בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראל נותרה אי של יציבות בסביבה של עוינות והקצנה דתית

נדמה שהפסימיות של נתניהו היתה מדויקת מהאופטימיות של עמיתיו במערב; החדשות הטובות: כמעט נעלם האיום במלחמה מצד צבא סוריה או מצרים. שנתיים לאביב הערבי: כתבה שנייה בסדרה

121תגובות

במבט מישראל, שנתיים אחרי פרוץ הטלטלה בעולם הערבי, נדמה שקריאת התמונה הראשונית של בנימין נתניהו היתה קרובה יותר למציאות מזו של ברק אובמה ומנהיגים מערבים אחרים. ההתנערות של העמים הערבים, בניסיון להפיל את המשטרים הדיקטטוריים שרדו בהם במשך עשרות שנים, התקבלה תחילה בהתלהבות מוצדקת במערב. אך כעבור שנתיים בולט הפער בין התקוות למציאות: ארבעה מהדיקטטורים (בתוניסיה, במצרים, בלוב ובתימן) הודחו, אחד (בסוריה) עדיין מנסה לשרוד במלחמת אזרחים רצחנית. משטרים אחרים (בחריין, ירדן) בלמו לפי שעה את המגמה.

בחירות חופשיות אכן התקיימו לראשונה במצרים ובתוניסיה, אך ספק רב אם יתקיימו בנסיבות דומות בפעם הבאה. וזה עוד בלי לדבר על חוסר היציבות, המשבר הכלכלי וההתחזקות המטרידה של תנועות איסלאמיות. לא פלא שהכל מציבים סימן שאלה גדול על התקווה שהשתקפה בשם המקורי שניתן לטלטלה – האביב הערבי. מהזווית הישראלית, גם יהיה קשה יותר לקדם הסכמי שלום עם משטרים איסלאמיים, הנשענים על דעת קהל מקומית, שלרוב עוינת מאוד את ישראל.

הנה מה שאמר נתניהו ב-31 בינואר 2011, חודש וחצי לאחר פרוץ המהומות בתוניסיה, בעוד נשיא מצרים חוסני מובארק מחשב את קצו לאחור. במסיבת עיתונאים משותפת עם קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, אמר נתניהו ש"ישראל היא אי של יציבות באזור". ראש הממשלה גם הביע חשש מעליית משטר איסלאמי קיצוני במצרים. "מה שיכול להתפתח במצב של תהפוכות מהירות, בלי שכל המבנים הדמוקרטיים יהיו במקום, הוא משטר דיכוי של האיסלאם הקיצוני, שרומס זכויות אדם, לא מאפשר דמוקרטיה ומהווה סכנה לשלום", הזהיר נתניהו.

לא רק רבע מהקולות שהוענקו למפלגות הסלפיות בבחירות ביוני השנה, גם מעשיו האחרונים של הנשיא מוחמד מורסי – בעיקר ניסיונו ליטול לעצמו סמכויות מרחיקות לכת – אינם רחוקים מהתחזית של נתניהו. כעשרה ימים אחרי הצהרת נתניהו התפטר מובארק מתפקידו בלחץ ההמון. האמריקאים והאירופאים בירכו והודיעו שזה "צעד גדול לדמוקרטיה".

בתגובה השמרנית הפסימית שלו קלע נתניהו גם לדעת הבוחרים הישראלים. בחירות לכנסת מוכרעות כאן לרוב לפי תחושת הביטחון האישי של הבוחר, יותר מכל שיקול אחר. נתניהו גילה זהירות יחסית באשר ליוזמות צבאיות. הוא חרג ממנה רק פעם אחת, בחודש שעבר, כשהורה, לאחר היסוסים וכיוון שנקלע למצוקה פוליטית קשה, על מבצע "עמוד ענן" בעזה. זהירותו, כמו החשדנות הבסיסית שלו בכוונות הצד הערבי, מדברות אל לב הבוחרים.

רויטרס

סקרי דעת הקהל מצביעים על תמיכה יציבה בליכוד ובעמדותיו. זו לא רק הדמוגרפיה הנוטה לטובת המחנה הימני-חרדי, אלא גם התפישה המתחזקת בציבור שאין סיבה לקחת סיכונים כשהכל גועש מסביב. הטיעון שנשמע לעתים קרובות: מזל שנכשל המאמץ הממושך להשגת הסכם שלום עם סוריה – מה היינו עושים כעת, עם שכנה רצחנית כסוריה השולטת גם ברמת הגולן?

למרות גישתו הבסיסית, נראה שמוטב היה לנתניהו לחרוג ממנה בסעיף אחד ולעשות מחוות לרשות הפלסטינית כדי לחדש את המשא ומתן עמה. גם משיקולים של דימוי בינלאומי, יחס מפויס לרשות בגדה היה מנצל את הרוח הגבית היחסית שקיבלה ישראל בצאתה ל"עמוד ענן" נגד חמאס בעזה (שם נזהר נתניהו, שלא כקודמו אולמרט, מגרימת אבידות אזרחיות רבות). אבל ראש הממשלה עשה ההפך והגיב בצעדי ענישה בוטים על פניית הרשות לאו"ם. בכך קנה לו כנראה עוד תמיכה בקרב בוחרי הימין, אך הסתכן בקרע נוסף עם המערב.

שחקנים חדשים

באשר למלחמת האזרחים בסוריה, המדיניות הישראלית נותרה בעינה: מינימום התערבות, מתוך הבנה שהושטת יד למורדים יכולה לגרום רק נזק: היא תזהה אותם כסוכנים ישראלים ותסייע למשטר לשרוד. 

אי–פי

הגבול הסורי, כמו הגבול המצרי בסיני, משקף את השינוי המתחולל במצבה האסטרטגי של ישראל באזור. במקום מאזן הרתעה יציב למדי כלפי הצבאות במדינות השכנות, הנשען על יתרונו של צה"ל באוויר, בטכנולוגיה ובמודיעין, צצו שחקנים חדשים – ארגונים שאינם מדינות. הארגונים הללו – המתחברים לעתים לכדי רשתות טרור רופפות שחלקן שואבות מהאידיאולוגיה של אוסאמה בן-לאדן – מנצלים את אזורי "המדינה הכושלת" שהם פועלים בתוכם (סיני, דרום סוריה) כדי לבסס את אחיזתם ובהדרגה גם לפנות נגד ישראל. אף שיכולתם מוגבלת, פגיעתם רעה ובעיקר קשה לבסס נגדם הרתעה יציבה.

במצב החדש טמונים גם יתרונות לישראל, אף שקברניטיה ממעטים לדבר עליהם בקול רם. האיום הקונבנציונלי של צבא סוריה והפוטנציאל לאיום כזה מצד צבא מצרים, אם תחול הסלמה קשה ביחסים עמה, כמעט ונעלמו מהזירה. במשך 35 שנה, זו היתה הטראומה המעצבת של תפישת הביטחון הישראלית: חיילים סורים על הגדרות, כמו בחרמון ובגולן בהפתעת מלחמת יום הכיפורים, ודיביזיות מצריות חוצות את התעלה לתוך סיני. זה כבר לא יקרה, לפחות לא בשנים הקרובות.

צבאו של אסד, שבמשך שנתיים טובח באזרחיו, סובל מארגון עלוב, מורל ירוד ועריקות מתרבות. זה לא צבא שניתן להפנותו בבת אחת להסתערות בגולן. מעניין גם מה שקרה במצרים: חמאס הסלים במתכוון את המתיחות עם ישראל ערב "עמוד ענן", בהנחה שיקבל תמיכה מממשלת האחים המוסלמים בקהיר. התמיכה לא ניתנה ומנהיג האחים, חיירת א-שאטר, הבהיר כי ארצו לא תיגרר אחרי חמאס למלחמה בישראל. למצרים אין היום אינטרס להילחם בישראל; ההנהגה המצרית בטוחה שמחיר מהלך כזה יהיה הפסקת הסיוע הכלכלי והביטחוני האמריקאי, שקהיר תלויה בו לחלוטין. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו