתו השנייה בעיצומם של אירועים בכל רחבי ארה"ב לציון 150 שנה לפרסום הצהרת שחרור העבדים של אברהם לינקולן. תלי תילים של פרשנויות נכתבו על הקשר בין לינקולן לאובמה, בין היתר משום שאובמה עצמו נהג בראשית דרכו הנשיאותית להשתמש במיתוס של לינקולן כדי לומר משהו על עצמו. בין היתר הכריז על מועמדתו לנשיאות מול בית הנבחרים הישן של אילינוי, שם נשא לינקולן את אחד מנאומיו המפורסמים, נשבע על התנ"ך של לינקולן, והזמין לארוחת הצהריים של יום השבעתו מאכלים בהשראת אלה שהונחו על שולחנו של הנשיא השישה עשר באותה הזדמנות בשנת 1861.

בדיעבד נראות המחוות הללו מיותרות ושחצניות, וברור כי רק העצימו את הציפיות המוגזמות ממילא שנתלו בו. אבל דווקא מההצהרה הלינקולניאנית יש לו מה ללמוד. על פניו, זהו מסמך משפטי יבש ומשעמם, שמציג את שחרור העבדים כצעד צבאי הכרחי לניצחון במלחמת האזרחים ולא כמעשה מוסרי לתיקון העוול הבלתי-נתפש של שעבוד מיליוני בני אדם רק בשל צבע עורם. לינקולן, שניסח את ההצהרה בעצמו, ויתר על הרטוריקה המופלאה של נאומיו הגדולים ובחר להשתמש בשפה של עורך דין. הוא עשה זאת כיוון שביקש להיצמד למגבלות החמורות שמטילה החוקה האמריקאית וכיוון שביקש להגן על הצו הנשיאותי שלו מפני התערבות של בתי המשפט. ואכן, הצהרת השחרור אמנם לא הלהיבה המונים, אבל היא השיגה את המטרה. המסמך מגלם הן את כוחו האדיר של נשיא ארה"ב, שיכול במשיכת קולמוס להעביר מן העולם מוסד בן 250 שנה, והן את חולשתו הרבה לנוכח מבנה המשטר המורכב באמריקה, שהופך את הנשיא רק לשחקן אחד מבין רבים, העומד לעתים קרובות חסר אונים מול הקונגרס ומדינות ארה"ב.

ברק אובמה לא צריך להתמודד עם מוסד העבדות, אבל גם לו יש תכניות גדולות לכהונתו השנייה. אובמה חולק עם לינקולן הן את הכישרון הרטורי והן את האהבה לקריאה וכתיבה. אבל כאמור השיעור החשוב ביותר שהוא יכול ללמוד מלינקולן אינו טמון בנאומיו הגדולים, אלא בהצהרת השחרור, שמדגימה כיצד נחישות, תבונה פוליטית, וחוש תזמון יכולים לאפשר לנשיא אמריקני להשיג את מבוקשו גם לנוכח המגבלות החוקתיות וגם אל מול דעת קהל הפכפכה וקונגרס מפולג. כשהוא ניצב בפתחן של עוד ארבע שנים קשות, זוהי הדוגמה ההיסטורית שיכולה לשמש לו השראה. 
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו