בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לצייץ או לא לצייץ? זו השאלה

תופעה בארצות הברית: תיאטראות מציעים מושבים חינם למי שיצייץ את רשמיו בטוויטר בזמן ההצגה. האם אלה פני עתיד התרבות? ימים יגידו

3תגובות

כל צופה תיאטרון וכל מאזינה לקונצרטים, שמקפידים לכבות או להשתיק את הטלפון הסלולרי שלהם עם כניסתם לאולם, מכירים את הרגעים שלפני תחילת ההופעה, בהם מושמעת הודעה מוקלטת המבקשת מהנוכחים שלא להשתמש בטלפונים. בחוסר סבלנות הם מאזינים לקטע ההודעה שבו מתבקשים הצופים להימנע גם משליחת מסרונים, משום שתאורת המסך הבוהקת של המכשירים מפריעה הן לאמנים והן ליתר הצופים. הם יודעים שגם אם שום טלפון לא יצלצל בזמן המופע (תמיד יהיה לפחות אחד שיצלצל ברגע הכי שקט ומרגש), הרי שמסכים קטנים תמיד יאירו שם באפלה.

עם משתמשי הסלולר בזמן ההופעות נמנים צופים שלא רק שולחים מסרונים אלא גם מצייצים בטוויטר שלהם. מנהלי תיאטרונים, תזמורות ואופרות הבינו כנראה שהמאבק במצייצים אבוד, ולכן החליטו להצטרף אליהם ואף לנצל את פעילותם לצרכיהם. כך יקרה בקרוב בתיאטרון בפרובידנס שבמדינת רוד איילנד בארצות הברית. התיאטרון יעלה הצגה בשם "רביעיית מיליון הדולר", שבמרכזה שחזור מפגש אמיתי שנערך ב-1956 באולפן הקלטות, בהשתתפות "ארבעת הגדולים": ג'וני קאש, אלוויס פרסלי, ג'רי לי לואיס וקרל פרקינס. הנהלת התיאטרון הקצתה מספר "מושבי ציוץ" - twitter seats - בחלקו האחורי של האולם. היושבים בהם אינם מתבקשים לשלם עבור הכרטיס, אולם הם יידרשו לצייץ בזמן ההצגה את התרשמותם ממנה, בצירוף תגית (hashtag) שיקבעו מנהלי האולם. בכך יבוא על סיפוקו גם הצורך של הצופה המודרני בחיבור מתמיד להתרחשויות שמחוץ לאולם, וגם הצורך שלו לספק לעוקביו דיווח חי על האירוע בו הוא נמצא. כתוצאה מכך גם יפיץ ברבים את שמה של ההצגה.

התיאטרון בפרובידנס אינו חלוץ בתחום הצפייה המצייצת, שכבר נחשב לתופעה ברחבי ארצות הברית. לפני כשנה דיווח פיטר פאנט בניו יורק טיימס כי התזמורת הסימפונית של סינסינטי מעודדת ציוצים בזמן הקונצרט, וכך גם בית האופרה של פאלם ביץ' (בעת האופרה "מדאם בטרפליי") והפבליק תיאטר בניו יורק. יש תיאטרונים שלא מעזים להכשיר טוויטרים "חיים", אך מארגנים מפגשי טוויטר בין השחקנים והצופים בזמן ההפסקה.

פאנט העריך בכתבתו כי התיאטרונים והתזמורות שיוזמים ומעודדים "מושבי ציוץ" מהמרים שבדרך זו יצליחו לפתות צופים ומאזינים צעירים לפקוד אותם. הם כה נואשים, לדעתו, עד שאינם חוששים עוד להרגיז את הצופים והמאזינים שבאים לתיאטרון ולקונצרטים כדי ליהנות ומצפים שלא יפריעו להם.

פאנט אף העלה הצעה אירונית לבית האופרה בפאלם ביץ', ולפיה הערות המצייצים באולם יוקרנו אף הן על המסך, לצד כתוביות התרגום.

השאלה המכרעת, כמובן, אינה "האם מצייצים?", אלא "מה מצייצים?" מההצגה. האם להקת שייקספיר המלכותית, החרדה מלאבד את צופיה הצעירים, תזכה לישועה אם אחד מהם יישב ב"מושב ציוץ" בהצגת "המלט" ויצייץ לעולם הרחב, ב-140 תווים (או פחות) "הוא שואל אם להיות או לא להיות?". אבל אולי המהלך ישתלם אם בסופו של דבר, בהצגה על חייו של הפילוסוף רנה דקארט, מישהו יצייץ "אני מצייץ משמע אני קיים". האם אלה פני עתיד התרבות? ימים יגידו.

בינתיים, משאל שערך הגרדיאן בין קוראיו במארס 2012, העלה תוצאה חדה וברורה ביחס לעמדת הקהל בסוגיה: 90% מהמשתתפים השיבו "לא לציוץ במהלך ההצגה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו