פרשנות || אובמה שיקם את ההרתעה

בכובעו החדש והלא־קונבנציונלי, הנשיא האמריקאי הוא האדם הנכון להתמודד עם לוחמה סטייל המאה ה-21. הסכסוך שלנו, לעומת זאת, תקוע עמוק במאה הקודמת

חמי שלו
חמי שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
חמי שלו
חמי שלו

אם התקרית הביזארית והמטרידה בין ארצות הברית לצפון קוריאה סביב הקומדיה החדשה של סת' רוגן היתה מתרחשת לפני חודשיים-שלושה, ארצות הברית היתה אוכלת את נשיאה ברק אובמה בלי מלח: הססן, פחדן, כנוע וחלשלוש היו מכנים אותו, פודל של דיקטטורים אכזריים. אבל זה היה בעידן אובמה הישן; אצל אובמה החדש התגובות לטיפולו בסייבר-טרור של פיונגיאנג הרבה יותר מאופקות ומהוססות, כי עכשיו כולם כבר הפנימו, שמי יודע, הוא עוד יכול להפתיע.

הרספקט המחודש לנשיא ניכר היטב במסיבת העיתונאים שקיים ביום שישי לסיכום שנת 2014 ולקראת חופשת חג המולד הארוכה שלו בהוואי. הפרשנים באולפני הטלוויזיה לא חדלו מלהתפעם מאובמה האלכימאי, שהצליח להפוך את עצמו מגרוטאה פוליטית אחרי תבוסת הדמוקרטים בנובמבר לעוף החול שקם לתחיה. לא רק שהנשיא היה נינוח, בטוח בעצמו ומשועשע לפרקים, הוא גם שבר עוד שטנץ כשאיפשר רק לעיתונאיות להציג לו שאלות, על חשבון הנציגים הזכרים בדרך כלל של מעצמות התקשורת הוותיקות.

פריחתו המאוחרת של אובמה היא פונקציה של הבשלה, תזמון ותעוזה חדשה. אחרי שנים ארוכות של ביקורת וספקנות, הכלכלה האמריקאית צוברת תאוצה בסיוע מחירי הנפט שצוללים ושגם מקרבים את קריסתו של הנמזיס הרוסי ולדימיר פוטין. וכל זה מתרחש בשעה שהקואליציה הבינלאומית של ארצות הברית נגד דאעש מתייצבת וסכנת התפשטות מחלת האבולה חולפת כלא היתה. לכך יש להוסיף גם את נכונותו של אובמה לנקוט אחרי הבחירות במהלכים חד־צדדיים מפתיעים, בענייני הגירה, פליטת גזים, והפשרת היחסים עם קובה. גם בתגובותיו הראשוניות להאקרים של קים ג'ונג און, אובמה חרג מהפרוטוקול כשקבל מפורשות על ה"טעות" שעשתה סוני כשהחליטה למשוך את הסרט. "חבל שלא התייעצו איתי," הוסיף.

משפחת אובמה מגיעה לחופשה השנתית בהוואי, בסוף השבועצילום: רויטרס

הצירוף הזה, של מהלומה אמריקאית מאוחרת, כמו על פוטין, יחד עם הערכה חדשה ליכולתו של אובמה להיות בלתי־צפוי, כמו בקובה, גורם לכך שנוסחתו השבלונית שארצות הברית "תגיב באופן פרופורציונלי במקום ובמועד שתבחר" על המתקפה הדיגיטלית נגד סוני לא התקבלה ברעמי צחוק ולעג, כמקובל, אלא בעמדת המתנה של נחכה ונראה מה הוא יעשה הפעם. הנכונות ליטול סיכונים היא מרכיב עיקרי ביכולת ההרתעה של מדינות. כשאובמה מבצע מהפך פתאומי של 180 מעלות במדיניות כלפי קובה, למשל, הוא משיג יעדים שונים: קובע את סדר היום הלאומי והתקשורתי, זורע מחלוקת ומבוכה בין יריביו, וגם משיב לעצמו כושר הרתעה מדיני ואסטרטגי שרבים סברו שאבד. באמריקה הלטינית, למשל, אובמה הפך כמעט בן לילה מנבל חלשלוש ומאכזב לגיבור אמריקאי מהאגדות, והכל בזכות חיוכו הפתאומי לקסטרו.

יש לכך השלכות גם בענייננו, כמובן, כי אובמה נחרץ יותר יכול לחתור ביתר שאת להסכם גרעיני עם איראן, להתנער מבנימין נתניהו או להחליט שלא להטיל וטו על החלטה פרו־פלסטינית במועצת הביטחון.

הפאניקה בארץ, עם זאת, נראית מעט מוקדמת: האמריקאים לא יתמכו בנוסח שיחרוג ממדיניותם, יעדיפו לדחות את העניין עד אחרי הבחירות ובאופן כללי לא ימהרו להכניס מחדש את ראשם למה שאובמה מחשיב כמיטה חולה כרונית, אלא אם הבוחר הישראלי יפתיע.

הפריצה האלימה למחשבי סוני, הכניעה הבוטה לסחטנות שבאה בעקבותיה וההתמודדות עם הדיקטטור מפיונגיאנג מטרידים את האמריקאים הרבה יותר. בכובעו החדש והלא־קונבנציונלי אובמה הוא אולי הנשיא הנכון להתמודד עם מה שנתפס כשלב חדש ומסוכן בתולדות הלוחמה הא־סימטרית, סטייל המאה ה-21. הסכסוך שלנו, לעומת זאת, תקוע עמוק במאה הקודמת, קפוא, מיושן, אולי כבר מאובן, ובוודאי לא קורץ לנשיא שמאס בו מזמן, ואולי גם בנו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ