בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרום קוריאה משגשגת, וההורים מתאבדים

תופעת ההתאבדויות בקרב המבוגרים גדלה תוך זמן קצר פי 4, בעיקר בשל פירוק המסורות החברתיות שמביא להזנחת ההורים

35תגובות

אף על פי שבשנים האחרונות חלה עלייה חדה במספר המתאבדים בדרום קוריאה, מקרה ההתאבדות של אלמנה בת 78 הצליח לעורר סערה במדינה ולהעסיק את כלי התקשורת והפוליטיקאים זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות שהתקיימו בדצמבר האחרון.

בניגוד לדרום קוריאנים רבים השולחים יד בנפשם בביתם, הרחק מעיני הציבור, התאבדה אשה זו בחודש אוגוסט האחרון במחאה על יחס החברה כלפיה. היא בלעה חומר הדברה מול בניין העירייה, אחרי שהרשויות הפסיקו את תשלום הקצבה שלה בטענה שאינה זקוקה לה עוד מכיוון שחתנה מצא עבודה. “איך אתם יכולים לעשות לי את זה”? כתבה במכתב ההתאבדות שהשאירה אחריה. “החוק נועד לשרת את הציבור, אבל לי הוא לא עזר”, כתבה.

מקרה ההתאבדות הזה הוא חלק מסטטיסטיקה עגומה ביותר בדרום קוריאה: מספר התושבים מעל גיל 65 ששולחים יד בנפשם הכפיל את עצמו פי ארבעה בשנים האחרונות, ושיעור המתאבדים הוא מהגבוהים בעולם המפותח. לדברי מומחים, אחד ההסברים לצמיחתה של תופעה זו הוא דווקא השגשוג הכלכלי ששוחק ומשנה את המסורות החברתיות והתרבותיות שרווחו במדינה במשך דורות.

ניו יורק טיימס

המסורת הדרום קוריאנית נשענה על התפישה, שלפיה הורים עושים כמעט הכול למען ילדיהם – מקריבים למשל את כל חסכונותיהם כדי להבטיח להם חינוך טוב - ומטופלים בבוא היום בידיהם. לא היה צורך במערכת רווחה מפותחת, וכמעט שלא היו בתי אבות.
ואולם, על רקע המגמה הגוברת בשנים האחרונות בקרב צעירים לנטוש את הכפרים לטובת הערים, או לעבוד קשה יותר בחברה התחרותית שקידמה רבות את כלכלתה של דרום קוריאה, ההורים נשכחים לעתים מאחור ונזנחים. רבים מהם חיים היום את חייהם בעוני באזורים כפריים הנראים לעתים כעיירות רפאים.

שחיקתו המהירה של המבנה החברתי המסורתי הפתיעה את השלטונות. בשנת 1988 גיבשה הממשלה מערכת פנסיה בסיסית, אולם הקצבאות שקיבלו הספיקו בקושי לשלם בשביל מצרכים בסיסיים. אזרחים רבים אינם מבוטחים היום משום שכבר לא היו בגיל עבודה בשעה שהשיטה אומצה. דו”ח ממשלה מ-2011 קובע שרק ארבעה מתוך עשרה תושבים מעל גיל 65 מקבלים פנסיה ממשלתית או פרטית.

בנוסף, כפי שהאשה שהרעילה את עצמה באוגוסט חוותה על בשרה, החוק לא מאפשר לאזרחים לקבל קצבה אם יש להם ילדים שמסוגלים לתמוך בהם. בעקבות זאת נקלעים הורים רבים למצב משפיל, שבו הם נאלצים לבקש סיוע מילדיהם או מהממשלה, הרשאית לשקול מחדש את הבקשה אם היא משתכנעת שהילדים אינם נכונים או מסוגלים לעזור.
לדברי מומחים, חלק מהמתאבדים עושים זאת מפני שהם מרגישים נבגדים. אחרים חוששים שיחבלו בסיכויי משפחתם להתקדם. הם מצליחים במעשיהם בקצב מדאיג: מספר ההתאבדויות בקרב בני 65 ומעלה זינק מ‑1,151 בשנת 2000, ל‑4,378 בשנת 2010. גם מספר המתאבדים בקרב בוגרים או בני נוער עלה, אולם מקרים אלה מיוחסים לקשיים הנפשיים מהחיים בחברה תחרותית במיוחד ולא לתמורות במבנה המשפחתי, הדוחפות את הזקנים לייאוש.

עד לתיעושה המהיר בשלהי שנות ה-90 התנהלו החיים בדרום קוריאה לפי מתווה ברור: ההורים חיו עם משפחת בנם הבכור, וזוגות שלא היו להם ילדים אימצו לרוב בן מהמשפחה המורחבת, שהמשיך את השושלת המשפחתית.

במקביל לצמיחה הכלכלית, ההורים החלו להגביר את מאמציהם להבטיח את הצלחת  ילדיהם. הורים מהמעמדות הנמוכים מושכים את כל חסכונותיהם כדי לשלוח את ילדיהם לבתי ספר צפופים הפעילים אחרי שעות הלימודים הרגילות ובסופי השבוע. מספר לא מבוטל של משפחות חיות בנפרד כדי שהאם תוכל לקחת את הילדים ללמוד מחוץ למדינה ולהבטיח להם שליטה מלאה באנגלית, תנאי הכרחי לקבלת משרות טובות בחברות גדולות. חלק מהאבות לילדים ספורטאים נוטשים את עבודתם כדי לנהל את כספי ילדיהם. העיתון הגדול במדינה, צ’וזון אילבו, תקף במאמר מערכת חריף “מגמה מגוחכת זו של הורים המוכרים את עתידם כדי לתמוך בילדים”. רומן שנכתב על השינויים בתא המשפחתי בשם “אנא, טפלו באמא”, הפך מיד לרב מכר.

הממשלה טוענת כי היא מנסה לסייע לנזקקים ומציעה להעלות את גיל הפרישה לגמלאות כדי שהעובדים יוכלו לחסוך יותר, אולם עמדתה אינה זוכה לתמיכה בקרב הצעירים המובטלים. הממשלה גם דורשת מהעיריות להקים מרכזים למניעת התאבדויות לבני כל הגילים, והפעילים במרכזים שהוקמו טוענים להצלחה מסוימת, כמו למשל במקרה של קים מן-ג’אום, בת 73, שחשבה להתאבד לאחר שבניה לא הציעו לה לבוא לגור אתם לאחר מות בעלה ב-2011. “כשראיתי עניבה, חשבתי לתלות את עצמי”, היא אומרת. לדבריה, היא ניצלה בזכות פעילותה של עובדת סוציאלית.

בנוסף, מספר הולך וגדל של קוריאנים מבוגרים הולכים לעולמם בלא שאיש ידרוש את גופותיהם. קים סאוק-ג’ונג פתח חברה בעיר פוסאן שבדרום המדינה, שמטפלת ברכוש המתים. לדבריו, הוא לא הצליח להתאושש ממקרה של אשה בת 73, שגופתה נמצאה בפברואר, חודשים לאחר מותה. “כשאני רואה את הזקנים האלה אני רואה איך ימות הדור שלי”.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו