ישראל גירשה 1,500 מבקשי מקלט לדרום סודאן. זה מה שעלה בגורלם - אפריקה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראל גירשה 1,500 מבקשי מקלט לדרום סודאן. זה מה שעלה בגורלם

לכתבה
הפגנה בזמן ביקור שגרירת ארה"ב באו"ם, ניקי היילי, בג'ובה בדרום סודאן, באוקטוברALBERT GONZALEZ FARRAN / AFP

הילדים מתים לנגד עיניהם. טיפול למגפות אינו בהישג ידם. ארוחה אוכלים פעם ביום, במקרה הטוב. והפחד להישאר לבד נמצא תמיד. כשש שנים לאחר שנשלחו מישראל ל"ביתם", מבקשי המקלט עדיין מחפשים מחסה

242תגובות

הביוב זורם כל העת בסמטאות הצרות של מחנה הפליטים של האו"ם בג'ובה, בירת דרום סודאן. לניסיונות לדלג מעל המים המעופשים, בין היתר בעזרת גשרי עץ מאולתרים, כבר התרגלו יושבי האוהלים הרעועים. ל-35 אלף האיש המתגוררים בצחנה התמידית יש צרות גדולות הרבה יותר מריח רע, מספר אחד מיושביו, תות ניאל: הביוב הוא מקור לחולי במחנה שבו ילדים מתים כמו זבובים.

ניאל הוא אחד מ-1,500 מבקשי מקלט שגורשו מישראל לדרום סודאן ב-2012. למעשה הוא שייך כיום למיעוט, אלה שעוד נותרו בדרום סודאן. עם תחילת מלחמת האזרחים במדינה ב-2013, זמן קצר לאחר ההכרזה על עצמאותה, רבים ברחו לאוגנדה, קניה ומצרים. חלק שבו אחרי גלגולים בכמה מדינות. "המצב אינו טוב יותר במדינות השכנות", אומר ניאל, בן ה-34, "כאן לפחות אנחנו עם המשפחה".

אולם החיים במחנה מציבים לא מעט אתגרים לכור המשפחתי. יום אחד השתולל במקום כלב נגוע כלבת שתקף ארבעה מבין חמשת ילדיו. ניאל ואשתו היו במרוץ נגד הזמן להשיג כסף למונית ולזריקות נגד כלבת, הניתנות במרפאה אחת בלבד בעיר. הטיפול כולל שלוש זריקות ומחירה של אחת כ-5,000 פאונד דרום סודאני (כ–85 שקלים). הון תועפות במקום בו השכר החודשי הממוצע לעובד מדינה הוא כ-70 שקלים, ולניאל אפילו עבודה אין. הזמן חלף והמחלה התפרצה אצל אחד מילדיו. לא נותרה ברירה אלא לקשור את הילד למיטה, באוהל הקטן שבו הצטופפה המשפחה, ולצפות בגסיסה האטית, שכללה הקאות, הזיות, הזלת ריר, בלבול ושיתוק. בשלב הזה כבר אין מרפא, ושלושת ילדיו האחרים חששו שגם תורם יגיע. למזלם, השכנים נרתמו והצליחו לגייס את הסכום הנדרש להעניק לכל ילד שלוש זריקות - חוב של כ-750 שקלים, שמי יודע מתי ואם בכלל תוכל המשפחה לשלם. 

עוד יום במחנה האו"ם בג'ובה. עוד יום במדינה שהמשבר המתמשך בה כבר לא מעניין את העולם. הצוות המנהל את המקום קטן יחסית, וכשמרבית תשומת הלב ניתנת למקומות כמו עיראק וסוריה, המימון הולך ומידלדל. גם ממשלת דרום סודאן מקשה בדרכה על פעילות האו"ם: לא מכבדת הסכמים, מונעת הגעתם של משלוחים הומניטריים, ומגרשת את עובדי הארגון משדה התעופה. בנוסף, אדישותם של בכירים באו"ם וחוסר המעש שלהם מול התקפות על אזרחים, כולל עובדי סיוע זרים, זכו לביקורת רבה בתקשורת העולמית. במצב זה, הגנתם של יושבי המחנה שברירית.

ניאל: "התחבאנו מתחת למיטה בזמן שהם הסתובבו בשכונה והרגו אנשים לפי הקעקועים שלהם"

משפחתו של תות ניאל בג'ובה בדרום סודאן, החודש. הביוב הוא מקור לחולי במחנה שבו ילדים מתים כמו זבובים
תמר ברס

הזהות על המצח

שנת 2016 היתה מדממת במיוחד בג'ובה. עיקר הלחימה היה בין שבט הדינקה (של הנשיא סלבה קיר), לשבט הנואר (של רייק מצ'אר, סגן הנשיא לשעבר) ולשני הצדדים יוחסו פשעי מלחמה מסמרי שיער. בשכונת ג'בל, שם שוכן מחנה הפליטים, ידם של הדינקה היתה על העליונה. ניאל, מעידים הקעקועים על מצחו, משתייך לשבט הנואר. "התחבאנו מתחת למיטה בזמן שהם הסתובבו בשכונה והרגו אנשים לפי הקעקועים שלהם", נזכר. "אלה שלא קועקעו, ילדים למשל, נשאלו: 'מאיזה שבט אתה?', והמבטא היה זה שהסגיר אותם". ניאל ומשפחתו עברו את הרדיפה הזו בשלום, אך הם שמעו את זעקותיהם של אלה שנפגעו מהירי. האו"ם, מספר ניאל, לא סיפק הגנה של ממש.

כל שנותר לבני משפחת ניאל הוא לצפות בגסיסה האטית של הילד שכללה הזיות, בלבול ושיתוק

עתה, המצב בג'ובה רגוע יחסית. המצב הכלכלי, מנגד, הולך ומחמיר ועמו זה התזונתי; האו"ם כבר הזהיר מרעב חמור בשנת 2018. כיום ניזונים תושבי ג'ובה מארוחה אחת ביום, לפעמים פחות, ובאזורים אחרים במדינה כבר רואים "שלדים מהלכים".

ניאל מחזיק ב"כרטיס אוכל" המזכה אותו באספקת מזון חודשית. אך מכיוון שהיתה תקופה בה התגורר לבד במחנה, הכרטיס הוא אישי, ולבני משפחתו אין עדיין כרטיסים משלהם. "בינתיים אנו חיים על הדלי הזה, שם בקצה", הוא מצביע על פינת האוהל, "וזה האוכל של כל המשפחה". לדבריו הוא מבקש מדי פעם תוספת מזון מהשכנים, אך יחד עם זאת מוסיף: "מצבנו טוב יחסית. אחרים נמצאים כאן ללא כרטיס, ומתים מרעב".

כפר של פליטים מדרום סודאן באוגנדה. "פתאום הילדים נאלצים להתרגל למצב של ארוחה אחת ביומיים או שלושה"
Ben Curtis/אי־פי

את בעיית הרעב מכיר רמי גודוביץ' היטב, מתוקף תפקידו כמנהל פרויקט Come True (יחד עם לאה פורשטט) המסייע לילדי המגורשים בלימודיהם באוגנדה. הצוות שלו מתמודד גם עם אתגרי המשפחות בדרום סודאן וארצות שכנות. "רובם המוחלט של הפליטים שגורשו אינם עובדים", אומר גודוביץ', "פתאום הילדים שלהם נאלצים להתרגל למצב של ארוחה אחת ביומיים, או שלושה". לדבריו, "עד כמה שהמצב גרוע במחנות הפליטים, המצב גרוע עוד יותר בצד הלא-נכון של הגדר: בשכונה הצמודה למחנה נאנסו 70 נשים בלילה אחד".

גודוביץ' מספר על משפחה אחת שביתה נבזז ובניסיון להשיג מעט אוכל, מכרה האם דלק בשוק השחור. "הרשויות תפסו אותה ושלחו אותה לשישה חודשי מאסר בעוד הילדים נותרו לבדם", תיאר. "אם היא תחזור על העבירה, היא תקבל שלוש שנות מאסר, ובינתיים אין להם איך לאכול".

וכשאין מזון ותנאי התברואה ירודים, החולי מתפשט. טיפוס, תולעי בטן, טפילים שונים, הכל נפוץ. "הבעיה הגדולה ביותר היא המלריה", אומר סיימון מיאר, אב לחמישה ילדים. "הם חולים בתורות, פעם בחודש מישהו מהמשפחה חולה. לפעמים המחלה חוזרת שלוש פעמים באותו חודש. זו המכה הכלכלית הקשה ביותר".

סיימון מיאר ומשפחתו בג'ובה בדרום סודאן, החודש. "הם חולים בתורות, פעם בחודש מישהו מהמשפחה חולה"
תמר ברס

מיאר, שהיה מראשי המחאה נגד גירוש הפליטים ב-2012, מתגורר כיום בבית אחיו בג'ובה. מצבו יחסית טוב: יש לו תעסוקה ושכר של עובד מדינה. ועדיין, קבלת טיפול רפואי אינה עניין של מה בכך, גם במדינה מוכת מלריה. "טיפול במרפאה הכי זולה, הכי גרועה, עולה 5,000 פאונד דרום סודאני", הוא אומר ומוסיף כי "סוגים של מלריה יכולים להיות עמידים לתרופות ואף לדגור בגוף לתקופה ארוכה ולהתפרץ שוב ושוב".

סגורים בבית

כשהתגורר בישראל הצליח מיאר לחסוך מעט, אך כמו שקורה פעמים רבות כאשר מישהו שב מחו"ל לאפריקה, עם הגעתו לג'ובה פנו אליו קרובי משפחה וחברים בתחינה לסיוע כספי. "אנשים לא הבינו את ההבדל בין אדם שחזר מאירופה, לכזה שגורש מישראל", אומר מיאר, "כולם ביקשו, והכסף נגמר. אנחנו חיים בעוני, בבית של אחי, ואנשים לא מבינים איך מישהו שחזר מישראל יכול להיות עני. בכלל, אומרים שאנחנו 'הישראלים' משוגעים, מוזרים".

אותה מוזרות לא מסתכמת בהיעדר ממון, מסבירה תרזה פוגי, המרכזת את פרויקט Come True מג'ובה. "אנשים שמעו שבילינו תקופות ממושכות בכלא וגירשו אותנו", היא אומרת. "הם מניחים שגירשו אותנו בגלל שגרמנו לבעיות ואנחנו פושעים. לא מסתכלים עלינו בעין יפה".

את הלילה הראשון בדרום סודאן בילתה פוגי ברחוב. היא לא ידעה על חברים שגרים בעיר, גם לא על קרובי משפחה. "למזלי, ג'ובה היא עיר של שמועות", סיפרה. "שמעו על אשה שחזרה מישראל וישנה ברחוב, וכך באמצע הלילה הגיע חבר של בעלי, ואמר: שמעתי שאת כאן ואין לך איפה לישון. הוא הזמין אותי אליו".

קוודיוק: "השודדים הם האנשים שחיים איתך. ביום, השכנים הם החברים, בלילה הם האויבים"

אצ'ר קוודיוק
תמר ברס

הבדידות של סיימון מוזס, בן 29, היתה גדולה עוד יותר, בג'ובה דרך בפעם הראשונה רק לאחר שגורש מישראל. הוא בכלל נולד בחרטום, בירת סודאן. "אני שחור, אני גדול, דרום סודאני במקור, ולכן בעיני הרשויות אני אזרח של דרום סודאן", סיפר על הרקע להשתלשלות העניינים. לחרטום לא התאפשר לו לחזור, כי תעודותיו העידו על שהייה בישראל, ועל כן נותר בג'ובה. עם מעט החסכונות שצבר בישראל, ניסה לפתוח שם בית קפה עם מסך לצפייה במשחקי ספורט. העסק ידע עליות וירידות, ולבסוף נסגר. לא קל להחזיק עסק כזה בעיר הנתונה במלחמת אזרחים, שבה אחרי השעה שבע בערב אנשים מסתגרים בבתים, ובחוץ מסתובבים רק שודדים.

אחרי הרעב, המלחמות והמלריה, גם שוד מזוין מופיע ברשימת המכות של ג'ובה, כפי שיכולה להעיד אצ'ר קוודיוק. לאחר שהגיעה לדרום סודאן, עברה יחד עם משפחתה להתגורר עם אחותה. הם שוכנו בפחון צר מידות, בצמוד לפחון של האחות ובעלה. באין יכולת למצוא עבודה, היא וילדיה תלויים כלכלית בגיס, אלא שמכיוון שהוא עובד בעבודה מסודרת, הוא הפך למטרה לגניבות. "כאן יודעים מי עובד ומי לא", אומרת קוודיוק, "המצב נהיה כל כך גרוע שהשודדים הם האנשים שחיים איתך - ביום השכנים הם החברים שלך, בלילה הם האויבים שלך".

את הבית שדדו כבר כמה פעמים, בזו האחרונה הם שמעו יריות בחצר וכולם מיהרו להסתגר בפחון שלה. במקרה אחר, לפני כחודש, הגיס נפגע מהירי. לא היה להם כסף לטיפול בבית החולים, ולכן הוא נאלץ להסתפק ברופא מכשף.

משפחה במחנה של האו"ם בוואו בדרום סודאן, במאי. האו"ם כבר הזהיר מרעב חמור בשנת 2018
STR/אי־פי

השוד הפך כה נפוץ, עד כי נדירים המקרים בהם מישהו גר לבדו, כפי שיכולה לספר פוגי. כאשר הגיעה לג'ובה היתה לה אמנם דירה משלה, אך עד שבעלה הצטרף אליה העדיפה לישון בבתי השכנים.

ג'ון (שם בדוי) מייצג נאמנה אחד מאותם המקרים הנדירים. לאחר חזרתו לדרום סודאן, עם פרוץ המלחמה, הוא שלח את משפחתו למצרים, ובבית הוא ישן לבדו. "אלוהים גדול", הוא אומר כאשר הוא מדבר על הסיכון. לדבריו, שוד בבית הוא תרחיש אפשרי, ועזרת השכנים אינה מובטחת. "אם אתה שייך לשבט של השכנים ויש להם נשק, אולי הם יעזרו לך", אומר ג'ון, "אבל אם אתה בשבט הלא נכון — שכח מזה".

ג'ון: "אם אתה שייך לשבט של השכנים, אולי הם יעזרו לך. אם אתה בשבט הלא נכון - שכח מזה"

זר במולדת

מאז ומתמיד היתה דרום סודאן חברה שבטית, וגם כשהפכה עצמאית זהויות אלה לא היטשטשו. כולם יודעים עם מי מזוהה הנשיא. אך במרחק אלפי קילומטרים משם, בישראל, דברים נראו אחרת. "בארץ חיינו ביחד, כל השבטים", אומר מיאר. "לאף אחד לא היה אכפת מהמוצא שלך. כאן בדרום סודאן פתאום הקהילה מתחילה לבחור צד. אנשים שהיו שכנים בתל אביב מפסיקים לדבר האחד עם השני ומתכתשים בפייסבוק".

סיימון מוזס בג'ובה בדרום סודאן, החודש. בכלל נולד בחרטום, בירת סודאן
תמר ברס

ובלב האנרכיה והפוליטיקה הקשה, ג'ון לבדו, מרגיש זר. לישראל הוא בא כילד ומילדותו בדרום סודאן הוא לא זוכר דבר. הוא גם לא התכונן לאפשרות שיחזור לשם. בסיוע כמה ארגונים הוא ניהל מאבק ארוך כדי להישאר בארץ ואף הגיע לבתי המשפט, אך לא הרבה מעבר לכך. "אחרי כמה זמן התעייפתי מכל הלחץ", סיפר. "התעייפתי מההרגשה שאני זר, שאני צריך 'לחזור למקום שממנו באתי'. החלטתי להפסיק להיאבק וחזרתי לדרום סודאן".
אך כמי שבילה את כל חייו הבוגרים בישראל, החזרה לדרום סודאן היתה יותר כמו הגעה למקום חדש, שאין לו כל קשר אליו, שהוא צריך ללמוד מאפס את מנהגיו ולנסות להשתלב בו. הוא עבד בעבודות מזדמנות, כאלה שמניבות גרושים, ורק לאחר כמה שנים הצליח להשיג עבודה בביטחון. גם שם הוא היה שונה ונאלץ לעבור קורס ייעודי בעוד אחרים לא עברו כל קורס, והתקבלו לעבודה בעזרת קשרים ולפי מוצאם. איש גם לא בדק אם הם יודעים לקרוא.

"השנה הראשונה בעבודה היתה קשה", אומר ג'ון, "רוב העובדים באו מהכפר. אם אתה בא עם השכלה, אם אתה זר, אתה צריך להיזהר שלא להישמע מתנשא, כי זה מסוכן. אם אתה חדש, נטפלים אליך. בא אליך קולגה, ממציא איזושהי עבירה שעברת או טעות שעשית ומאיים לדווח עליך למנהל — ואתה מבין שהוא רוצה ממך כסף. אז אתה אומר לו 'אה, סליחה', ונותן לו כסף. עם הזמן התחלתי להבין אותם, והם התחילו להבין אותי, והיחסים נהיו טובים".

תרזה פוגי (משמאל) ואצ'ר קוודיוק בדרום סודאן, החודש. לא היה כסף לטיפול אז הגיס נאלץ להסתפק במכשף
תמר ברס

כעבור זמן מה נאלץ לנסוע למצרים כדי לסייע למשפחתו, שהיתה שם במצוקה כלכלית קשה. עבורו, כמו עבור פליטים רבים, החיים במצרים היו בלתי נסבלים. בשלב מסוים חזר לג'ובה, וכעת הוא מחכה שיתפנה תקן בעבודה שהוא מעוניין בה. בינתיים הוא מנסה לשרוד. ג'ון לא רואה טעם להיתקע בעבר, אך הוא מודה שלפעמים הוא מתחרט על שלא המשיך במאבק להישאר בישראל. גם קוודיוק, שכבר חיה בישראל מאחורי הסורגים, תוהה אם עשתה נכון כשחזרה: "לפעמים אני חושבת שעדיף לחזור לישראל ולגור בכלא ולא להיות כאן".

קוודיוק: "לפעמים אני חושבת שעדיף לחזור לישראל ולגור בכלא מאשר להיות כאן"

גודוביץ' אומר כי ההחלטה לגרש אותם לדרום סודאן היתה הימור מסוכן, דרמטי וטראגי. "גם אז, כמו היום, אמרו ש'יהיה בסדר', אבל לא היה בסדר", הוא ממשיך. "ספרנו כמאה הרוגים מבין המגורשים שחזרו, וגם מקרי אונס, לא שניים או שלושה. גם במדינות השכנות מצב הפליטים קשה. אם עוד פעם יהיה גירוש כזה, כולם — כולל תומכי הגירוש — יבכו לדורות כי התוצאות עלולות להיות דומות. מי מבטיח שהמקומיים במדינות השלישיות לא יהיו עוינים כלפי הפליטים הזרים שייושבו בסמוך אליהם? אנו עדים לאלימות קשה כלפי פליטים מצד שכניהם כבר עכשיו. הפעם האסון יכול להיות בממדים הרבה יותר גדולים".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות