מלחמת האזרחים הפרידה בין קולומביה לעץ הלאומי שלה. כעת היא מגלה אותו מחדש ופועלת להצלתו

העץ הלאומי של קולומביה, דקל השעווה, נמצא בסכנת הכחדה. אחרי שהמלחמה בת עשרות השנים באזור נגד לוחמי הגרילה רשמה נסיגה, נפתחו בפני החוקרים אזורים חדשים למחקר וללימוד

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הדקלים באגן הנהר טוצ'סיטו
לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס

ב–1991 נסע רודריגו ברנאל, בוטנאי המתמחה בדקלים, לאגן נהר טוצ'סיטו, קניון הררי מבודד במרכז קולומביה, ועברה בו תחושה מבשרת רעות. במכוניתו היו שני מומחים נוספים לדקלים: רעייתו, הבוטניקאית גלוריה גליאנו, שעבדה לצדו באוניברסיטה הלאומית של קולומביה בבוגוטה, ואנדרו הנדרסון, בוטניקאי אורח מ"הגן הבוטני של ניו יורק". הם ניסו לאתר את דקל השעווה קינדיו, שהוא הדקל הגבוה ביותר בעולם.

דקלי השעווה מרתקים זה זמן רב חוקרי ארצות ובוטניקאים בשל גובהם המדהים, שלפעמים מגיע ל–60 מטר. עד שהתגלו עצי הסקויה הענקיים של קליפורניה, רווחה הדעה שדקלי השעווה הם העצים הגבוהים ביותר על פני כדור הארץ. השם הזה ניתן להם משום ששעווה עבה מכסה את הגזעים שלהם, תופעה נדירה שאינה מופיעה בעצי דקל אחרים. הם מיוחדים גם משום שהם מתקיימים במקום שבו דקלים אינם אמורים להתקיים: במדרונות הקרים של הרי האנדים, בגובה של כ–3,000 מטר מעל פני הים. זו אחת הסיבות שקשה מאוד לאסוף ולחקור אותם. "אלה עצי דקל ענקיים, איקוניים, שאף אחד לא הכיר במיוחד", אמר הנדרסון.

דקל השעווה. הכבוד לא הגן עליו במיוחד
דקל השעווה. הכבוד לא הגן עליו במיוחדצילום: FEDERICO RIOS / NYT

דקל השעווה קינדיו נבחר ב–1985 לעץ הלאומי של קולומביה, אך הכבוד הזה לא הגן עליו במיוחד. ברנאל וגליאנו הזהירו, שוב ושוב, כי העצים הללו בסכנה. רבים מהם, שרידי יערות מהעבר, נותרו מבודדים בשדות מרעה או בשדות שבהם מגדלים ירקות. ומאחר שאין הם יכולים להתרבות מחוץ ליער, הזרעים שלהם מתים בשמש היוקדת או נאכלים על ידי פרות וחזירים. בחורשה הגדולה ביותר בקולומביה נותרו רק כ–2,000 דקלים. אך המדענים שמעו שיש מאות אלפי דקלים נוספים באגן נהר טוצ'סיטו והלכו לבדוק אם השמועה נכונה. הבעיה היתה שאף אחד לא יכול היה להגיע למקום זה בביטחון.

ברנאל ידע שעל הקניון שולטים אנשי גרילה מארגון המורדים המרקסיסטי FARC. בתור מדען שעובד בשטח, הוא נתקל לעתים קרובות במורדים חמושים והצליח להיחלץ ללא פגע. אך ב–1991 היה איתו הנדרסון, אזרח אמריקאי שיכול להיות מטרה קלה לחטיפה. "העברתי את המכונית להילוך אחורי כל כך מהר, שגרמתי לה נזק", נזכר ברנאל. עם זאת, הם הגיעו למרחק שאפשר להם לראות ולצלם את הדקלים היורדים מראשי ההרים, כשגזעיהם מכוסי השעווה נראים כמו גפרורים על רקע הצמחיה הכהה מתחת לחופה הראשית של היער. זה היה המראה שראה ב–1801 אלכסנדר פון הומבולדט, חוקר הארצות הגרמני, שמאוחר יותר אמר כי זה היה המראה המרגש ביותר שראה בכל מסעותיו: "יער מעל ליער, היכן שהדקלים הגבוהים והדקים מנקבים את צעיף העלים שמסביבם".

החוקרים סאנין וברנאל
החוקרים סאנין וברנאלצילום: FEDERICO RIOS / NYT

ברנאל החליט שאם לא יצליח לחקור את הדקלים בטוצ'סיטו, הוא יצטרך לשכוח אותם, "למחוק אותם ממחשבתי", כדבריו. בקולומביה התחוללה באותה תקופה מלחמת אזרחים קשה, ובגללה נוצרו מקומות שאסור היה אפילו לחשוב עליהם, כתמים ריקים במפות ובמחשבות. להפתעת המדענים, הם יכלו לחזור לטוצ'סיטו ב–2012 אחרי שהצבא הלאומי סילק מהאזור את אנשי FARC. עם זאת, הם גילו כי לדקלים הענקיים האחרונים נשקפת כעת סכנה חדשה וקשה לא פחות מהסכנות הקודמות, וכעת ברנאל ועמיתיו מנסים להציל אותם וללמוד אותם בו־זמנית.

"מקום אליו אי אפשר היה ללכת"

לאחר שטוצ'סיטו הפך להיות מקום שבטוח להגיע אליו, הצטרפה למדענים מריה חוסה סאנין, בוטניקאית מאוניברסיטת CES במדיין. בעיני סאנין, הצעירה בדור שלם מברנאל וגליאנו, טוצ'סיטו היה לא יותר מאשר תמונה מגרה שהם צילמו בנסיעה הכושלת של 1991. "זה תמיד תואר באוזניי כמקום אליו אי אפשר ללכת", אמרה. כמעט כל מה שידוע כיום על דקלי השעווה הוא ממחקריהם של ברנאל, גליאנו וסאנין לבדם או עם חוקרים אחרים. גליאנו מתה מסרטן ב–2016 ומאז חוקרים את העצים רק ברנאל וסאנין.

ברנאל, שהוא כיום מדען עצמאי, עבד במשך זמן רב על סיווגם של הדקלים, האקולוגיה שלהם ושימורם. אשתקד דיווחו הוא, סאנין ובלנקה מרטינס, סטודנטית ליערנות באוניברסיטה הלאומית של בוגוטה, כי אחדים מהדקלים של טוצ'סיטו החליפו את מינם, תופעה נדירה בטבע. "עקבנו אחרי דקל נקבה במשך שנה, ופתאום ראינו שיש לה פרחים זכריים", אמר ברנאל. סטיות כאלה אי אפשר לראות אם יש רק קומץ דקלים "ועוד פחות מזה אי אפשר ללמוד על כך מפירות ועלים מיובשים".

סאנין וחבריה הוכיחו ב–2016 כי דקלי השעווה פיתחו את עמידותם הייחודית בפני קור לפני כ–12 מיליון שנים, כשהרי האנדים התרוממו. כעת היא עובדת על מחקר מולקולרי של הדקלים כדי ליצור הערכה מדויקת יותר מתי מתי התחילו חלקים שונים של האנדים להתרומם, וכדי לפתור את החידה הגיאולוגית הזאת היא מגייסת מינים חיים.

דקל השעווה בקולומביה
צילום: FEDERICO RIOS / NYT

מטרה חמקמקה

בתקופה הקולוניאלית עברה בטוצ'סיטו דרך שנקראה "מעבר קינדיו" ושחלקים ממנה עדיין קיימים. כשפון הומבולדט ביקר באזור ב–1801 הוא לא נתקל בתחנות או בחוות אלא ראה רק יערות של דקלי שעווה ושבילי פרדות. כ–75 שנים לאחר מכן בא לטוצ'סיטו הבוטניקאי הצרפתי אדואר אנדרה, כדי לערוך מחקר מפורט של הדקלים שתיאר הומבולדט.

אנדרה לן באחוזה בשם לאס קרוסס, שהבית הראשי שלה נבנה כולו מגזעים של דקלי שעווה והגג כוסה בעלים שלהם. הנרות שהאירו את הבית נעשו משעוות העצים. לאס קרוסס הוא כיום בית הארחה כפרי העשוי מלבנים וממלט, וברנאל וחבריו שוהים בו בביקוריהם. הבעלים זוכר בבעתה את הקרבות שהתחוללו בו לפני כעשר שנים כשהצבא נלחם במורדים.

כתובת נגד ארגון FARC חקוקה על העץ
כתובת נגד ארגון FARC חקוקה על העץצילום: FEDERICO RIOS / NYT

כשסאנין וברנאל נכנסו ליער, הם דיברו ללא הרף על פרויקט שהם עובדים עליו: עדכון מדריך הדקלים של קולומביה. שני החוקרים עומדים להוסיף לו 28 מינים, רבים מהם זוהו רק לאחרונה באזורי הסכסוך לשעבר. בקרחת יער הם מצאו על הגזע של אחד הדקלים את הכתובת: "מוות ל–FARC". לפי חישוביהם, הכתובת נחקקה לפני כעשר שנים, כשהצבא עבר באזור.

חקר דקל השעווה פורח, אך השמירה עליו היא מטרה חמקמקה. השמורה היחידה לדקלי שעווה בקולוביה מצויה בקרבת עיירה חרדין באזור מטעי הקפה. את השמורה מנהל ארגון שמטרתו להגן על התוכי צהוב אוזן הנמצא בסכנת הכחדה, ומקנן על הגזע של דקלי שעווה. הבעיה: התוכים מקננים על דקלים מתים. "אוכלוסיית הדקלים שם זקנה וגוססת", אמרה סאנין. "השמורה טובה לתוכים ולצפרים, אבל נוראה לבוטנאים".

בעלת בית הארחה במעבר קינדיו
בעלת בית הארחה במעבר קינדיוצילום: FEDERICO RIOS / NYT
פרות סמוך לדקלים. העדרים מסכנים את העצים
פרות סמוך לדקלים. העדרים מסכנים את העציםצילום: FEDERICO RIOS / NYT

ב–2012 יצאו המדענים בתוכנית להגן על כ–2,000 דקלי שעווה בקרבת העיירה סלנטו, החביבה מאוד על תיירים, אולם בסביבתה רועים עדרי בקר גדולים וסכנת הכרייה מרחפת מעליה כל הזמן. לפרק זמן קצר אף התעוררה מחלוקת ציבורית בסוגיית דקלי השעווה של סלנטו. אולם תוכנית השימור המדוקדקת שלהם לא עניינה את הרשויות במקום וגם לא את בעלי הקרקעות.

עד מהרה הפנו סאנין וברנאל את מאמציהם לטוצ'סיטו. כיום אפשר להגיע לאזור, שיש בו כחצי מיליון דקלים הגדלים על קרקעות פרטיות, אך מספר בעליהן קטן והם מקווים לשכנע אותם להצטרף למאמצי השימור. העמק ניצל מהתפשטות גידול הבקר והכרייה, שמן הסתם היו פוגעות בו אלמלא ארגון המורדים FARC בודד את האזור במשך תקופה ארוכה כל כך.

תוכי ניזון מפירות העץ
תוכי ניזון מפירות העץצילום: FEDERICO RIOS / NYT

בשנת 2016, כ–13 אלף חברי FARC התפרקו מנשקם לאחר הסכם שלום שעליו חתמו עם ממשלת קולומביה. אף על פי שארגונים חמושים אחרים, כמה מהם הוקמו על ידי חברי FARC לשעבר, עדיין פעילים, ההסכם פתח חלקים גדולים של הארץ לחקלאות, כרייה ושימור — וכל בעל עניין מקדם את סדר היום שלו. באותה שנה הציעו ברנאל וסאנין להקים שמורת דקלים בתמיכת הממשלה, שתגן על כל אגן הנהר המשתרע על פני כ–80 קמ"ר. אולם אחרי שנה וחצי של "פגישות בבוגוטה, פגישות עם הבעלים, פגישות עם פקידי משרד הסביבה", מרבית בעלי הקרקעות בטוצ'סיטו פרשו מהשיחות כי הרגישו שפעילותם תוגבל מאוד.

איום הכרייה ממשיך לרחף

הפרות אינן האיום היחיד על הדקלים. חברה מדרום אפריקה עדיין מקווה לפתח מכרה זהב בצד השני של העמק. משאל עם שנערך באזור עצר את העבודות על המיזם ב–2017, אך רבים מאמינים שהערעורים שהגישה החברה לבית המשפט יגברו על החלטת הציבור, בעיקר נוכח כיסיה העמוקים והתמיכה שהיא מקבלת מהממשלה המרכזית בקולומביה.

בשנים האחרונות דחו כמה קהילות כפריות בקולומביה את הכרייה בקנה מידה גדול ובחרו להתבסס על חקלאות ובמידה הולכת וגדלה על תיירות. ברנאל אמר שבשנים הראשונות הוא לא ראה מבקרים בטוצ'סיטו. הדרך החוצה את העמק לא הופיעה במפות הדיגיטליות, ומאחר שלוחמי הגרילה לא אפשרו לעבור שם, היא נשכחה. כעת, ג'יפים ועליהם צעירים הרפתקנים, רובם מאירופה, נוסעים כאן מדי יום. יזמים של מסעות אופניים מביאים את הרוכבים ואת האופניים לחווה שעל ראש הר כדי שיעשו את הדרך במורד היער.

כמה בעלי קרקעות הקימו בשטחיהם שמורות דקלים. אחד מהם גובה דמי כניסה צנועים של 1.5 דולר ומגיש גם ארוחות קלות. אחר הולך ונפטר מעדרי הבקר שלו ומקבל אליו תיירים וחוקרים. אך למרות הכול, איום הכרייה ממשיך לרחף מעל האזור. בנסיעתם אל מחוץ לעמק, סאנין שמה לב לבורות שהותיר מחפרון בשולי הכביש — הוכחה לחיפוש אחר מחצבים שנערכו לאחרונה באזור.

לדעת ברנאל, הדרך לשמור על טוצ'סיטו היא לרכוש קרקעות שייצרו שרשרת מתמשכת של שמורות פרטיות. רבע מהדקלים צומחים בשתי חלקות גדולות, אמר. אם יהיו ארבע חלקות, מרבית היער יינצל. ברנאל עצר את מכוניתו לרגע בקצה העמק, שם עמד פעם מחנה FARC. דבר לא נותר ממנו, רק שרידים של גן הירק שלוחמי הגרילה טיפחו בקרחת יער ששימשה להם אולם ריקודים.

לכתבה של ג'ני ארין סמית בניו יורק טיימס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ