טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאומת הפרוזק לארצות הברית של הזנקס: כך החליפה החרדה את מגפת הדיכאון

החדשות, הנשיא האמריקאי הפוחז והרשתות החברתיות תורמים למה שהולכת ונבנית כתופעה חברתית מקובלת, חוצת גילים ומגדרים. גם אם היא לא יוצאת דופן, ארה"ב של ימינו שוברת שיאי חרדות

תגובות
הטיימס סקוור, אשתקד. החרדה כחוויה תרבותית משותפת
בלומברג

בחורף האחרון סימסה שרה פיידר, בת 37, יועצת לענייני רשתות חברתיות בברוקלין הסובלת מהפרעת חרדה, לחברה באורגון בנוגע לביקורה הקרוב. החברה לא ענתה מיד, ופיידר צייצה ל–16 אלף עוקביה בטוויטר: "אני לא שומעת מחברתי במשך יום אחד ומסיקה מכך שהיא כבר לא רוצה להיות חברה שלי", כתבה.

בעקבות הציוץ מיהרו עוד אלפי בני אדם לשתף בחוויותיהם הקשורות בחרדות, חלק מהציוצים שותפו שוב יותר מאלף פעם. ניתן לומר שפיידר ניסחה תחושה שרבים שותפים לה. "אם אתה אדם שחי ב–2017 ואינך סובל מחרדה", הסבירה בשיחת טלפון, "משהו לא בסדר אצלך".

לפני 70 שנה פרסם המשורר ו"ה אודן פואמה בת שישה חלקים בשם "עידן החרדה", המתארת את מצב האנושות המודרנית על פני יותר מ–100 עמודים. דומה שבימינו אנחנו מוטרדים מכדי לשבת ולקרוא טקסט כה ארוך (או כפי שמקובל לומר באינטרנט — אמ;לק, קרי "ארוך מדי, לא קראתי"). החרדה הפכה השפה המדוברת שלנו, הדם הזורם בעורקינו. לא רק בטוויטר (אמצעי התקשורת החרדתי ביותר, המתעדכן ללא הרף), אלא גם בבלוגים, בלהיטי ברודווי (אוון הנסן היקר), בסדרות טלוויזיה מתוקשרות (דוגמת Maniac של נטפליקס, שעומדת לצאת בקרוב), וגם, למרות יכולת הריכוז המוגבלת שלנו, על מדפי ספרים.

הביוגרפיות על חרדות הפכו תת־ז'אנר שיכול להתחרות בביוגרפיות על דיכאונות. אפידמיולוגים רואים בשתי ההפרעות תופעות רפואיות, אבל החרדה מתחילה להיתפס גם כתופעה חברתית: חוויה תרבותית משותפת שניזונה מגרפיקה זורעת בהלה כמו ב–CNN ונפוצה באמצעות הרשתות החברתיות. כמו הדיכאון בשנות ה–90 — שבא לידי ביטוי בקורט קוביין, הערפל של סיאטל והקינות של טמפל אוף דה דוג ב־MTV — כך דומה שנכנסנו כעת לעידן החרדה. אנחנו מנטרים את קצב הלב שלנו, מעבירים ללא הרף אצבע על האייפון, גודשים קורסים למדיטציה בניסיון להרגיע את המחשבות המסתחררות במוחנו.

על פי נתונים שנמסרו על ידי המכון הלאומי לבריאות הנפש, כ–38% מהנערות ו–27% מהנערים בגילים 13–17 סובלים מהפרעות חרדה. בקמפוסים החרדה היא הבעיה הנפשית הנפוצה ביותר, עוד יותר מהדיכאון, כפי שעולה מסקר שנערך בארה"ב ב–2016 בהשתתפות יותר מ–15 אלף סטודנטים. באינטרנט, מספר החיפושים הכוללים את המונח חרדה הוכפל בחמש השנים האחרונות, על פי נתוני Google Trends.

קיי רייט, המנחה את הפודקסט הפוליטי "ארצות הברית של החרדה" (“The United States of Anxiety”), סבור שהנתונים הללו מייצגים את המציאות. "מאז 2003 אנחנו במלחמה, עברנו שתי תקופות מיתון", הוא אומר, "החיים הדיגיטליים הם שינוי עצום בפני עצמו. חיינו בעבודה השתנו. כל מה שנתפס בעינינו כנורמלי השתנה ונראה שאיש אינו סומך על מי שמנהל את העניינים".

כדי לכתוב את ספרה "על הקצה", חזרה אנדריאה פיטרסן, כתבת ותיקה של וול סטריט ג'ורנל, לאוניברסיטה מישיגן שבה למדה, כדי לשוחח עם סטודנטים על מתח נפשי. סטודנטית אחת הסובלת מהפרעת קשב וריכוז, מחרדה ומדיכאון, סיפרה שהלחץ החל להצטבר אצלה בחטיבת הביניים, כשהבינה שהיא חייבת להיות הטובה ביותר במחזור שלה. "כבר בכיתה ו' התחילו התלמידים להשתגע", סיפרה.

ההימנון של הצעירים בשנות ה–90 היה "ליתיום" של נירוונה. הם שתו קפה ללא הפסקה והתנ"ך שלהם היה "אומת הפרוזק: צעירים ומדוכאים באמריקה", מאת אליזבת וורצל, שעסק בבוגרת הרווארד מבית שבור, הסובלת מאנהדוניה. המקבילה של דור המילניום לוורצל היא כמובן לינה דנהאם, שאמרה באחרונה לקהל צופים במנהטן: "לא זכורה לי שום תקופה שבה לא סבלתי מחרדה". מאז גיל ארבע סבלה דנהאם, יוצרת וכוכבת הסדרה "בנות", מחרדה משתקת. היא נזכרה כיצד החמיצה 74 ימי לימודים בכיתה י' משום שחששה לצאת מהבית. היה זה בתקופה שבה פיגוע הטרור הגדול בתולדות ארה"ב התרחש סמוך ללופט בטרייבקה שבו גדלה.

לנה דנהאם בסדרה בנות. "לא זכורה לי שום תקופה שבה לא סבלתי מחרדה"

אם החרדה היא המוזיקה של תקופתנו, דונלד טראמפ הוא המאסטרו המנצח. בניגוד לקודמו, ברק אובמה, מחופי אואהו השוקטים, הנשיא המכהן הוא פרובוקטור ששולף מהמותן, תושב ניו יורק בת 8.5 מיליוני התושבים. החרדה היא חלק ממה שבנה את טראמפ כאיש עסקים.

בקריירה שלו כאיש נדל"ן לעולם לא הסתפק במה שהיה לו. "נוירוזה מבוקרת" הוא המאפיין הנפוץ ביותר של רוב "היזמים המצליחים מאוד", טוען טראמפ (או סופר הצללים שלו, טוני שוורץ) בספר "אמנות העסקה", שיצא לאור בשנת 1987. "אני לא אומר שהתכונה הזו מובילה לחיים מאושרים יותר, או טובים יותר", הוא מוסיף, "אבל היא יעילה מאוד להשגת יעדים". הכל היה צריך להיות יותר גדול, יותר בולט, יותר "זהב". וזה מה שעשה אותו כפוליטיקאי שטווה מעשיות מסויטות שבעזרתן הפחיד את קהל הבוחרים, על ארה"ב הנתונה במצור של מהגרים מקסיקאים וטרוריסטים מוסלמים.

אבל אם טראמפ הפך נשיא משום שהמצביעים סובלים מחרדות, כפי שטוען מאמר שפורסם בכתב העת אטלנטיק, הרי שמצביעים אחרים סובלים כעת מחרדות קשות עוד יותר בגלל שהפך נשיא. גם אלה שלא נחרדים מתוכן המסרים שלו, עשויים להרגיש שהדרך שבה הוא מעביר אותם צורמת. "בנוסף לכאוס הרגיל הכרוך בלהיות בן אדם, יש תחושה כאילו אנו מותקפים על בסיס יומיומי באי ודאות, שהפכה נשק בידי התוקף", אומרת קאט קינסמן, מחברת הספר "שלום חרדה". "זה תוקף אותנו במהירות שיא וללא סדר, וחלק מההתקפה מגיע מהנשיא עצמו".

ואכן, טראמפ הוא הפוליטיקאי הראשון בעולם שאמצעי התקשורת המועדף עליו הוא ציוץ בשעה שלוש בבוקר — המעיד על גוף ללא שינה, מחשבות חסרות מנוח, טיפוס מודאג. אמנם היו שאמרו שהטוויטר הוא סוג של שירה במיקור המונים, אבל היא מרוחקת מיליוני קילומטרים מאודן: קקופוניה של קולות שצועקים ללא הרף ובו זמנית, מנפצים לרסיסים את מה שעוד שרד מ"דיון ציבורי לאומי".

אנחנו חיים במדינה שבה איננו מסוגלים אפילו להגיע להסכמה בנוגע לעובדות יסוד", אמר דן האריס, כתב חדשות ברשת ABC, שפיתח קריירה צדדית כגורו של הסובלים מחרדה עם פרסום ספרו "10% Happier", אשר הפך לרב מכר. הודעות פוש, כותרות אפוקליפטיות, ציוצים גדושי טינה. אינספור מחקרים מצאו קשר בין התרבות המקוונת ובין חרדה. אבל אם הרשתות החברתיות עלולות לעורר חרדה, הן גם עשויות לעזור להקל עליה. האתוס של "אין לנו סודות כאן" בשיח המקוון מסייע בחשיפת החרדה ומאפשרת למי שסובלים ממנה להתאחד במעין קבוצת תרפיה וירטואלית. "בני אדם הסובלים מחרדה תויגו קודם לכן כעושי דרמות", אמרה שרה פיידר, "כעת רואים אותנו כבני אדם המאותגרים בבעיה נפשית לגיטימית".

וכדאי לזכור שבעבר הצלחנו לשרוד שיאים של חרדה בלי מערכות תמיכה דיגיטליות 24 שעות ביממה. האם שנות ה–70 של וודי אלן לא היו שיא של נוירוזות עם חמש פגישות אנליזה לשבוע וקבוצות תמיכה? מה בנוגע לשנות ה–50 עם כל השירים על "תפוס מחסה" ומקלטים נגד פצצות בחצר האחורית? העידן ההוא היה "השיא של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, וכל תסמין או מאפיין אישיותי יוחס לנוירוזה חרדתית", מסביר פיטר קריימר, פסיכיאטר מאוניברסיטת בראון, שכתב את רב המכר המרכזי של שנות ה–90, "להקשיב לפרוזאק". "באותה תקופה היו סיבות חברתיות תקפות מאוד לחרדה: מלחמות העולם, פצצת הגרעין. אם לא היית חרד, לא היית ממש נורמלי".

סקוט סטוסל, עורך האטלנטיק, שספרו My Age of Anxiety נמנה עם חלוצי השגשוג של הביוגרפיות על חרדה, קרא לאנשים לעצור ולא כדי לקחת נשימות ארוכות ומטהרות, אלא כדי לקבל פרספקטיבה היסטורית. "כל דור באשר הוא חושב שהוא חי בתקופה הכי חרדתית מאז ומעולם", אמר סטוסל. ולמרות זאת, האמריקאים של 2017 בהחלט יכולים לטעון שהם בעלי מדליית הזהב באולימפיאדת החרדה. "יש חוסר שוויון נרחב בבעלות על ההון ובמעמד החברתי, שוררת מבוכה כללית בדבר תפקידים מגדריים וזהויות, וכמובן הפחד שהיה רדום במשך עשרות שנים, שטילים בליסטיים בין־יבשתיים ימטירו אש גרעינית על הערים בארה"ב", אמר סטוסל. "ובכל זאת, הבשורה הטובה לאלה שסובלים מהפרעות נפשיות היא שאנחנו יכולים לקדם בברכה את הציבור שלא סבל עד כה מחרדה אל עדת הסובלים מחרדה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות