בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היסטריה, גוזמה ושנאה: היקום המקביל של הרפובליקאים

יריביו של אובמה משוכנעים שהוא הביא את ארה"ב אל סף קריסה, גם כשהעובדות אומרות אחרת. כעת נראה שהם הצליחו להדביק בפסימיזם שלהם גם רבים מבוחרי המרכז

152תגובות
דונלד טראמפ בכנס בחירות במסצ'וסטס השבוע
רויטרס

חוק ביטוח הבריאות המוכר כאובמהקר מחייב מעסיקים אמריקאיים להציע כיסוי לכל עובד המועסק יותר מ-30 שעות בשבוע. מאז שהחוק מעורר המחלוקת אושר על ידי הקונגרס במארס 2010, הרפובליקאים מזהירים שתוצאתו הבלתי נמנעת תהיה פגיעה בשכרם של מיליוני אמריקאים, שמעסיקיהם יהפכו אותם לעובדים במשרה חלקית כדי לחמוק מתחת לרף השעות המחייבות ביטוח. השבוע התברר שלא דובים ולא יער: מחקר חדש קובע שחל רק גידול מזערי בשיעור המועסקים במשרה חלקית, וגם הוא אינו נובע מאובמהקר.

הרפובליקאים טענו גם שההוצאות על אספקת שירותי בריאות תנסוקנה בעקבות החוק החדש: בשנה האחרונה הן עלו רק ב-1.3%, השיעור הנמוך מזה חצי מאה. ובניגוד לאזהרותיהם שהחוק יקטין למעשה את מספר המבוטחים בשל הרתיעה ממחירי הביטוח הגבוהים, עד כה נוספו כמעט 20 מיליון איש למעגל המבוטחים, ישירות ובעקיפין, ושיעור הבלתי מבוטחים ירד מ-16% לכ-10%. אבל מכיוון שהמאבק בחוק הוא אידיאולוגי במהותו, בשל גווניו ה"סוציאליסטיים", וגם אישי בעיקרו, כי הוא נחשב לפסגת הישגיו של הסיטרא אחרא ברק אובמה, הרפובליקאים אינם מרפים. בימים הקרובים יעשו את הניסיון ה-60 במספר לטרפד את אובמהקר באמצעות חקיקה של שני בתי הקונגרס, שעליה אובמה יטיל וטו, כמקובל.

מדובר בדפוס כמעט קבוע, לפחות בעניינים פנים-אמריקאיים: הרפובליקאים אינם נותנים לעובדות לבלבל אותם. מזג האוויר השתגע, ארה"ב רשמה את השנה השנייה הכי חמה בהיסטוריה ו-98% ממדעני האקלים סבורים שיש התחממות גלובלית, אבל הרפובליקאים משוכנעים שמדובר בקנוניה מתוחכמת של ליברלים. בארצות הברית נהרגים 30 אלף איש מדי שנה מכלי נשק, שיעור הגבוה פי עשרה מבשאר המדינות הגדולות במערב, אבל כל המועמדים הרפובליקאים לנשיאות לעגו השבוע לאובמה ה"בכיין", שהזיל דמעה על קורבנות ההרג, והתחייבו לבטל תיכף ומיד גם את הצעדים הצנועים שנקט נגד ההפקרות השלטת. ואף שבארה"ב נרשמו בשנים האחרונות רק מקרים ספורים של ניסיונות התחזות וזיופים בבחירות, דונלד טראמפ ביטא את דעתם של רפובליקאים רבים השבוע כשטען שזאת תופעה רחבת היקף וש"המערכת יצאה מכלל שליטה". הוא התקשה, כמובן, לספק דוגמאות ופרטים.

אובמה מוחה דמעה עם הכרזתו על ההגבלות החדשות ברכישת כלי נשק

למזלם של הרפובליקאים, בעיקר אלה המתמודדים עתה בפריימריז, הם אינם חיים לבד ביקומם המקביל: גם חלק ניכר מבוחריהם נמצא שם. הם אינם מאמינים למלה המשודרת או נכתבת בתקשורת הממוסדת המדווחת להם שהמצב, למעשה, לא כל כך נורא, גם אם לא ממש "נהדר", כפי שטען השבוע מייקל גרונוולד באתר פוליטיקו. הם מעדיפים להזין את עצמם בתמונת העולם הקודרת ורווית הסכנות, על גבול האפוקליפטית, המשודרת ללא הרף מהתעשייה הענפה והמשגשגת של תקשורת ימנית מתלהמת ומגויסת, מרשת פוקס והלאה, שם אמריקה על סף קריסה, העולם כולו לועג לה, ונשיאה השחור והליברלי חורש את רעתה. כמו במקומות אחרים, ריבוי ערוצי המדיה והתפוגגות מקומן המרכזי של מהדורות חדשות הערב ברשתות הגדולות, ששימשו פעם כמדורת השבט, מאפשרים לימין ליצור עולם וירטואלי משל עצמו האטום לקולות והשפעות מבחוץ. הם מאמינים, כמובן, שכך גם בשמאל.

על פי הסקרים האחרונים, נראה שהרפובליקאים הצליחו להדביק גם חלק ניכר מבוחרי המרכז בראייה השחורה של המצב: פחות מרבע מהאמריקאים מרוצים מהכיוון שבו הולכת ארצם. לזעם הימני הקבוע נגד אובמה, שאינו מושפע כלל מהישגיו או מכשלונותיו, מתווספת עתה גם חרדה כנה של בוחרים מרכזיים יותר, שהחשש מפני טרור מבית היוצר של דאעש החליף את דאגתם הקודמת ממצבם הכלכלי. אובמה, שיודע לשווק את עצמו בתקופות בחירות אך לא ביניהן, יקבל הזדמנות נדירה לשכנע אותם שמצבם טוב יותר משנדמה להם בנאום מצב האומה שמיני ואחרון שיישא ביום שלישי הקרוב.

כמובן שהשחרת פניה של המציאות הקיימת היא לחם חוקה של כל אופוזיציה המבקשת להחליף את השלטון, במיוחד בתקופת בחירות, אבל בעידן אובמה המצב חריף שבעתיים. השנאה כלפי הנשיא האפריקאי-אמריקאי הראשון, שבחלקה בוודאי נובעת גם ממניעים גזעניים, משמשת כדלק המניע חלקים ניכרים בציבור האמריקאי אל עבר מחוזות של סיוט ופנטזיה, כשהם חוששים באמת ובתמים משלילת חירותם ומהשלטת דיקטטורה של שמאלנים ארורים. אותה אנרגיה שלילית הובילה וכנראה תמשיך להוביל את המחוקקים הרפובליקאים בקונגרס לנקוט מדיניות של שבירת כלים ואדמה חרוכה בכל הקשור לפעילות הקונגרס ויחסיו עם הבית הלבן. הקונגרס הרפובליקאי מסרב לחוקק חוקים כלשהם, גם בנושאים שהיו פעם מוסכמים, בעוד שוועדות הסנאט מטרפדות את כל מינויי הנשיא באשר הם, כולל של פקידים ואישים שאינם חשודים כלל בנטייה ליברלית וששירתו בנאמנות ממשלים רפובליקאיים בעבר. אחד המקרים המובהקים המוכר במקומותינו הוא של אדם זובין, תת שר האוצר בפועל, האחראי על הלוחמה הכלכלית באיראן ובדאעש: זובין נהנה מאמון בישראל, בלובי הפרו-ישראלי ואפילו בקרב חוגים רפובליקאים, אבל במלחמת השמד מול אובמה אין מקום לרחמים או לוויתורים, ולכן מינויו אינו מובא לאישור.

אבל הפסימיות של הימין אינה רק פונקציה של היותו באופוזיציה או של סלידתו מאובמה: מדובר ככל הנראה בתכונה מובנית, חברתית, פסיכולוגית ואולי אף גנטית. מחקרים שפורסמו לאחרונה בתחום הפסיכו-ביולוגיה הפוליטית מאשרים את התדמית הרווחת של ליברלים כפתוחים יותר לחידושים לשינויים אך גם לנטילת סיכונים, בעוד השמרנים-ימניים מעדיפים יציבות, חוק וסדר. בניסוי שערך פרופסור ג'ון היבינג מאוניברסיטת נברסקה, מחבר ספר על "הביולוגיה של פערים פוליטיים", קולאז'ים המורכבים מתמונות חיוביות ושליליות הוצגו בפני נבחנים. ממעקב אחר תנועות עיניהם עלה בבירור שלעומת הליברלים, השמרנים נטו להצמיד את מבטיהם למרתיע, למפחיד ולמעורר הדחייה. עולמם קודר ונגטיבי והם "חווים ומעבדים עולמות שונים לגמרי" מהליברלים, קובע היבינג.

במקרים רבים, ולא רק כשהם באופוזיציה, הדבר גורם לרפובליקאים לראות צל הרים כהרים ואף לנקוט מדיניות שסופה אסון. לפני תריסר שנים הצליחו הרפובליקאים, בהיותם בשלטון הפעם, להלהיב את עצמם ולשכנע אחרים ששליט עיראק סדאם חוסיין מפתח נשק גרעיני ומהווה סכנה ברורה ומיידית לשלום העולם: את מחיר טירופו של הנשיא ג'ורג' (בוש) כולנו משלמים עד היום. די היה במקרים ספורים של התפרצות מחלת האבולה לפני שנה כדי להוציא רפובליקאים רבים משלוותם, ולהביאם לתאר את המחלה כסכנה קיומית ולהאשים את אובמה בהפקרת האומה. אחרי שהתברר בתוך זמן קצר שלא כצעקתם ושאובמה גם נקט אמצעים החלטיים ויעילים, הביקורת התפוגגה כאילו לא היתה מעולם, ועכשיו נעבור למחדל הבא.

במובן הזה, של פסימיות מובנית הגולשת לפרקים להיסטריה, קל להבין מדוע ישראלים רבים מזדהים עם הרפובליקאים ומדוע בנימין נתניהו הוא במידה רבה המנהיג שהימין האמריקאי כמה לו, כפי שהוצג היטב בסרט התיעודי "נתניהו במלחמה" שהוקרן השבוע ברשת הטלוויזיה הציבורית (ושבמסגרתו רואיין גם הח"מ). נתניהו שותף לראיית העולם הקודרת של הרפובליקאים שבה אין אפילו קרן אור באפלה. גם הוא מאמין שהמערב נמצא בחזית של מלחמת ציוויליזציות מול העולם המוסלמי שרק תקינות פוליטית פסולה מונעת מהמערב מלהכריז עליה ולצאת למערכה. גם הוא, כמו הרפובליקאים, בז לשמאלנים וליברלים יפי נפש ורואה במנהיגם אובמה נשיא עוין אך גם נאיבי.

כתוצאה מכך גם הוא זלזל באובמה וראה בו יריב שקל לגבור עליו, מה שהוביל אותו, יחד עם הרפובליקאים שתמכו בו, לכישלון מהדהד בקרב חייו על הסכם הגרעין עם איראן. אבל לאור הסקרים המורים על כך שהאמריקאים מאמינים שהרפובליקאים כשירים להגן על המולדת יותר מהדמוקרטים, למרות הקטסטרופה בעיראק; או שהם מעדיפים את ידם של הרפובליקאים על הגה הכלכלה, למרות הקריסה של 2008 ואף שקרן המטבע הבינלאומית פסקה השבוע שוב שכל קונספט הכלכלה המחלחלת מבית היוצר של רונלד רייגן, שלה הם עדיין קדים, אינו יותר מבדיחה גרועה - מה לנו כי נלין על כך שנתניהו נראה כמי שייקח גם את הבחירות הבאות בהליכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו