בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכנף השמאלית של הנשיא אובמה

בדומה לנשיא, הזדהותן הרגשית של סוזן רייס וסמנתה פאואר היא עם החלש והמדוכא. חרף הסימפטיה לפלסטינים, הן מבינות שאין זו העת להתנגשות עם ישראל

14תגובות

סמנתה פאואר, המועמדת הטרייה של הנשיא אובמה לתפקיד שגרירת ארה”ב באו”ם, פרצה בבכי בנוכחות 40 מנהיגים יהודיים מרוב התרגשות וכאב על האשמות שאיננה תומכת דיה בישראל.

בתום האירוע הדרמטי מסרו הנוכחים ש”לעולם לא יטילו עוד ספק במחויבותה של פאואר לביטחון ישראל”. את התיאור המרטיט הזה סיפק אתמול בהאפינגטון פוסט הרב שמולי בוטח, מחבר רב-המכר סקס כשר, תומך נלהב בהתנחלויות ומתנגד מובהק להסדר עם הפלסטינים. בוטח סופג ביומיים האחרונים ביקורת מחבריו בשל תמיכתו הנלהבת בפאואר, אותה הוא מעריץ, לדבריו, בשל מומחיותה וסדרת ספריה על תופעת רצח עם. אבל בוטח נותר בשלו: “אני מסיר את הכיפה בפני אובמה על אחד הצעדים המרשימים של נשיאותו”, אמר.

פגישתה של פאואר עם המנהיגים היהודיים התקיימה באמצע 2011 בביתו של המיליארדר היהודי מייקל שטיינהרט, ממייסדי פרויקט תגלית. באותה התקופה גברו המגעים הישירים בין פאואר, אז רפרנטית לענייני האו”ם במועצה לביטחון לאומי, לבין רוב ראשי הממסד היהודי בניו יורק. בשעות שלפני ואחרי הודעתו של הנשיא השבוע על מינויה לשגרירה, היא הרימה טלפונים למכריה היהודים כדי לטכס עצה ולבקש תמיכה.

אי–פי

גם השגרירה היוצאת, סוזן רייס, שתחליף את טום דונילון בראשות המועצה לביטחון לאומי, היא אורחת תכופה ורצויה אצל הארגונים היהודיים. בחודשים האחרונים היא זכתה לארוחות הוקרה ולעיטורי כבוד מכל הארגונים המרכזיים, וערב מינויה עוד מצאה זמן לנאום בארוחת גאלה של תורמים לשדולת אייפא”ק בניו יורק. “מצפה לדבר על מחויבותה של אמריקה לישראל, החוצה דורות ומפלגות”, צייצה פאואר בטוויטר בדרכה לאירוע.

גם סיפור האהבה בין רייס ליהודים תפס תאוצה במחצית 2011, זמן קצר אחרי נאום שנשאה במועצת הביטחון ובו תקפה את הרחבת ההתנחלויות בשטחים בבוטות יוצאת דופן. “במשך ארבעה עשורים פעילות ההתנחלות של ישראל בשטחים הכבושים חותרת תחת ביטחון ישראל, מכרסמת בתקווה לשלום וביציבות האזורית, מפרה מחויבויות בינלאומיות והורסת את האמון בין הצדדים”, אמרה אז. דבריה של רייס אמנם באו אחרי שארה”ב הטילה וטו על החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון, אך הטון החריף שבו נקטה עורר גל של ביקורת, ולא רק בימין.

אופנסיבות הקסם של רייס ושל פאואר באו במקביל, ולא במקרה, למהפך שביצע אובמה עצמו ביחסיו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לאחר העימות הקשה בין השניים סביב נאום גבולות 1967 שנשא אובמה במאי 2011. תגובתם החריפה של נתניהו, ראשי הלובי הפרו-ישראלי ושל כמה מתורמיו של אובמה עצמו, שכנעו את הנשיא שמעט יותר משנה לפני הבחירות - אין זה הזמן להתנגשות חזיתית כוללת. אובמה פתח במסע לשיפור יחסיו עם ישראל ותומכיה, ואחריו הלכו רייס ופאואר, שהטמיעו את המסר.

אבל אין לטעות: לאיש בצמרת המדינית-ביטחונית של אמריקה היום אין דעה חיובית במיוחד על מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים. כולם שותפים לביקורת על ההתנחלויות ולהערכה שהשמיע אובמה, באמצעות העיתונאי ג’פרי גולדברג, על כך שנתניהו מוביל את ישראל לבידוד בינלאומי. כולם סומכים את ידיהם על עיקרי הנאום שנשא שר החוץ ג’ון קרי השבוע, בו דחה את טענותיה של ישראל והבהיר כי הזמן פועל לרעתה וכי היעדר תהליך יביא פורענות.

אחידות הדעים הזו, שאיננה מוגבלת כמובן לנושא הפלסטיני, רחבה יותר והדוקה יותר היום מאשר בכהונתו הראשונה של אובמה. למעט סגן הנשיא ג’ו ביידן, שנשאר כסלע איתן בתפקידו, כל שאר בעלי התפקידים הבכירים בכוורת המדינית-ביטחונית החדשה קרובים יותר לאובמה באופן אישי ונאמנים יותר לראיית עולמו היסודית. זה נכון לגבי צ’אק הייגל במשרד ההגנה לעומת קודמיו ביל גייטס וליאון פאנטה, לגבי קרי במשרד החוץ ביחס להילרי קלינטון, לגבי רייס מול דונילון במועצה לביטחון לאומי, וגם לגבי ג’ון ברנן לעומת דייוויד פטראוס בראשות הסי-אי-איי.

כמו אובמה, גם תודעתה של רייס עוצבה על ידי מאבק השחורים באמריקה למען שוויון ונגד הנרטיב שכופה האדם הלבן. התמחותה הראשונה של רייס בממשל קלינטון היתה בענייני אפריקה. עד היום היא מכה על חטא על כך שלא תבעה מעורבות אמריקאית פעילה יותר להפסקת רצח העם ברואנדה. השקפת עולמה של פאואר דומה ועוצבה במלחמות הבלקן בשנות ה-90, שאותן כיסתה כעיתונאית וסופרת. הכרתם של קרי והייגל המבוגרים והמנוסים יותר עוצבה בשדות הקרב בווייטנאם, משם חזרו שואפי שלום ומתנגדי מלחמות.

במונחים ישראליים מקובלים, מדובר בחבורת שמאלנים יפי-נפש. הם לא ליכוד כמו אצל ג’ורג’ בוש, בקושי מפא”י כמו אצל ביל קלינטון, אולי מרצ. הם אינם פציפיסטים ואינם מתנגדים עקרונית לשימוש בכוח צבאי, אך הזדהותם הרגשית האינסטינקטיבית היא עם החלש והמדוכא - לא עם החזק והשבע, עם העולם השלישי ולא עם העולם הראשון. צמד המילים זכויות אדם איננו קלישאה מבחינתם, אלא עיקרון מנחה. הם תומכים בישראל ומכירים בצורך לסייע לה מסיבות ערכיות ואסטרטגיות – וגם אישיות ופוליטיות, כפי שלמדו על בשרם – אך יש להם סימפטיה טבעית לפלסטינים, בניגוד לישראלי הממוצע ולמנהיגיו.

זהותה הקולקטיבית של הכוורת החדשה של אובמה איננה בדלנית. היא אולי אפילו מתערבת ומיליטנטית יותר מהקונצנזוס הדו-מפלגתי הקיים כיום באמריקה. לכן, החבורה סביב הנשיא עשויה להיות אגרסיבית יותר כלפי סוריה מסיבות הומניטריות, אך מיליטנטית פחות לגבי איראן לנוכח האסוציאציות שהיא יוצרת לעיראק ולווייטנאם. איש מהם לא יודה בכך, אבל אפשר לשער שכולם היו רוצים לראות מדיניות שלום אמריקאית אגרסיבית יותר בתיווך בין ישראל לפלסטינים, גם במחיר של עימות עם ישראל ותומכיה בעלי ההשפעה הפוליטית והפיננסית העצומה, כפי שניסחה זאת פאוור בראיון בשנת 2002, ממנו היא מנסה להתנער מאז.

ההחלטה נתונה בידיו של אובמה, כתמיד, אבל הקולות שישמע בדיונים הפנימיים משריו ומיועציו יהיו מעתה נוחים פחות לממשלת ישראל. אם הוא יחליט – בניגוד למצופה - לשנות שוב כיוון ולחזור למדיניות המתעמתת שאותה זנח הנשיא באמצע 2011, יועציו ושריו ילכו אחריו, גם במחיר הקשרים האמיצים שטיפחו בשנים האחרונות, מי מרצון ומי מכורח, עם ישראל ועם תומכיה היהודיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו