בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע של שבע שנים: האיש שהולך בעקבות האדם הקדמון

העיתונאי האמריקאי פול סאלופק יצא למסע רגלי של שבע שנים מסביב לעולם במטרה ללכת בעקבות נדודי האדם מאז צאתו את אפריקה

6תגובות

זו תהיה צעדה ארוכה כל כך שקשה לדמיין אותה. היא מתחילה באפריקה, עוברת במזרח התיכון, חודרת לאסיה, קופצת לאלסקה, ממשיכה דרך מערב ארה"ב ומשם למרכז ודרום אמריקה ומסתיימת בקצה הדרומי של צ'ילה. אבל בערב צאתו לצעדה הזאת, רק שאלה אחת ניקרה במוחו של העיתונאי פול סאלופק: האם כדאי לו לקחת את מפתחות ביתו?

סאלופק יצא ב-10 בינואר 1 מכפר קטן באתיופיה, ועשה את הצעדים הראשונים בצעדת 34,000 הקילומטרים שבה יחצה כ‑30 גבולות וייתקל בעשרות עמים ושפות. שאיפתו של העיתונאי האמריקאי בן ה‑50 היא ללכת בעקבות נדודי האדם מצאתו מאפריקה ועד לסיום התפשטותו ברחבי תבל. במסעו האיטי בין היבשות השונות הוא יכיר תרבויות שונות, יתבונן בפסיפס של בני אדם וישמע את סיפוריהם.

הצעדה מאתיופיה לצ'ילה, שאבות אבותינו עשו לאורך 50,000 שנים בקירוב, זכתה לשם "אל מחוץ לגן עדן" ונעשית בחסות נשיונל ג'יאוגרפיק, מכון נייט ומרכז פוליצר. סאלופק, שזכה פעמיים בפרס פוליצר, מתכנן לכתוב מאמר גדול אחד בשנה, ולהעביר עדכונים קצרים יותר על הרפתקאותיו מדי 150 ק"מ.

"המקומות שאנחנו עוברים בנסיעה במכונית או טסים מעליהם במטוס הם לעתים קרובות לא רק סיפורים שלא מסופרים, אלא גם הרקמה המקשרת בין סיפורי היום", אמר סאלופק בשיחה באמצעות טלפון לווייני מהכפר הרטו בורי שממנו יצא למסעו.

"המקומות שטסים מעליהם מסבירים כיצד הסביבה וההשכלה, ואלה קשורים לכלכלה. אלה סיפורים מורכבים שההבדלים ביניהם דקים וצריך להאט כדי להסבירם", הוסיף.

למרות שהצעדה המתוכננת של סאלופק עלולה להיות בין הארוכות ביותר בעידן המודרני , בספר השיאים של גינס אין ערך לצעדה הארוכה ביותר משום שאי אפשר לקבוע תקן להישג כזה. עם זאת, צעדות מחקר ארוכות מעין אלה נעשו כבר בעבר. רורי סטיוארט, שהוא כעת חבר בפרלמנט הבריטי, צעד בעבר דרך איראן, פקיסטאן נפאל, ושב לאפגניסטאן שאחרי עליית הטליבאן. הוא תיעד את 21 חודשי צעידתו בספרו מ‑2005 "מקומות בתווך" (Places in Between).

"הדבר הטוב ביותר שקרה לי בצעדה היה פשוט האפשרות שניתנה לי להכיר אנשים וקהילות. אתה נאלץ לעצור כל 40-30 ק"מ ולבלות לילות בבתי איכרים", מספר סטיוארט, שמדי שנה צועד שישה שבועות במקום אחר. "בעבורי, זה היה הדבר הגדול ביותר כי אנחנו חיים בעולם שמתרכז ביעד כלשהו, בעיר או באתר תיירות, ומתעלם מ‑99% מהמדינה".

עצתו של סטיוארט לסאלופק היא למצוא אנשים שאיתם יוכל להיות בלילות. לדבריו, ימים ארוכים של צעידה אינסופית גורמים לעייפות, רעב ותחושת בדידות, אך מציין שהשעות הטובות ביותר במסעו יבואו בערבים, מסביב לשולחן ארוחת הערב או ליד האח.

וזה מה שסאלופק מתכנן לעשות. הוא מתכנן לצעוד עם תושבים מקומיים, ללמוד שפות חדשות או למצוא דוברי אנגלית. הוא אומר שהמסע יגרום להאטת תהליך הכתיבה שלו, והוא מקווה שיוכל לגרום להאטה גם אצל הקוראים, החיים בעולם שמוצף במידע. "אני אוהב כתיבה מתמשכת. אני מקווה שיהיה לי קהל ושהקוראים יסכימו להמתין לסיפורים שיתפרסמו מדי פעם", הוא אומר.

סאלופק קיבל ב‑1998 את פרס פוליצר לכתיבה הסברתית, וב‑2001 את פרס פוליצר לדיווח בינלאומי על כתבותיו מאפריקה. את שני הפרסים קיבל בתקופת עבודתו בעיתון שיקגו טריביון. הוא אומר כי מבחינה אישית היה רוצה לראות אם המסע יסייע לו להעשיר את עבודתו. משפחתו מעניקה לו "תמיכה אדירה" ואשתו אף עשויה להצטרף אליו בחלקים מהדרך. "זה אמנם מבצע גדול מאוד, אך בהתאם לסטנדרטים שלי הוא בהחלט אופייני".

ריאל נולן, פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת פרדו, שחי ועבד בסנגל, תוניסיה, סרי לנקה ופפואה-גיניאה החדשה, מגדיר את מסעו של סאלופק "מדהים" ו"שאפתני מאוד". לדבריו, הוא מקווה שלעיתונאי המוערך יהיו הסיבולת הגופנית והכוחות הנפשיים לסיים את המסע.

"מה ייצא לו מזה? הוא ילמד הרבה מאוד על השונות האנושית. הוא יוכל לספר לנכדים שלו ולומר לאנשים בסמכותיות: ‘ראיתי אלפי דרכים שבהן אנשים יכולים להיות אנושיים'. אנחנו זן בעל שונות מדהימה. יש יותר מדרך אחת להיות אנושי", מציין נולן.

ומה לגבי הסיכונים? סטיוארט מספר שכמעט התפתה לקחת אתו נשק במסעו הארוך בנפאל ואפגניסטאן, ואף תיעד בספרו כיצד ירו עליו. הוא הוסיף כי בסופו של דבר היה מרוצה מכך שלא נשא נשק, משום שהוא מאמין שבדיבור ובאדיבות אפשר לפתור את רוב הבעיות.

"אתה נעשה פגיע כשאתה הולך ברגל", מודה סאלופק אבל מדגיש גם הוא אינו מתכוון לשאת נשק. עם זאת, הוא מתכוון לנקוט אמצעי בטיחות, שאותם אינו מוכן לספר. הוא יודע שמן הסתם יהיו לו בעיות בחלק מהגבולות (איראן, למשל) אך הוא מתכנן לפתור כל בעיה כשתצוץ, ובאופן כללי, הוא סומך "על כושר ההסתגלות והאלתור" כפי שעשו אבות אבותינו.

בחלק הראשון של מסעו יחצה סאלופק את המדבר האתיופי. לכן, בתחילת החודש, כשעדיין היה בביתו בטקסס, שלח כסף לג'יבוטי כדי לקנות גמל שיסייע לו לשאת מים. הוא מתכונן לצעוד רק עם תיק גב ומחשב קל משקל, טלפון לווייני וציוד מחנאות. עדכונים הוא מתכנן לשלוח דרך טוויטר. בתחילת החודש הוא העלה לדף שפתח ברשת החברתית תמונה של מפתחות ביתו, ותהה אם כדאי לו לקחת אותם אתו. "אולי עדיף שאשמור על כך בסוד", הוא אומר בשיחה מאתיופיה, "בוא נאמר שרק אני יודע מה יש בכיסי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו