בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הולדתו של הציבור הערבי

שחקן חדש נכנס למזרח התיכון: דעת הקהל. "נצחיות המשטרים" שהוטמעה במדינות ערב התפוגגה, ואת המהפכה התודעתית מבינים גם במערב

17תגובות

פחות ממאתיים מטרים מפרידים בין סניף "קנטקי פרייד צ'יקן" בקהיר לבין בנין הבית העליון של הפרלמנט המצרי ששוכן ברחוב קסר אל-עיני. זהו נתיב שחוצה את כיכר תחריר, עובר ליד בניין האוניברסיטה האמריקאית בקהיר, ומשקיף על בנין המוגמע, משרד הפנים מטיל האימה שסימל את משטר הפחד של מובארק. ביום לוהט ומהביל אחד באוגוסט 2008, יום רגיל וגדוש מכוניות והולכי רגל שלא שעו לאורות הרמזורים, התמלאו לפתע המדרכות בקהל עצום שהתגודד ליד בניין הפרלמנט. רבים שלפו מכשירי טלפון סלולריים והחלו לצלם את הלהבות והעשן הסמיך שהיתמר מהבניין. לאטן הגיעו גם כמה מכוניות כיבוי קטנות שהחלו להתיז מרחוק מים ללא תועלת.

"קצר חשמלי", אמרו השלטונות לעיתונאים שרשמו בקפדנות. "איך יכול להיות שהממשלה לא יכולה לכבות שריפה של בניין ששייך לה?", תמה עובר אורח. "זה לא שהממשלה לא יכולה לכבות, היא זאת ששרפה", הפטיר אחר. "כל העדויות על השחיתות עלו שם באש", הוא הוסיף. "קצר חשמלי, אה?". למחרת כבר הודיעו על ועדת חקירה ועל התחייבותו של מובארק לשקם את הבניין עוד בתקופת כהונתו.

ארבעה חודשים קודם לשריפה, בעיר התעשייה אל-מחלה אל-כוברא התחוללה הפגנה המונית של עובדי מפעלים, שמחו נגד מעסיקיהם שלא עמדו בהתחייבות לשתף את העובדים ברווחים. ב-6 באפריל זכו הפועלים לתמיכה אדירה של קבוצת צעירים שקראו לכל תושבי מצרים לשבות לאות סולידריות עם העובדים. זו היתה שביתה מקורית בסוגה. "לבשו שחורים ואל תצאו לעבודה", העבירו הצעירים את המסר דרך אתרי האינטרנט ובבלוגים רבים. הם עשו זאת בשל התפישה כי אין טעם לצאת לרחובות ולהתעמת עם הצבא, שבוודאי יהיה חזק מהם. הקריאה, שזכתה להיענות גדולה יחסית, הניחה את אבן הפינה לתנועת ה-6 באפריל. תנועה זו תיזום שלוש שנים מאוחר יותר את ההפגנה הגדולה ב-25 בינואר 2011 בכיכר תחריר, שתסמן את תחילת המהפכה.

שבוע לפני השריפה פרסם העיתון העצמאי, "אל-מסרי אל-יום", מאמר פרי עטו של העורך הראשי אז, מגדי אל-גלאד, שנשא את הכותרת "בעיה של ביטחון לאומי". הכותב סיפר על מפגש שהיה לו עם שלושה צעירים משכילים: אחד בוגר הפקולטה לרוקחות, השני בוגר משפטים והשלישי לומד מסחר. בשיחה ביניהם עלתה השאלה: "מה יקרה אם ישראל תכבוש שוב את סיני, האם תצאו להילחם להגנת המולדת?". אחד ענה מיד: "כן, בוודאי". השני, באותה מהירות, השיב בשלילה, והשלישי אמר: "עלי לחשוב. ייתכן שלא". "ביקשתי מהאחרון שיסביר את דבריו", כתב אל-גלאד, "והוא השיב כי אדם יוצא למלחמה להגנה על מולדת שהוא מרגיש שהיא שלו. על מדינה שמעניקה לו חום וביטחון. על ממשלה שמגשימה את הצדק והשוויון".

יום השנה השני של המהפכה המצרית יצוין אמנם רק בעוד חודש. קדמה לה המהפכה בתוניסיה שיום פריצתה הוא 17 בדצמבר, היום שבו הצית עצמו מוחמד אל-בועזיזי, הצעיר בוגר האוניברסיטה ששוטרים החרימו את דוכן ממכר הירקות שלו. אחריה יבואו המהפכות הארוכות והמדממות. ב-27 בינואר, יומיים אחרי ההפגנה הגדולה בקהיר, החלו ההפגנות ההמוניות בתימן; ב-15 בפברואר סימנה הפגנה המונית את תחילת מלחמת האזרחים בלוב; ורק במארס הצטרפה סוריה למדינות המרי. אבל לתאריכים מדויקים של מהפיכות יש רק ערך סמלי. אף לא אחת מהמהפכות התחילה באמת בתאריך אחד.

הניתוק וההתנכרות בין הציבור לבין שליטיו הבשילו במשך שנים רבות לפני שתחושת האין לנו מה להפסיד התגברה על הפחד מפני המשטר. "עכשיו הבנתי מה אתם רוצים", הבטיח לציבור נשיא תוניסיה, זין אל-עאבדין בן עלי, באחד מנאומיו האחרונים לפני שנמלט עם בני משפחתו. היתה זו הבנה מאוחרת ושקרית. בן עלי ידע היטב מה רוצה הציבור, ולכן הטיל במשך שנים צנזורה כבדה על העיתונות והאינטרנט, דיכא בכוח כל ניסיון להפגנות והנדס את הבחירות.

ידו של מובארק היתה רכה יותר. בתקופתו, ובעיקר בעשור האחרון מבין שלושת עשורי שלטונו, פרחה עיתונות, אמנם בלתי חוקית, והאינטרנט שימש במה לשיח ציבורי משוכלל. את עיקר מאבקו כיוון מובארק נגד האחים המוסלמים. אך בעוד שבמצרים הדיקטטורה התחפשה למשטר חוקתי, לוב, תימן וסוריה כלל לא התאמצו. וכך, אם במצרים ובתוניסיה התביעה להפיל את המשטר כוונה גם לעומד בראש המדינה וגם לשיטה ולמנגנונים שהצמיחו אותם, בתימן ובלוב המאבק היה אישי הרבה יותר. הדרישה לדמוקרטיה התפרשה באופן שונה בכל מדינה, כשהרכב האוכלוסייה הייחודי הגדיר את התוצאה המיוחלת: הפער בין תושבי בנגאזי וטריפולי ומערב המדינה (במקרה של לוב) והיריבות בין דרומיים וצפוניים ובין שבטים שונים (במקרה של תימן).

בהבדלי ההגדרות טמון התסכול של טובעי המושג "האביב הערבי" במערב - המהפכות, כדאי להזכיר, החלו בחורף (חוץ מזו הסורית) - שראו לנגד עיניהם מהפכה כלל-ערבית שתניב דמוקרטיה נוסח אמריקה. שאיפותיהם של מהפכני המדינות הערביות, שמכירים טוב מכולם מה היא הדמוקרטיה שמתאימה להם, מדויקות יותר.

המונח האביב הערבי נשען על זיכרון קולקטיבי מערבי שנוצק באביב העמים, אותו אביב שהחל להסדיר ולהגדיר את התפישות הלאומיות באירופה. המשכו היה חורף קולוניאליסטי קודר שבו נכבשו, בין היתר, מדינות ערביות. אותן מדינות ערביות של 2011 לא התעוררו למהפכה לאומית. אותה הן כבר יישמו במאה שעברה. ייתכן שנכון יותר להגדיר המהפכות הללו כשלב מעבר קריטי מניכור להזדהות האזרחים עם המדינות שלהם. לא מלחמת עצמאות נגד כובש קולוניאלי כי אם מימוש הבעלות על המדינות שהשאירו הקולוניאליסטים ויורשיהם, אותם דיקטטורים שסולקו.

גם המונח ערבי בצמד אביב ערבי רחוק מן האמת. ארבע מדינות ערביות, תוניסיה, מצרים, לוב ותימן חוו הפלת שלטון; מדינה אחת, סוריה, עדיין נאבקת נגד המשטר; בבחריין היו אמנם הפגנות אבל שום שלטון לא התחלף; ועיראק עברה מהפכה שלטונית בזכות הכיבוש האמריקאי. שאר מדינות ערב נותרו בעמדת המתבונן.

אולם יהיה זה משגה לבחון את השפעת המהפכות רק דרך המשקפת הצרה של השינויים, או אי-השינויים, בכל מדינה ומדינה. תודעת "נצחיות המשטרים", כפי שהוטמעה ברוב מדינות ערב, היא שהתפוגגה. גם משטרים משפחתיים, כמו בסעודיה, כוויית או קטאר, מכירים בפוטנציאל המסוכן מבחינתם שטמון בכוחו של הציבור. חלקם מיהרו לאמץ רפורמות או לרכוש את השקט בכסף רב. הדמוקרטיה במדינות אלה לבשה נוסח אחר, שלפיו הפטרונות אינה יכולה להסתפק רק באבטחת הכנסה ובחלוקה טובה יותר של כספי הנפט. המושג ייצוג הציבור נכנס יותר ויותר לשיח הציבורי.

המהפכות, לפיכך, אינן יכולות להיבחן רק בטיב הדמוקרטיה שיניבו, גם לא רק בריסוקו של משטר הפחד. זהו משבר של זהות, ומכאן משבר של הזדהות עם המדינה שלך. השחקן הוותיק המצרי, חמדי אחמד, הבהיר כי "היעדר הזהות הפך את המדינה לסופרמרקט. האם אפשר לצפות שמישהו יקריב את חייו למען סופרמרקט? הרי כל יחסיך עם סופרמרקט הם שאתה רוכש בו כמה מצרכים שאותם אתה יכול להשיג בכל מקום אחר".

מחר יסתיים השלב השני של משאל העם המצרי על חוקתו החדשה. המאבק החריף ולעתים האלים בין מתנגדי נוסח החוקה המוצעת לבין תומכיו, רק מעיד על החשיבות הרבה שמייחס רוב הציבור לדמותה של המדינה שבה הוא חי. להבדיל מהאדישות ואף השנאה שרחש הציבור המצרי לפרלמנט רק לפני ארבע שנים, הפעם רואה הציבור במוסד חלק בלתי נפרד ממנו. זו לא רק התחושה שלקול הבוחר יש הפעם משמעות אמיתית, שמשרטטת את ההבדל בין שישים השנים שחלפו לבין השנתיים האחרונות; זוהי תחושת ההשתייכות וההזדהות עם המדינה שנבטה ופרחה בשנתיים הללו.

למהפכה בתודעה יהיו ללא ספק גם השלכות רבות על מדיניות החוץ של מדינות אלה, על היחסים הבין-ערביים ועל מערכת היחסים עם המערב בכלל ועם ארצות הברית בפרט. שינוי תודעתי זה כבר מתחולל גם במערב, שמתחיל להכיר בכך שהבריתות בין משטרים מערביים לשליטים ערביים יצטרכו להישען מעתה על אותו נעלם ענק שנקרא דעת קהל. החלטות שיכלו להיסגר בקריצה בין נשיא אמריקאי לנשיא מצרי או תוניסאי, יצטרכו מעתה להישען על לגיטימיות ציבורית. זאת, לא רק במדינות שחוו מהפכות, כי אם גם במדינות שחרדות מפני זליגת המהפכות אליהן, כמו ירדן, סעודיה או כוויית. קטלוג היחסים הבינלאומיים יצטרך לשנות את הגדרותיו למנהיגים לפרו-מערביים ואנטי-מערביים; יהיה הכרח להתייחס למנהיגים על פי מידת היענותם לציבור שלהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו