בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפלסטינים לא נסחפים

ככל שהמהפכות במדינות המזה"ת התבססו, הפעילים הצעירים בגדה הרגישו שההערכה אליהם גוברת. אז למה האביב הערבי לא הגיע אל הרשות?

50תגובות

הסיסמה של הפתח בבחירות ברשויות המקומיות בגדה המערבית, "הרם ראשך כי הינך פלסטיני", מחקה את קריאתם של המפגינים בכיכר תחריר בקהיר: "הרם ראשך כי הינך מצרי". גם בהפגנות בגדה המערבית נשמעה מדי פעם הגרסה הפלסטינית. היא נישאה בפיהם של צעירים שהפגינו נגד כוונתו של מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית וראש הפתח, להזמין לשיחה ברמאללה את שאול מופז. חיקוי עם וריאציות של סיסמה אחרת מתוצרת המהפכות הערביות נשמע בהפגנת החמאס ברמאללה בזמן המתקפה האחרונה על עזה: "העם רוצה שיגור טילים" - כמובן, לא כאמירה סטירית על מאווייו של העם בישראל.

בימיה הראשונים של המהפכה במצרים, אז ניסו קבוצות לא גדולות של פלסטינים לצאת להפגנות שבהן קראו לתמוך בה - רשויות החמאס בעזה ורשויות הפתח בגדה ניסו לעצור בעדן. הן לא עשו זאת מתוך רצון למנוע את זליגת המהפכה לשטחן, אלא משום שלא ציפו שחוסני מובארק ייפול כה מהר וחששו מפגיעה ביחסים אתו. קבוצה של צעירים שהתחילה להתארגן לפני המהפכות מתוך רצון לנער את הנורמליות המעושה של החיים ברמאללה, הבינה זאת בדרך אופיינית. מספר בסאם (שם בדוי): "בהפגנת תמיכה בעם המצרי הכו אנשי ביטחון אחד מאתנו, שנשא את הדגל המצרי. כשהפגנו בכיכר מנארה, אחרי ששיריינו (במשטרה) את המקום והשעה, התברר ש'לגמרי במקרה' תנועת הפתח קיימה שם עצרת למען האסירים הפלסטינים בכלא הישראלי". המסר היה ברור: "מה לכם ולמצרים. מי שלא מפגין למען האסירים, הוא לא פטריוט פלסטיני".

מהפכות אינן דורשות זכויות יוצרים. נהפוך הוא. פלסטינים שהיו מרותקים לשידורים הישירים מתוניסיה ואחר כך ממצרים חשו גאווה לשמע המהפכנים הצעירים, שהגדירו את הפגנותיהם "אינתיפאדה". בחישוב האזורי של עמים שהתקוממו נגד דיכוים, הפלסטינים נמצאים בהחלט בראש הרשימה. השאלה המתבקשת היא, מדוע גל האינתיפאדות הערביות לא סחף גם את הפלסטינים.

בסאם, בסוף שנות העשרים לחייו, חבר בקבוצת הצעירים הפלסטינים שהתגבשה לפני המהפכות ובעת התרחשותן, והיא עצמה הגרעין של כמה התארגנויות צעירים שנוצרו מאז. אחת ההתארגנויות האלה היא "פלסטינים למען הכבוד", ששברו את האיסור הבלתי-כתוב והצליחו להפגין כמה פעמים מול המוקאטעה, מושבו של עבאס. לדברי בסאם, "אנחנו עומדים מול שתי שכבות של דיכוי (השלטון העצמי הפלסטיני בגדה ובעזה, והכיבוש הישראלי). מכשול בולט אחד הוא שקל מאוד לבקר צעירים כמונו, להגיד ‘מה אתם עושים, יא משת"פים, יא בוגדים, אתם צריכים למקד את תשומת הלב שלכם בכיבוש ולא בשלטון הפלסטיני'. אני חושב שהבנו שאצלנו המצב הולך להיות מאוד שונה. לכן החלטנו להתרכז בתופעות שמחברות בין שתי השכבות, כמו התיאום הביטחוני או האסירים הפוליטיים - אלו שבבתי כלא ישראליים ואלו שבבתי כלא של הרשות והחמאס".

20 שנות קיפאון

באחת ההפגנות שאנשי ביטחון פלסטינים דיכאו בברוטליות (שהולידה ועדת חקירה) שמעתי את אחד הצעירים אומר לחברו: "קודם נסלק את הסולטה (הרשות), אחר כך את היהודים". הוא הבחין בי, וחייך במבוכה. אולי משום שמדבריו נוצר הרושם המוטעה שהוא מאמין שסדר סילוקים זה יכול להתרחש במהירות. מצד שני, הדברים שיקפו תחושת חשיבות עצמית שהצעירים הפלסטינים החלו להרגיש בעקבות המהפכות שהציתו בני גילם התוניסאים והמצרים.

בסאם נזכר איך בדיונים פוליטיים שבהם השתתפו בעבר הוא וחבריו, משתתפים מבוגרים מהם לא התייחסו ברצינות רבה אליהם ולדעותיהם. ככל שהמהפכות התבססו, "עשר דקות אחרי שהתחילה פגישה התחילו לשאול לדעתנו. צחקתי. פתאום אנחנו קיימים?" עם זאת, הם לא הצליחו לסחוף צעירים אחרים, לשבור מחסום מעמדי ולפעול, כפי שאומר בסאם, "בצורה אופקית". כבני מעמד בינוני ובינוני-גבוה, שרבים מהם אף צמחו במשפחות תומכות הרשות ואש"ף - לא יצרו קשרים של ממש עם צעירים בכפרים ובמחנות הפליטים. בסאם מבטיח שעכשיו הם עובדים כדי לתקן את המצב.

העובדה שצעירים הפכו ל"תגלית" מעצם גילם מלמדת על הקיפאון החברתי-הפוליטי של עשרים השנים האחרונות. צעירים התחילו את האינתיפאדה הראשונה, וכל ארגוני אש"ף הוקמו על ידי סטודנטים וצעירים אחרים. ג'מיל הילאל, סוציולוג יליד בית סאחור שעבד כעשר שנים במרכז המחקרים של אש"ף בביירות וחזר ארצה ב-1995, נפגש עם הצעירים כדי לספר להם על הארגון הדינמי שהכיר, שהיה הכתובת לכל הפלסטינים: אש"ף. עכשיו ארגון זה בעצם נבלע על ידי הרשות הפלסטינית והפך לגוף מאובן.

הילאל מזכיר ש"הכוח הישראלי שמולו עומדים הצעירים הוא רב עוצמה. זאת לא סתם האליטה המקומית שלהם, אלא מעצמה צבאית ששולטת לחלוטין בכל פרטי החיים, לא רק בעניינים פוליטיים". הילאל דווקא מתרשם שלצעירים היו ציפיות גבוהות בהתחלה. הציפיות האלה התמקדו בעיקר בסיכוייהם להביא במהירות לקץ הפילוג הפנים-פלסטיני. הם הקימו קבוצה שנקראה 15 במארס, בתיאום עם צעירים ברצועת עזה, שקראה לשים קץ לפיצול הפוליטי בין הרצועה לגדה ולהפסיק את הכפילות השלטונית. שתי התנועות היריבות אמרו שגם הן בעד סיום הפילוג. אבל הפיצול הפוליטי נמשך. לא במקרה בסאם לא הזכיר את 15 במארס. "הפילוג האמיתי הוא לא בין חמאס לפתח", הוא אומר. "בסופו של דבר, שתיהן חושבות אותו דבר (במונחים של הקמת מדינה בגבולות 1967, ע"ה). הפילוג הוא ביניהן לבין אלו שרואים מעבר לגדה ולרצועה ואומרים שאנחנו פלסטינים של 1947, מלפני שהכל התחיל".

המרחב מתכווץ

אחת הסיבות שבגללה קבוצת הצעירים לא סחפה את ההמונים, הוא אומר, היא השיח שיצרה הרשות הפלסטינית בעשרים השנים האחרונות. "לפי שיח זה, חיפה נחשבת ישראל, גם על ידי פלסטינים, תחזית מזג האוויר לא כוללת את נצרת ובשלושת העיתונים היומיים אין בכלל חדשות על נצרת, שפרעם, לוד. הפוליטיקה העכשווית של המפלגות שלנו, הנרטיב שלהן, יצרו אצל אנשים דפוס חשיבה שקשה מאוד לשבור". ההתנגדות לרשות הפלסטינית באה לביטוי גם בפנייה חדה משיח שתי המדינות שלה ובשיבה לשיח של אש"ף בשנות ה-60, עוד לפני שהובא בחשבון קיומה של חברה יהודית-ישראלית. הילאל מתייחס למכשול המרחבי. לפלסטינים, הוא אומר, אין "כיכר תחריר" מרכזית וגדולה שבה יכולים להתקבץ מיליונים. הפיצול הוא מציאות מכריעה. השטח הפלסטיני מפוצל לא רק בין עזה לגדה המערבית, אלא גם בתוך הגדה (שטחי A המופרדים אלו מאלו וביניהם מחסומים, ע"ה). במהפכות בעולם הערבי הכיכרות האלו היו חיוניות ביותר לחינוך פוליטי מהיר, אינטנסיבי, של המוני בני אדם, הוא אומר.

אכן, גם ב-1987 לא היתה כיכר תחריר. אבל האינתיפאדה הראשונה פרצה כשישראל (מסיבותיה הכלכליות) עוד כיבדה את זכותם של הפלסטינים לחופש תנועה בארץ כולה. בעשרים השנים שקדמו לה יכלו הפלסטינים לשוב ולחוות מציאות של חיים בארץ אחת, ללא גבולות פנימיים בלתי עבירים. הצרת המרחב וקיצוצו למקטעים מנותקים מאז 1991 משפיעים לרעה על היצירתיות המהפכנית.

רויטרס

ברצועת עזה המהפכות והפתיחה החלקית של הסגר השפיעו על פעילים צעירים, מספר פעיל חמאס מהדור "השני" (בן גילו של איסמעיל הנייה). ל"הארץ" הוא אומר, "הצעירים הסיקו שאפשר לחולל שינויים לא רק באמצעים צבאיים. גם היה להם קל יותר, לעומת העבר, לצאת מהרצועה דרך רפיח. הם גילו עולם אחר".

זה סותר את התחושה של בסאם, שאחרי המלחמה בעזה התחזק הרושם של פלסטינים רבים בגדה המערבית, בהם צעירים כמוהו, שרק מאבק מזוין יכול לשאת פירות. המאבק העממי נראה לבני גילו, הוא אומר, "יותר מדי מערבי". חסן איוב, המלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטת א-נג'אח, מתרשם שהצעירים אולי שאבו עידוד מכושר העמידה של הארגונים החמושים הפלסטיניים במלחמה האחרונה, אבל לדעתו הם יודעים שאי אפשר להעתיק את המודל הזה לגדה המערבית. איוב, יליד מחנה הפליטים עסכר, שבאינתיפאדה הראשונה היה פעיל בחזית הדמוקרטית, אומר: "הילדים מבולבלים מאוד, אבל יודעים שעליהם לעשות משהו. הם גדלו במציאות שבה הסיכוי לעימות עם הכיבוש הישראלי קטן מאוד. הם נולדו לתוך תהליך של דה-פוליטיזציה, שהוא הצד השני של המדיניות שנוקטים עבאס וראש ממשלתו סלאם פיאד - כלומר, לנהוג כמו ‘מדינה ככל המדינות'".

בשנים שלאחר הסכם אוסלו מתחולל תהליך של התפוררות חברתית הדרגתית, אומר איוב. הסולידריות הפנימית ירדה, אין השתתפות במאבק של כפרים נגד חומת ההפרדה ו"כשצבא פולש למזרח שכם, במערב שכם יושבים אנשים בבתי קפה, כאילו הכל נורמלי. אני קורא לזה הרמאלליזציה של המצב הפלסטיני". רמאלליזציה פירושה העמדת פנים שהכל נורמלי. אבל באחרונה, אומר איוב, אפשר לחוש בניצנים של שינוי, בייחוד אחרי המלחמה בעזה.

"המהפכות יצרו דינמיקה שמתירה לנו לטפח שוב תקווה", אומר ג'מיל הילאל. ובסאם מוסיף, "אף על פי שמהפכות אורכות זמן, ומוקדם לעשות סיכומים, הן קודם כל מלמדות אותנו ששינוי אפשרי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו