בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי הוריקן סנדי, בניו יורק לומדים מהולנד איך למנוע הצפות

מושל מדינת ניו יורק שוקל לפנות אזורים שלמים לאורך קו החוף כדי להקים מחסומים שימנעו הצפות בזמן הוריקנים. ההולנדים, מתבקשים לתרום מניסיונם

תגובות

כאשר מושל ניו יורק, אנדרו קואומו, הציע להשקיע 400 מיליון דולר ברכישת בתים שניזוקו בהוריקן סנדי והריסתם, חשבתי על נול הוימיירס. לפני כ-12 שנה הורתה לו ממשלת הולנד לפנות את היישוב שבו התגורר עם משפחתו ועוד 16 חוואים אחרים, כדי להפוך את המקום לאזור לניקוז עודפי מים בעת שיטפונות. באחרונה ביקרתי אצל הוימיירס, שהציג לי עם אשתו את הרפת החדשה שלהם.

האופן שבו הם ושכניהם הגיבו להוראת הממשלה וההתייחסות של הממשלה לתגובתם הם סיפור שעשוי לעניין גם את קואומו ותושבי ניו יורק. אין זה מפתיע אפוא שנציגים אמריקאים רשמיים, בהם מהנדסים ואדריכלים, בחרו לבקר באחרונה דווקא בהולנד. ניו יורק אינה רוטרדם; רוב שטחיה אינם שוכנים בגובה פני הים או נמוך ממנו. אבל תושביה טרם הסתגלו לעלייה בתדירות הסופות. הולנד, לעומת זאת, מצליחה זה מאות שנים למנוע הצפות של מי ים. אחרי ההצפה הקטלנית של הים הצפוני ב-1953, אז הציפו מי הים את דרום מערב הולנד וגרמו למותם של 1,835 בני אדם, רשויות הולנד תכננו ובנו מערכת מסועפת ומתוחכמת של סכרים, תעלות ומחסומים המכונים “דלתה־וורקס”.

ניהול תחום המים כאן מבוסס על מדע ומחקרים קפדניים. ההולנדים - שהפכו בדרך הקשה בקיאים בנוגע למי הים, לגאות ולהצפות - מסוגלים לחשב עד לדיוק של סנטימטר באיזה גובה יש למקם מאות סכרים לאורך נהרות וערוצי מים אחרים, כהגנה מפני סופות שהם מעריכים שיתרחשו אחת ל-25 שנה, או אחת לאלף שנה, או אפילו אחת ל-10,000 שנה. ממשלת הולנד מחוקקת חוקים בהתאם לחישובים הללו.

כעת הראיות שהצטברו מובילות את ההולנדים לנקוט גישה שבמבט ראשון עשויה להיראות בלתי הגיונית, כמעט תפנית של 180 מעלות: ההולנדים מתחילים לאפשר למים לזרום ליבשה. הם החליטו לחיות עם הטבע במקום להילחם מלחמה חסרת סיכוי.

מדוע? עליית גובה פני המים בימים ובנהרות אינה מותירה להם ברירה. מחסומים נגד מי הים מילאו בחצי המאה האחרונה את המשימה שלשמה נועדו; אבל מתברר שהם גורמים שיבושים אקולוגיים ושגובהם מוגבל, בה בעת שהמים מוסיפים לעלות. לבכירים אמריקאים המציעים לבנות סכרים ומחסומים כדי להגן על אזורים נמוכים במנהטן כדאי לשים לב לשינוי הזה המתחולל בהולנד. במקום לאמץ גישה של “מניעת הצפות” - הגישה החדשה שההולנדים מאמצים היא של “הצפות מבוקרות”.

המושל קואומו מתכנן להפוך בתים ואזורים בקווינס, ברוקלין וסטייטן איילנד לפארקים, בתי גידול של ציפורים ודיונות, שישמשו כמחסומים בפני מי הים ויגנו על אזורים השוכנים בעומק היבשה. הכוונה היא לתת לבעלי בתים תמריץ (עד 300 אלף דולר) כדי שיעזבו מרצון אזורים שבהם כעת, במבט לאחור, ברור שאסור היה לבנות בתים צמודי קרקע. ההולנדים יישמו אסטרטגיה אגרסיבית ומורכבת יותר של פינוי.

ההולנדים רגישים לא פחות מהאמריקאים לכפיית תוכניות מלמעלה על ידי הרשויות, הכרוכה בפגיעה בזכויות הפרט ובזכויות קניין; אבל במדינה ש-60% מהתמ”ג שלה מיוצרים באזורים שמתחת לגובה פני הים, שיקולי בטיחות גוברים על השיקולים האחרים. ההתגוננות מפני סופות והצפות אינה נתפשת כאן רק כמעמסה או כמשחק פוליטי, אלא גם כהזדמנות כלכלית ואדריכלית.

מלת המפתח כאן היא “רב־תכליתיות”. למשל, ההולנדים בונים מבני משרדים בראש סכרים חדשים, מתכננים כיכרות ומוסכים כך שישמשו גם כאזורי ניקוז למי גשמים ושיטפונות, ובונים בתים צפים ומאגרי מים המשמשים לצורכי בילוי.

טרייסי מץ, אדריכלית מאמסטרדם ואחת ממחברות הספר “מתוק ומלוח: מים וההולנדים”, מספקת דוגמה מהלקחים ההולנדיים שיוכלו לשמש גם את ניו יורק. מץ לקחה אותי לראות את מאסלנטקרין - המחסום הענק המגן על רוטרדם. זהו הפרויקט האחרון שנבנה במסגרת “דלתה־וורקס”; הוא גדול ומרהיב ונראה כצמד מגדלי אייפל המונחים על צדם.
רוטרדם, עיר הנמל הסואנת בעולם והעיר השנייה בגודלה בהולנד, שוכנת כשבעה מטרים מתחת לגובה פני הים, ולפיכך היא מסתמכת על המחסום האדיר הזה. לעיר, ולמעשה להולנד כולה, אין תוכנית חירום לפינוי במקרה של הצפה – אירוע שעלול לגמד אסון כמו הוריקן קתרינה. ההולנדים הגיעו להישגים כה מרשימים וממושכים במניעת הצפות, שחלק גדול מהם חיים בשאננות, אפילו במקומות מועדים להצפה כמו רוטרדם.

עם זאת, פוליטיקאים אמריקאים עשויים ללמוד מהאופן שבו ההולנדים הצליחו לשפר את החיים הציבוריים שלהם, ואת המרחב הציבורי, וכל זאת בעלות זעירה יחסית למיליארדי הדולרים שמשלמי המסים האמריקאים משלמים בעבור שיקום נזקי ההוריקנים.
כעת ברחבי הולנד מנמיכים סכרים ויוצרים אזורי ניקוז. רבים מהפרויקטים מעוררים התנגדות ציבורית, שכן הם כרוכים בעקירת אנשים מבתיהם ובשינוי ייעוד של שטחים. אבל היתרונות של הפרויקטים ברורים ורבים תומכים בהם.

אי–פי

אחד הפרויקטים האלה הוא אוברדיפסה פולדר, שבמחוז הדרום־מזרחי ברבנט, מרחק כשעה נסיעה דרומה מאמסטרדם. זה מחזיר אותנו לנקודה שבה פתחנו: לבית משפחת הוימיירס. המונח “פולדר” מציין אזור נמוך שנכבש מהים ומוקף בסכרים. התוכנית היתה להנמיך את הסכר שבקצה הצפוני של אוברדיפסה פולדר, לאפשר לתעלת ברחסה מאס להתנקז לאזור ובדרך זאת להנמיך את גובה המים בתעלה בכ-30 סנטימטרים – מספיק כדי להציל את 140 אלף תושבי העיר דן בוש שבמעלה הנהר במקרה של הצפה, שצפויה להתרחש אחת ל-25 שנה. במלים אחרות, העתקת החוואים מבתיהם נועדה להפיג חלק מהסכנה המרחפת מעל לראשיהם של תושבי דן בוש.

עם פרסום ההודעה על הפרויקט בשנת 2000, הוא עורר התנגדות בקרב החקלאים באוברדיפסה פולדר. אבל דווקא בהקשר זה אפשר ללמוד הרבה מההולנדים. הממשלה לא קראה לאנשים לעזוב מרצונם. היא החליטה, על בסיס נתונים מדעיים וכלכליים של האזור, כי הפולדר ישמש אזור ניקוז ולשם כך החקלאים ייאלצו לעזוב את בתיהם. הם יפוצו, אבל לא יותר להם להישאר. מדובר בהחלטה קשה לטובת כלל הציבור, החלטה מהסוג שפוליטיקאים אמריקאים נוטים להימנע ממנו.

בתגובה לתוכנית תושבי אוברדיפסה פולדר הציעו רעיון חדש: הפולדר יהפוך לאזור ניקוז, אבל הממשלה תבנה כמה תלים לאורך הקצה הדרומי של הפולדר, שם ייבנו בתים שאליהם יעברו חלק מהחקלאים. הוימיירס ארגן את החקלאים, והמשא ומתן המתיש נמשך שנים. “קודם היינו כפר, קהילה, ובתוך רגע אחד, כשהממשלה אמרה ‘אתם צריכים לעזוב’, נהפכנו כולנו ליריבים זה של זה”, משחזר הוימיירס. “אבל התגבשנו והממשלה התנהלה סביר. היא רצתה לעזור”.

למרות ההבדל הבולט בין הקבוצה הקטנה של החוואים בפולדר בהולנד לבין קהילות בניו יורק, ממשלה טובה מקבלת החלטות קשות ובה בעת מספקת לתושבים הנפגעים את המידע והסיוע הנחוץ: יכולת לקבל החלטות ואחריות לממש אותן. מהבחינה הפוליטית זה אולי קשה יותר מאשר לבנות מחסומים וסכרים למי הים. אבל זה הכרחי, וייתכן שזהו השיעור החשוב ביותר שההולנדים יכולים להציע לנו כעת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו