בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלבום שהקליטו סוהרים ואסירים העניק למלאווי מועמדות ראשונה לגראמי

המוזיקה באלבום משקפת בעיות האופייניות לחברות אפריקאיות רבות, ומאפשרת להציץ לחיי מבצעיה. "אנשים שלא שמעו על מלאווי אומרים עכשיו 'יש מדינה בשם מלאווי'", אמר אחד האסירים

4תגובות
חברי "פרויקט כלא זומבה" מופיעים במתקן, בחודש שעבר
ג'ואו סילבה / ניו יורק טיימס

בכלא זומבה שבמלאווי, בית סוהר ישן, צפוף, בלתי היגייני ושמור ביותר, כלואים רוצחים, שודדים ואנסים — וגם מועמדים לפרס גראמי. באולפן מאולתר שהוקם ליד סדנת הנגרייה, 14 אסירים ושני סוהרים הקליטו אלבום חריג על אובדן, חטא ומחילה. בטקס הגראמי שנערך השבוע הם התחרו עם יצירות של אמנים ידועים בקטגוריית אלבום מוזיקת העולם הטוב ביותר. אף שלא ניצחו, עצם מועמדותם היתה הישג גדול, והפעם הראשונה בה הרכב מוזיקלי מהמדינה הענייה היה מועמד לזכות בפרס היוקרתי.

"אנשים רבים בעולם, שלא שמעו מימיהם על מלאווי, אומרים עכשיו 'יש מדינה שקוראים לה מלאווי'", אומר שיקונדי סלאנג'ה בן 32, האמור לצאת לחופשי באוגוסט אחרי שריצה חמש שנות מאסר בגין שוד. השיר שלו, "Listen to Me", מציע לילדים להקשיב להוריהם — דבר שהוא עצמו לא עשה, הוא מספר. האלבום, שנקרא "I Have No Everything Here", הופק בידי יאן ברנאן, אמריקאי ששוטט בעולם בחיפוש אחר מוזיקה מקורית. הוא הביא ברכה בלתי צפויה למדינה, וברכה גדולה אף יותר לשירות בתי הסוהר שלה, שסופג זמן רב ביקורת על התנאים במתקניו.

המוזיקה באלבום משקפת בעיות ומצוקות האופייניות לחברות אפריקאיות רבות, ומאפשרת להציץ לחיי מבצעיה, בהם שלוש אחיות השרות על הרצח שבעטיו הן מרצות מאסר עולם בכלא זומבה. שיר אחר, "Jealous Neighbor", שאותו כתב ושר אליאס שיצמניה, רוצח בן 44, מספר על רגשי קנאה בתוך הכפר שלו: כשאדם נהנה מיבול טוב, שכנים חמדנים מבקשים ממנו חלק. אם הוא מסרב, הם מאשימים אותו באנוכיות. "הזעתי בשביל מה שהיה לי, אז גם הם צריכים להזיע, זו העצה שאני נותן לקנאים בשיר שלי", אומר שיצמניה, אדם כחוש עם חיוך מדבק. "זו בעיה גדולה, לא רק בכפר שלי, אבל גם בכפרים ובעיירות אחרות". שימניה מרצה מאסר עולם מ–1998 בגין רצח דודתו במפגש משפחתי, שכונס להסדרת מחלוקת על אדמות.

אחד הסוהרים, תומאס בינאמו בן 42, העובד כבר 20 שנה בבית הסוהר, כתב גם הוא שיר על קנאה ההופכת לעתים לכוח הרסני בחברה. היצירה שלו, "Please Don't Kill My Child", אולי הקטע המצמרר ביותר באלבום, הוא שיר מחאה נגד פשע המוגדר באופן ייחודי במלאווי, רצח ילדים המונע מקנאה. "יש אנשים קנאים שעלולים לחשוב על רצח של ילד בלי סיבה", אומר בינאמו. "זו בעיה בקהילות שלנו, אנשים נעשים קנאים. אולי הוא מחונך יותר טוב, או מרוויח יותר. אז אני אומר: אל תהרגו את הילד שלי". בינאמו שהיתה לו להקה משלו מחוץ לכלא, התחיל ללמד אסירים מוזיקה ב–2008. צוות הכלא הביא את כלי הנגינה והקים אולפן באגף הסדנאות לגברים. הלהקה הראשונה שקמה ביקשה להפיץ באמצעות המוזיקה מסר למניעת איידס, אומר ליטל דיניזולו מטנגאנו, נציב שירות בתי הסוהר במלאווי, שפיקד בשעתו על הכלא.

ברנאן, המפיק האמריקאי בן ה–49, עוסק בתחום כבר 30 שנה. במסגרת מסע אישי נגד המוזיקה הממוסחרת, הוא יצא עם אשתו, יוצרת הסרטים הדוקומנטריים מרילנה דלי, לחפש בעולם מוזיקאים מקוריים ולגלות מה שהוא מכנה "קולות טהורים שלא הושפעו מדבר למעט הצלילים של סביבתם המיידית". הוא הפיק אלבומים ברואנדה, דרום סודאן, וייטנם ומלאווי. ב–2013 הוא ביקר בכלא זומבה, והורשה לחזור אליו לאחר שהציע לתת שיעורים בנושא לסוהרים ולאסירים. בביקור חוזר בינואר, הוא גילה בו מהר מאוד כישרונות והתחיל להקליט.

בהמשך ברנאן נכנס גם לאגף האסירות, שבו היו כלואות 35 נשים ושלושה ילדים. בניגוד לגברים, הנשים לא קיבלו כלי נגינה או תמיכה מהרשויות. תחילה אף אחת מהן לא הסכימה לשיר והן טענו שהן לא מכירות שום שיר, אך לבסוף אחת מהן התרצתה. "לא ידענו למה לצפות", אומרת גלאדיס זינאמו, "אבל אני אוהבת לשיר, אז שרתי". בשיר שלה, “Taking My Life", היא מספרת על גנבים שרוקנו את ביתה אחרי שנכלאה ב–2010 באשמת שוד בחנות שעבדה בה. אחריה התרצו גם אסירות אחרות.

פרונס אפיקי, בת 25, היא הצעירה מכולן. אפיקי הורשעה עם בעלה ברצח ילד של קרוב משפחה אבל שוחררה ב–2014, לאחר שלוש שנים. בשירה "When They See Me Dance", היא מספרת על מסורת מקומית לפיה זקני הכפר משיאים עצה לילדים בהגיעם לגיל שש. "ואז הילדים רוקדים לפניהם", היא אומרת בחיוך.

אל הכתבה ב"ניו יורק טיימס"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו