פידל קסטרו, המהפכן הקומוניסטי ששלט בקובה כ-50 שנה, מת בגיל 90

פידל קסטרו היה מנהיג שנוי במחלוקת שעלה לשלטון ב-1959, והיה בעל ברית של בריה"מ במלחמה הקרה ואויב מר של ארה"ב. לצד רודנותו, רבים העריצו את תרומתו לתרבות ולחינוך בארצו

שלמה פפירבלט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פידל קסטרו ב-2003
פידל קסטרו ב-2003צילום: רויטרס
שלמה פפירבלט

פידל קסטרו, המהפכן הקומוניסטי ששלט בקובה יותר מ-50 שנה ואחת מהדמויות הפוליטיות השנויות ביותר במחלוקת בעידן המודרני, מת הלילה (שבת) בגיל 90. נשיא קובה הנוכחי, ראול קסטרו, הודיע הבוקר על מות אחיו. מצבו הבריאותי הידרדר בשל מחלת מעיים שכמעט הביאה למותו ב-2006.

קסטרו הוביל את הפלת המשטר הצבאי בקובה ב-1959 והיה לשחקן מרכזי במלחמה הקרה נגד ארצות הברית בתחילת שנות ה-60, באירועים כמו הפלישה למפרץ החזירים ומשבר הטילים עם ברית המועצות. עקב הידרדרות במצבו הבריאותי הוא פרש מהשלטון כבר ב-2008 והעביר אותו לידי אחיו, ראול קסטרו, אך השפעתו הפוליטית ונוכחותו מאחורי הקלעים לא פגו עד יומו האחרון.

קסטרו מתחבק עם מנהיג בריה"מ, ניקיטה חרושצ'וב, באו"ם ב-1960
קסטרו עם מנהיג בריה"מ, ניקיטה חרושצ'וב, באו"ם ב-1960צילום: אי־פי

כשקסטרו נכנס אל בניין הקונגרס בהוואנה כשליטה החדש של קובה, בגדי חאקי צבאיים לגופו וזקנו השחור מגודל ופרוע, התגורר בבית הלבן הנשיא דוויט איזנהאואר, בקרמלין שלט ניקיטה חרושצ'וב, ובירושלים כיהן כראש הממשלה דוד בן גוריון. יותר מיובל שנים עבר על העולם, דורות התחלפו, הגוש הסובייטי התפורר, המלחמה הקרה תמה והגלובליזציה החלה, אך הבסיס הקומוניסטי שהקים אז המהפכן בן ה-33 מול חופי ארצות הברית שריר וקיים.

בדרך כלל די באמירת שמו הפרטי – פידל – ולרבים ברור מיד למי הכוונה. יש מעט מנהיגים אחרים בהיסטוריה המודרנית אשר הותירו חותם עמוק כל כך לאורך זמן רב כל כך, ונהפכו למותג פוליטי מוכר כל כך. ההספק והנוכחות שלו בזירה העולמית מרשימים במיוחד בהתחשב בכך ששלט באי קטן ועני יחסית, עם 11 מיליון תושבים: לצד המעורבות שלו במלחמה הקרה, הוא שלח את כוחותיו להתערב בסכסוכים צבאיים מעבר לים – בין היתר באנגולה, מוזמביק, תימן, אתיופיה וסוריה - כמו היה לפחות מעצמה. גם לאחר נפילת ברית המועצות, שהכניסה את קובה למשבר כלכלי עמוק, הצליח קסטרו לגבש בפתח המאה ה-21 בסיסי כוח, השפעה ותמיכה במדינות כגון ונצואלה, בוליביה, אקוודור וניקרגואה.

פידל קסטרו נולד ב-1926 בעיירה בירן, בדרום-מזרח קובה. לאביו, חייל לשעבר בצבא ספרד שנעשה לבעל חווה גדולה לגידול קני סוכר, היתה משפחה אחרת. הוא ניהל במקביל מערכת יחסים עם לינה, משרתת הצעירה ממנו ב-27 שנים, והביא איתה לעולם שלושה בנים וארבע בנות מחוץ למסגרת הנישואים. פידל היה השלישי שבהם. ילדיה של לינה גדלו יחד עם פועלי החווה העניים, רובם מהגרים שחורים מהאיטי, בתנאי עוני אשר לדברי פידל "הצילו אותו מגורל בורגני". כאשר היה בן 15, התגרש אביו מרעייתו, ונשא לאשה את לינה. רק אז קיבל פידל רשמית את שם משפחתו קסטרו.

פידל קסטרו משוחח עם אחיו וסגנו, ראול קסטרו, ב-1999
פידל קסטרו עם אחיו, ראול, ב-1999צילום: אי־אף־פי

הוא נשלח להתחנך בבתי ספר נוצריים חמורי-מסגרת, אך התגלה דווקא כנער חובב ספורט, בעל כישרון ודמיון. כאשר היה בכיתה הראשונה של הגימנסיה, שלח מכתב אישי (המצוי בארכיון משרד החוץ בוושינגטון) לנשיא ארה"ב אז, פרנקלין ד. רוזוולט, ובו כתב בין השאר: "ידידי הטוב רוזוולט, שמחתי לשמוע ברדיו שנבחרת לתקופת כהונה שנייה... שלח לי בבקשה שטר ירוק של 10 דולר, כיוון שלא ראיתי אחד כזה עד היום...". בסיום, הוא מציע לגלות לנשיא ארה"ב היכן מצויות עפרות ברזל בקובה, מהן יוכל לבנות אוניות לצי שלו, ומסיים "חברך הטוב, פידל קסטרו".

בשנת 1945 החל פידל ללמוד משפטים באוניברסיטת הוואנה, שם גילה את עולם הפוליטיקה. הארגונים הפעילים ביותר היו אלה שהתנגדו לאימפריאליזם האמריקאי, והוא בחר ב"ועד לשחרור פוארטו ריקו". משם היתה קצרה הדרך לפעולות המחאה נגד ד"ר רמון גראו, נשיאה של קובה אז, ונגד מה שכונה "שלטונו המושחת והאלים בחסות אמריקאית".

לאחר מעורבות בניסיון הפיכה כושל ברפובליקה הדומיניקנית, נהפך קסטרו בהדרגה לדמות בולטת בשורות המחאה של השמאל הסוציאליסטי נגד הממשלה, בין היתר בזכות כישוריו הרטוריים. ב-1952 חולל הגנרל פולחנסיו בטיסטה הפיכה צבאית במדינה בסיוע אמריקאי ובתמיכת המעמד הבורגני של קובה. המשטר הרודני שהקים ניתק את הקשרים הדיפלומטיים עם ברית המועצות ודיכא את ארגוני הפועלים ותנועות השמאל. ב-1953, נשפט קסטרו ל-15 שנות מאסר כשניסה לתקוף בסיס צבאי. כעבור שנתיים זכה בחנינה ויצא לגלות במקסיקו – שם הכיר את מי שעתיד להיות חברו לנשק, ארנסטו צ'ה גווארה.

קסטרו נושא נאום בבסיס צבאי שכבש, כשבוע לאחר עלייתו לשלטון ב-1959
קסטרו נושא נאום בבסיס צבאי שכבש, כשבוע לאחר עלייתו לשלטון ב-1959צילום: אי־פי

הם קראו לעצמם "תנועת 26 ביולי", על שם התאריך של הפעולה נגד בסיס הצבא, גייסו תומכים ותרומות מאוהדים, רובם אנשי שמאל אמריקאים, והתאמנו בלוחמת גרילה. בסוף נובמבר 1956 יצאו למסע ההיסטורי חזרה לקובה. הם מנו 81 לוחמים וברשותם 90 רובים, 40 אקדחים, שלוש מכונות ירייה ושני כלי נשק נגד טנקים. פעולתם הצבאית הראשונה לאחר הירידה לחוף היתה כישלון - רק 12 לוחמים שרדו בה, בהם קסטרו, אחיו ראול, וגווארה. הם נמלטו אל הרי סיירה מאסטרה, להתארגנות מחדש.

מהר מאוד הצטרפו אליהם מאות מתנדבים ותומכים רבים אחרים סייעו כלכלית. אחד מהפטרונים המרכזיים היה ד"ר ריקרדו (לובו) וולף. האיש, יהודי יליד הנובר שבגרמניה, נמלט לקובה כשהיה סטודנט קומוניסט והתעשר מהמצאה בתחום הפקת ברזל. הוא מימן חלק נכבד מהמהפכה של קסטרו וכשזאת צלחה, ביקש להיות השגריר בישראל. וולף נפטר בביתו בהרצליה ב-1981, ומכספי עזבונו מוענקים בכל שנה "פרסי וולף".

כשהחלו כוחותיו של קסטרו לנחול הצלחות בהתנגשויות עם צבאו של בטיסטה פרץ גל עריקה מהצבא לטובת המהפכנים. ב-1 בינואר 1959 נמלט בטיסטה מן האי, וכוחותיו של קסטרו כבשו את הבירה הוואנה. בתור שליט קובה החדש, ניסה קסטרו להתקרב בתחילה דווקא לארצות הברית ואף ביקר בוושינגטון באפריל של אותה השנה. ההידרדרות ביחסים צברה תנופה כאשר המשטר הקובני החל להלאים את החברות האמריקאיות הגדולות ששלטו בכלכלת האי. הפיצויים שהציע היו נמוכים ביותר ובתי הזיקוק האמריקאיים, בתגובה, סירבו לספק דלק למשק הקובני. כך נאלץ קסטרו לחתום עם ברית המועצות על הסכמים לאספקת דלק.

קסטרו עם נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס, ב-2006
קסטרו עם נשיא ונצואלה דאז, הוגו צ'אבס, ב-2006צילום: אי־פי

באפריל 1961 התרחשה "הפלישה למפרץ החזירים", שבה ניסה הסי-איי-אי להנחית כוחות של גולים קובנים מאומנים ומצוידים במטרה להפיל את המשטר בקובה, אולם נכשל. הניסיון האמריקאי הוביל להידוק היחסים עם ברית המועצות, ולאחר מכן הכריז קסטרו רשמית כי קובה היא מדינה קומוניסטית. במשך שנות ה-60 עשו האמריקאים ניסיונות חוזרים ונשנים להתנקש בחייו של קסטרו, אך כולם נכשלו.

לקראת סוף שנת 1962, עמד העולם לפני סכנה של מלחמת עולם שלישית, כאשר מנהיג ברית המועצות אז, חרושצ'וב, קיבל את הסכמתו של קסטרו להציב טילים גרעיניים לטווח בינוני על אדמת האי. הצבת נשק גרעיני במרחק 145 ק"מ מחופי פלורידה נחשבה איום שארה"ב לא יכלה להסכים לו. הנשיא ג'ון קנדי הטיל מצור ימי על קובה, קסטרו פנה אישית למנהיג הסובייטי ודרש כי ארה"ב תספוג מטח גרעיני אם תתקוף את קובה – והעולם עצר את נשימתו. בסופו של דבר חרושצ'וב נכנע והטילים הוצאו מן האי תמורת הבטחה אמריקאית לא לנסות לכבוש את קובה בעתיד. המשבר הזה הותיר דם רע בין קובה לבין ארצות הברית, ורק בשנתיים האחרונות החלו הקרעים להתאחות עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין המדינות לאחר יותר מ-50 שנה.

קסטרו מלווה לשדה התעופה לאחר ביקורו הראשון בארה"ב, ב-1959
קסטרו מלווה לשדה התעופה לאחר ביקורו בארה"ב, ב-1959צילום: אי־פי

מעולם לא היה קל להעריך את פועלו של פידל, בשנות שלטונו הארוך על קובה. מצד אחד, הקובנים חיים במשטר חד מפלגתי עם הגבלות על חופש הדיבור, ואנשי אופוזיציה נרדפים ומדוכאים ביד קשה. כלכלת האי סבלה כל השנים מכישלונות רבים, חוסר יעילות ושחיתות. לאחר נפילת ברית המועצות היא עמדה על סף קריסה, ובשנים האחרונות זכתה להנשמה מלאכותית רק בזכות נדיבותו של הוגו צ'אבס מוונצואלה. תושבי קובה ידעו כל העת מחסור קשה ומאות אלפים עזבו או ברחו מהאי במשך השנים. המשטר האשים תמיד בכישלונותיו הכלכליים את האמברגו הכבד שמטילה ארה"ב על קובה, אך יש שיגידו כי זהו תירוץ חלקי.

מצד שני, נחל המשטר הצלחות רבות בתחומי החינוך והתרבות, הדביר את האנאלפבתיות ששררה בקרב בני השכבות הנמוכות, והעניק כמעט לכולם הזדמנות שווה לרכוש השכלה. גם מערכת הרפואה של קובה זוכה בשבחים - הכל זכאים לטיפול רפואי חינם ותמותת התינוקות במדינה היא מהנמוכות באמריקה הלטינית. הרופאים הקובנים אף נהפכו לענף ייצוא מצליח לארצות רבות באמריקה הלטינית ובאפריקה.

קרבתו של קסטרו למחנה הסובייטי ולמנהיגים במדינות ערב העוינות את ישראל הביאה לניתוק הקשרים בין ישראל לבין קובה לאחר מלחמת יום כיפור. קסטרו תמך בנחרצות בעמדות אש"ף ובמנהיגי סוריה ולוב, ומתח ביקורת נוקבת ורצופה על מדיניות ישראל. אולם בד בבד, לתיירים מישראל הותר לבקר במדינה מאז אמצע שנות ה-90, והקהילה היהודית הקטנה באי זכתה ביחס חיובי מיוחד אצל השליט. ב-2010 העניק קסטרו ראיון לכתב האמריקאי ג'פרי גולדברג, שפורסם במגזין "אטלנטיק", ובו אמר בין השאר כי "היהודים הם ללא ספק העם שסבל הכי הרבה בתולדות האנושות, ומה ששמר על העם היהודי במשך שנות גלותו הנוראות זאת התרבות שלו והדת שלו. אין דבר המשתווה לשואה". הוא אף גינה את הכחשת השואה מצד איראן ואחמדינג'אד.

בשנת 2006 חלה קסטרו. הוא עבר ניתוח להוצאת גידול מבטנו ובמשך חודשים ארוכים נדמה היה כי לא יתאושש. הוא העביר זמנית את סמכויותיו לאחיו ראול, הצעיר ממנו בחמש שנים, וב-2008 מינה אותו באופן קבוע לנשיא. ב-2011 פרש רשמית מהחיים הפוליטיים, אך מעבר לטור הקבוע שכתב בעיתון המפלגה "גראנמה", גם מאחורי הקלעים המשיך להשפיע בכל כובד משקלו בכל נושא. לכן, למרות שפרש לכאורה כבר מזמן, הרי שמותו צפוי להשאיר את אותותיו על קובה. עם הזמן יתברר באיזה אופן – ואם צדק כשאמר: "אתם יכולים לגנות אותי כמה שרק תרצו. זה לא משנה, ההיסטוריה תזכה אותי". 

תקריב על פניו של קסטרו, הנושף עשן סיגר במהלך ראיון ב-1985
צילום: אי־פי

תגובות