בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מראות הזוועה ששוטרי ניוטאון אינם מצליחים לשכוח

מי שהיו מופקדים על הסדר הציבורי בפרבר שבו שיעור הפשע הוא אפסי, מתקשים להירדם בלילות מאז שנחשפו לטבח הקשה בבית הספר היסודי

4תגובות

היריות פסקו. בדממה שהשתררה לאחר מכן ריח אבק שריפה מילא את האוויר. השוטרים הנמיכו את עוצמת מכשירי הקשר שלהם מחשש שיסגירו את מיקומם. הם לא ידעו אם היורה עדיין אורב בשטח.

תחילה נגלו לעיניהם שתי נשים. גופותיהן היו מוטלות באולם הכניסה. עכשיו ידעו שהאסון הוא אמיתי. אולם, כל האימונים וההכשרה שעברו לא הכינו אותם למראה שקידם את פניהם בכיתות הלימוד. "היה די רק במבט אחד כדי לשנות את חיינו לנצח", אמר מייקל מקגאון, אחד השוטרים הראשונים שבאו ב-14 בדצמבר לבית הספר היסודי סנדי הוק בניוטאון שבקונטיקט, שבו נורו למוות 20 ילדים ושישה מבוגרים בידי צעיר מקומי.

מקגאון הוא אחד משבעה שוטרים שהסכימו לחלוק את חוויותיהם האישיות מאותו יום. לכמה מהם היתה זו הפעם הראשונה שתיארו לפרטי פרטים את מה שהתרחש בשעה שהם הוזעקו למקום שבו אירע כמה דקות קודם לכן אחד ממעשי הטבח הקשים בתולדות ארה"ב.

ניו יורק טיימס

הם מתארים רגעי אימה ומחזות זוועה לצד הבזקים קלושים של תקווה. לאחד הילדים עדיין היה דופק, אבל הוא לא שרד. ילדה אחרת שרדה ללא פגע בין חבריה ההרוגים. גופה היה מכוסה דם. עדויותיהם משקפות את המועקה הגדולה שמלווה את השוטרים מאז הטבח: עד אותו יום הם היו מופקדים על הסדר הציבורי בפרבר שבו שיעור הפשע הוא אפסי, אולם מאז האירוע מתקשים כמה מהם להירדם בלילות. חלקם מעידים על נטייה לפרוץ בבכי בגלל אירועים פעוטים: תוכניות טלוויזיה, צליל צחוקם של ילדים ואפילו מראה ערימת המתנות ששלחו להם אזרחים מרחבי המדינה.

הבלש ג'ייסון פרנק מספר כיצד חלף במכוניתו על פני מצבת זיכרון שהוקמה בשולי הכביש, כשבועיים אחרי המקרה. לצדו ישבו אשתו ושני בניו. "פרצתי בבכי. איבדתי שליטה ולא הצלחתי להמשיך לנהוג", הוא אומר.

בשעה שהגיעו הדיווחים הראשונים על קולות ירי וזכוכית מתנפצת, התורנים במשמרת בתחנת המשטרה היו ויליאם צ'פמן ומקגאון. בית הספר היה במרחק כשלושה קילומטרים מהתחנה. "נהגנו לשם במהירות שיא", מספר מקגאון. הם הגיעו בתוך שלוש דקות. כשנכנסו למגרש החניה עדיין נשמעו קולות ירי. "יצאתי עם רובה מהמכונית", אומר צ'פמן, "האש פסקה לרגע ואז התחדשה. הירי נשמע כה קרוב, עד שהיינו בטוחים שהיורה נמצא מחוץ לבניין. הבטנו סביב, כדי לראות מי יורה לעברנו".

אי-פי

הירי פסק שוב כשהתקרבו לבניין. צ'פמן וסקוט פנו לכניסה הראשית, שאותה פרץ ביריות זמן קצר קודם לכן אדם לנזה, בן 20, חמוש בשני אקדחים, רובה ומאות קליעים. לנארד פנה, קצין הבטיחות של חטיבת הביניים של ניוטאון, הגיע במהירות בחברת הסמל ארון בהאמונד ומפקח המשטרה כריסטופר ונגלה. הם נכנסו לבניין דרך דלת צדדית. מקגאון ושני שוטרים נוספים פרצו דלת אחורית, שהיתה נעולה. אחד מהם ניפץ את שמשת הזכוכית בעזרת קנה הרובה שלו וחבריו פרצו פנימה. המסדרונות היו מוכרים למקגאון שכן למד שם בילדותו, אבל הדממה עוררה בו חלחלה. "המורים הצליחו איכשהו להשתלט על התלמידים ולשמור על שקט מוחלט בכיתות", מציין צ'פמן.

השוטרים נכנסו לאולם הכניסה, שבו היו מוטלות גופותיהן של המנהלת ושל יועצת בית הספר. "הן היו שרועות על הרצפה ללא רוח חיים", נזכר פנה, "בשנייה הראשונה עלה בדעתנו שזו סצנת פשע מבוימת, אבל מיד אחר כך הבנו שזה לא ייתכן. שזה אמיתי".

השוטרים עברו בין החדרים וניסו לאתר את התוקף ולעצור את מסע ההרג. בחדר אחד מצאו עובדת פצועה. הם וידאו שהיא מקבלת עזרה רפואית והמשיכו הלאה. על רצפת המסדרון ליד אחת הכיתות היה מונח רובה. בתוך הכיתה הם מצאו את גופתו של אדם לנזה, שירה בעצמו זמן קצר לפני כן. לצדו היו מוטלות גופות של כמה ילדים ומבוגרים.

השוטרים בדקו שאין עוד יורה וניסו לאתר סימני חיים אצל הילדים. לאחת הילדות עדיין היה דופק והיא נשמה. צ'פמן הרים אותה בזרועותיו ונשא אותה בריצה לכיוון האמבולנס. בדרך לחש לה: "את בטוחה עכשיו. אבא ואמא אוהבים אותך". היא לא שרדה.

מרבית הגופות נמצאו בכיתה הסמוכה, שבה, לדברי פרנק, "המורה כינסה את הילדים סביבה בפינת החדר, כמו תרנגולת שמגוננת על אפרוחיה". השוטרים פנו לחלץ את הילדים ששהו בכיתות השונות. מורים רבים סירבו לפתוח את הכיתות, שאותן נעלו מבפנים. הם עדיין חששו לביטחון הילדים, ופעלו לפי הנחיות הבטיחות. "בעטנו בדלתות וצעקנו: ‘משטרה! משטרה!'", אומר מקגאון. "תלשנו את הסמלים שלנו והצגנו אותם מבעד לחלונות".

אחרי שהילדים יצאו החוצה עשו השוטרים ככל שביכולתם כדי להרגיעם. "הכול בסדר עכשיו", אמרו להם בשעה שהמשיכו לסרוק את האזור בעיניהם כדי לוודא שאין תוקף שני באזור. כמה שוטרים נעמדו צמודים זה לזה כדי ליצור מחיצה אנושית שתסתיר את מראה הגופות שבכניסה מעיני הילדים שצעדו החוצה. שוטרים אחרים חסמו את דלתות הכיתות שבהן התרחש הירי. פרנק, שבילה ימים ארוכים בין כותלי בית הספר באיסוף קפדני של ראיות, עדיין רואה בעיני רוחו את המראות. "הלב פשוט נשבר", הוא מסכם, "מלים לא יוכלו לתאר את הזוועות שראינו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו