קרינה בר, קראקס

החיים בוונצואלה שקולים למתרחש בבית משוגעים: אי אפשר להסביר את החוקים ואת מנהגי המקום לאדם המתבונן מבחוץ. ובכל זאת, אנסה לתאר את המציאות הזו.

הגעתי לוונצואלה מישראל ב–1975. חבריי הישראלים, שלמדו איתי בתיכון, שואלים אותי כיום בדאגה איך אנחנו מתמודדים עם הכאוס. אני ממהרת לתקן אותם: הכאוס לא מתרחש עכשיו. המדינה כבר שקועה בו. כעת, סוף סוף, לאחר שנה וחצי של אדישות והשלמה עם המצב, אזרחי ונצואלה מרימים ראש ומנסים לשים לו קץ. סופו של המאבק הנוכחי יחרוץ את גורלם.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ