בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין הליצנים לטכנוקרטים: התקווה של איטליה היא החלפת דור הפוליטיקאים

אזרחי איטליה בחרו שוב בעד מפלגות שלא יקדמו פתרון לבעיות המדינה. קשה להאשים אותם כשדור שלם מכיר רק פוליטיקה מושחתת ומאכזבת

4תגובות

קל מאוד, אולי קל מדי, להשוות בין הפוליטיקה האיטלקית לבין הישראלית. מפלגות ותיקות שאיבדו את אמון הבוחרים; מועמד אחד בולט שאיבד את אמון הקהילה הבינלאומית, אך נתח גדול של בוחרים מקומיים ממשיכים להצביע עבורו; וידוענים מהטלוויזיה, חסרי ניסיון פוליטי, שזוכים לתמיכה מפתיעה - והכל במסגרת שיטת ממשל קואליציונית שאבד עליה הכלח. מאמש, עת נודעו תוצאות הבחירות באיטליה, אפשר להוסיף מאפיין נוסף שמשותף לשתי המדינות: בשתיהן האזרחים יודעים שאין מנוס מפתרון קשה לבעיה המהותית הניצבת בפני המדינה, אך בקלפי רובם מעדיפים לבחור במפלגות שלא מקדמות את הפתרון.

כשמצרפים את הכישלון של גוש המרכז-שמאל בראשות פייר לואיג'י ברסאני להשיג רוב יעיל בשני בתי הפרלמנט, להפסדו של ראש הממשלה היוצא מריו מונטי שהגיע למקום הרביעי מבין המועמדים הבולטים, מתקבלת תמונה של דחייה מוחלטת של מדיניות הצנע והאחריות הפיסקלית בה נקטה הממשלה בשנה וחצי האחרונות. תהום פעורה בין מועמד הימין, ראש הממשלה לשעבר סילביו ברלוסקוני, לקומיקאי והסטיריקן האנטי-ממסדי בפה גרילו, אבל המשותף בין שני האישים שזכו יחד ברוב מוחלט של קולות האיטלקים הוא דחיית התוכניות הכלכליות של מונטי.

בינתיים, אירופה מביטה מהצד ושואלת את עצמה מדוע האיטלקים עושים את זה לעצמם פעם אחר פעם. ישראלים מכירים את השאלה הזאת מכל שיחה עם מכרים מחו"ל.

קשה לקרוא למה שקרה השבוע באיטליה הצבעת מחאה. האיטלקים מוחים כבר שני עשורים, מאז ששערוריית השחיתות הפוליטית טנג'נטופולי פרצה וסחפה אל התהום הפוליטי את המפלגות הוותיקות, שחלקו ביניהם את השליטה באיטליה מאז מלחמת העולם השנייה. מאז, המוטיב המרכזי בפוליטיקה האיטלקית הוא עלייתו, נפילתו, עלייתו ונפילתו, ושוב עלייתו של ברלוסקוני. המחסור בכריזמה של ה"טכנוקרטים" - מונטי וברסאני - הוא הסבר מפתה לחוסר ההצלחה של שניהם, ויש בו הרבה מן האמת. אבל הרתיעה של המצביעים האיטלקים, כולל צעירים רבים, נובעת מרגשות עמוקים יותר.

דור שלם נולד, גדל ובגר כשהוא מכיר אך ורק פוליטיקאים נגועי שחיתות ורודפי הנאות. אצל ברלוסקוני, רמת השערוריות הגיעה אמנם לשיאים דמיוניים, אבל הוא סימל היטב את תקופתו. קשה להאשים את אלה שהצביעו עבור הקומיקאי חסר המדיניות גרילו. הרי הדור שלפניהם אכזב אותם טוטאלית.

עורך האקונומיסט, השבועון הבריטי שבמשך שנים ניהל מלחמת חורמה בברלוסקוני, אמר לפני מספר שנים לאחר ביקור בישראל שהיא מזכירה לו את איטליה מכיוון ש"גם אצלכם יש אנשי עסקים מוצלחים, שכל מה שהם רוצים מהממשלה היא שלא תתערב להם בעניינים". אכן, באיטליה יש קהילת עסקים מוצלחת, שנמנעת ככל הניתן ממעורבות בפוליטיקה. בכך נעוצה לא מעט מהטרגדיה האיטלקית - חוסר הנכונות, המוכרת כל כך במקומותינו, של הגורמים האיכותיים בחברה לקחת חלק בהנהגת המדינה. התקווה של איטליה נעוצה בהחלפת דור של פוליטיקאים, צבעוניים ואפורים, בשכבה חדשה שתהיה מסוגלת לזכות באמון הבוחרים הצעירים. צריך לקוות שעד שזה יקרה, לא יהיה מאוחר מדי עבור הכלכלה האיטלקית והאירופית.

רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו