בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

טראמפ מתעמר בכל מי שסביבו מסיבה אחת - כי הוא יכול

ההשתלחות בשר המשפטים סשנס, פסילת שירות טרנסג'נדרים בצבא והפקרת להט"בים במקומות עבודה הם עוד סימפטומים של אטימות הנשיא. אך ייתכן שמעשיו השבוע חצו עבור רבים את הגבול

4תגובות
טראמפ בבית הלבן, השבוע. אטימות בולטת לרעה
Carolyn Kaster/אי־פי

ראש המאפיה הרוסית בברוקלין בשנות השמונים, אבסיי אגרון, נהג להסתובב בברייטון ביץ׳ כשבידיו מַלְמַד בָּקָר חשמלי. המלמד שימש את המהגר היהודי מלנינגרד גם כדי להכות או להרוג את יריביו וגם כסמל מרתיע של אכזריותו חסרת הרסן. מכריו אמרו שלא היו לו כישורים בולטים אחרים, אך בריונותו הסאדיסטית הספיקה כדי להשליט את מרותו ולהפוך למי שכונה ״הסנדק הרוסי הראשון״ באמריקה.

גם המאפיה המקסיקנית נמדדת בראש ובראשונה באכזריות אנשיה. בית משפט בסן אנתוניו שבטקסס הרשיע בסוף החודש שעבר את מרצ׳יאנו מילאן ואסקז בן ה-34 בביצוע 29 מקרי רצח ברוטאליים במיוחד. ואסקז, שפעם ביתר את גופתה של נערה בת שש מול עיני הוריה, שימש מחסל עבור קרטל הסמים הצפוני לאס סטאס, שבנה את תדמיתו והכריע את יריביו באמצעות מעשי זוועה שעוררו פחד ואימה.

לפשע מאורגן אין כמובן מונופול על האכזריות. בפרק י״ז הידוע של ספרו "הנסיך", הפילוסוף התחבולן ניקולו מקיאוולי קבע שהאכזריות היא מידה רצויה גם לשליט נבון. אם צריך לבחור בין השניים, טען, עדיף לשליט לעורר פחד מאשר להיות נאהב, בתנאי שלא יגזים. שליט אכזר צריך להיזהר שלא להיות שנוא, והדרך הבטוחה ביותר לשליט להפוך לשנוא, לפחות בפירנצה בתחילת המאה ה–16, היא להתעסק עם רכושם של נתיניו או עם נשותיהם. אנשים ישכחו את מות אביהם לפני שישכחו את אובדן נחלת אבותם, פסק מקיאוולי.

דונלד טראמפ אמנם נודע בעברו כמי שנוקט בתכסיסים משפטיים כדי להשתלט על נדל״ן זולתו, וגם הודה בקלטת המפורסמת שפורסמה באוקטובר 2016 שנהג לחזר אחר נשים נשואות. אבל בחצי שנה שחלפה מאז הושבע לתפקידו, ככל הידוע, הוא נמנע מלחצות את שני הקווים האדומים שהציב מקיאוולי. ובכל זאת, השבוע הוא הציג את אכזריותו הנודעת ואולי גם הביא את השנאה שרוחשים לו אמריקאים רבים לכדי מסה קריטית. מה שחמור יותר מבחינתו, השנאה הזאת עלולה לסחוף בקרוב גם נתח מהקונגרס הרפובליקאי ומתומכי ה״בייס״ שלו, שנותרו נאמנים עד כה, או לפחות מפוחדים.

נשך את היד שמאכילה

מתעמר בו כי הוא יכול. שר המשפטים סשנס והנשיא טראמפ
בלומברג

העבירה החמורה יותר בעיני הרפובליקאים, למצער, היא התנפלותו של טראמפ על שר המשפטים שלו ג׳ף סשנס, שוויתר על משרה כסנאטור מאלבמה כדי לשרת בקבינט של הנשיא. הציוצים היומיים של הנשיא על סשנס החלש והמבולבל כביכול, שנמנע מלהעמיד לדין את הילארי קלינטון או להגן על טראמפ מפני בני הבליעל שחוקרים את קשריו עם רוסיה, הציתה מיני־אינתיפאדה של סנאטורים וחברי בית הנבחרים, שחלקם נזפו בטראמפ בפומבי וחלקם העבירו לו מסרים בהולים שיחדל.

מחאתם נבעה פחות מזעזוע מכך שטראמפ למעשה מתלונן בפומבי על כך שהחלטתו של סשנס לפסול עצמו מעיסוק בחקירה הרוסית מונעת ממנו להביא לסגירתה על ידי פיטורי התובע המיוחד רוברט מולר, ויותר מהעובדה שחלקם רואים בסשנס ציר חיוני בקידום האג׳נדה השמרנית שלהם להגביל את ההגירה ולצמצם את הזכויות של מיעוטים. הם נדהמו מכפיות הטובה הבלתי נתפסת שטראמפ מפגין כלפי קולגה שלהם, שנשכב על הגדר למענו בתחילת מערכת הבחירות לנשיאות, כשאיש עוד לא חשב שיש לו סיכוי לנצח.

תמיהתם, אגב, מעוררת תמיהה בפני עצמה. אולי האמינו שכנשיא, טראמפ יזנח את טקטיקת העלבונות הבוטים שכל כך הצליחה לו כמועמד. אולי חשבו שטראמפ יימנע מלנשוך את יד השמרנים שהאכילה אותו. אולי סברו בטעות שנאמנותו הכלבית של סשנס לטראמפ תפטור אותו מגורלם של טד קרוז השקרן, מיט רומני המגוחך, ג׳ון קייסיק המגעיל, מרקו רוביו הקטן, ריק פרי הטיפש, ג׳וב בוש חסר האנרגיה, קרלי פיורינה המכוערת, בן קארסון הפדופיל, רנד פול המטורף, לינדסי גרהאם האידיוט ועוד כהנה וכהנה, וזה רק מבחר מהכינויים שטראמפ הדביק לחברי מפלגתו, לא ליריביו.

הפתעה דומה, גם היא מפתיעה, נפלה על דעת הקהל האמריקאית אחרי הודעתו הפתאומית של טראמפ אתמול על הפסקת גיוסם של טרנסג׳נדרים לצבא ארה"ב. מתברר שבמסגרת הדיונים בבית הנבחרים על הצעת תקציב שתכלול מימון לחומה הידועה של טראמפ — שמקסיקו, כזכור, היתה אמורה לשלם עליה — התנו מספר מחוקקים רפובליקאים את תמיכתם בהפסקת המימון הפדרלי לטיפולים רפואיים ייחודיים שלהם נזקקים חיילים טרנסג׳נדרים. טראמפ, כפי שאמר מקור לאתר פוליטיקו, ״לקח בקשה להדלקת נר ושרף את כל השולחן״. במקום להסתפק בדרישה להפסקת המימון, שגם היא היתה עשויה להיפסל בבית משפט כאפליה לא חוקתית, טראמפ החליט לבטל כליל את ההרשאה לטרנסג׳נדרים לשרת בצבא. ההודעה תפסה גם את הפנטגון והצבא בהפתעה, עד כדי כך שהודיעו אמש בפומבי שלעת עתה שום דבר לא השתנה.

ובכל זאת, במחי שלושה ציוצים הטיל טראמפ פחד ואימה על קהילת הטרנסג׳נדרים, שיותר מ–3,000 מהם נמצאים בשירות פעיל, קומם עליו את קהילת הלהט״ב, זעזע את הדמוקרטים עד עמקי נשמתם וגרם אפילו לסנאטור שמרן כמו אורין האטץ׳ מיוטה לפרסם הודעת גינוי. חלק ניכר מבוחרי טראמפ בוודאי מסתייגים מטרנסג׳נדרים, אבל לא בטוח שהם יעריכו את ההחלטה הפתאומית שלו לבודד אותם ולפגוע בזכויותיהם.

רבים ניסו לתרץ את מכת הברק של טראמפ כניסיון להסיט את תשומת הלב מהחקירה המתנהלת נגדו ומהמזימה המתרקמת בסביבתו לפטר את החוקר המיוחד מולר. לחלופין, היו שהעריכו שטראמפ רצה שהתקשורת תרפה מכיסוי אינטנסיבי של המאמץ הרפובליקאי המקרטע להעביר בסנאט חוק להחלפת חוק ביטוח הבריאות "אובמה־קר", שנכשל היום בוושינגטון. פרשנים דיווחו שהנשיא זורק מנת בשר עסיסית לבייס הריאקציונרי שלו, שאיננו חשוד באהדת יתר לטרנסג׳נדרים בפרט או להומוסוקסואלים בכלל. זה דומה, במידה מסוימת, לשטף ההודעות הציוניות והגאות שבנימין נתניהו מפזר ביממה האחרונה, מסגירת אל־ג׳זירה דרך השארת הפולשים בבית המכפלה בחברון, עונש מוות למחבל שרצח את משפחת סלומון בחלמיש ואפילו סיפוח יישובים בגדה המערבית, והכל בניסיון להסיט את תשומת הלב ממה שנתפס, בעיקר בימין, כהתקפלותו המבישה בעניין המגנומטרים בהר הבית.

ובכל זאת, הודעתו של טראמפ על הטרנסג׳נדרים בולטת לרעה באטימותה ובאכזריותה. הוא ביסס אותה על טיעוני סרק על פגיעה לכאורה של טרנסג׳נדרים בכושר הלחימה של היחידות שבהן הם משרתים, שמחקרים רבים כבר הפריכו, ועל טענות הזויות לגבי העלות האדירה של הטיפולים הרפואיים שלהם, שהם כעשירית מההוצאות של הצבא האמריקאי על כדורי ויאגרה או של תקציב הבית הלבן המוקדש למשחקי הגולף של הנשיא מאז שנכנס לתפקידו.

טראמפ התביית על אחת הקבוצות החלשות בחברה, שנתונה תחת מתקפה מתמדת, וזרק אותה לכלבים, משל היה קיסר רומי שמתאווה לראות קצת דם בקולוסיאום. כשם שלא היסס לנצל את שנאת הימין למוסלמים כדי לבסס את מועמדותו לנשיאות, כך לא חשב פעמיים לפגוע בטרנסג׳נדרים כדי לשרת מטרות פוליטיות, במקרה הטוב, או כדי להשביע את האגו הרעב שלו. כשכתבת ניו יורק טיימס המצטיינת מאגי האברמן שאלה שניים ממקורבי טראמפ מדוע הוא מתעלל בסשנס, תשובתם היתה ״כי הוא יכול״. ואם הוא יכול להתעמר במוסלמים ובטרנסג׳נדרים, מה ימנע ממנו מלהתנכל בעתיד, אם יבוא לו, ללסביות, הומוסקסואלים, אסייתים, שחורים או יהודים.

שלטון הפחד

גם כשנמנעים מהשוואות לרייך השלישי, קשה שלא להצביע על דפוסי התנהגות של טראמפ שאופייניים יותר לעריצים סמכותנים וחסרי רסן ופחות לנשיאים של הדמוקרטיה המפוארת בתבל. האנדרלמוסיה ששוררת סביבו, שבה איש איננו בטוח במעמדו וכולם נלחמים בכולם, מתפרשת אולי כסימן לחולשה, אך היא גם מציבה אותו כמקור בלעדי לכוח ולהפעלתו. יכולתו לעקוף את בית המחוקקים ואת הביורוקרטים ללא התראה מראש או דיון ציבורי מקדים כדי להוציא מיעוט נרדף אל מחוץ לגדר מטילה טרור על חבריו ועל קבוצות אחרות בציבור שיחששו מגורל דומה. והעובדה שטראמפ פועל על פי קפריזה מספקת את השרירותיות המוחלטת שהיא אבן יסוד בכל דיקטטורה פוטנציאלית.

נכון שהתקשורת, הקונגרס ומערכת המשפט עמדו עד כה בגבורה בשלטונו המתעתע, אך לא לעולם חוסן. אחרי מינויו של ניל גורסאץ׳ השמרן, בית המשפט העליון האמריקאי יתערב פחות כדי למתן את מדיניותו של טראמפ. התקשורת אמנם פורחת בתקופה האחרונה, אך טראמפ מנהל נגדה מלחמת חורמה ומכרסם באמון המועט שעוד נותר בה. והמפלגה הרפובליקאית, ששולטת בקונגרס, הגם שהחלה להרים ראש כשאחד מחבריה נכנס לכוונת של טראמפ, היא שותפה מלאה לשיגיונותיו ולרצונו לשרוף את המועדון כמעט בכל דבר ועניין אחר.

בסופו של דבר, יש מכנה משותף רחב בין כלל ההצעות לביטול או החלפת אובמה-קר, שתגזול ביטוח ממיליוני אמריקאים מעוטי יכולת, לההתעמרות הימנית ההיסטורית במיעוטים והניסיון להצר את צעדיהם, כפי שעשה משרד המשפטים של סשנס השבוע כשהודיע שחוק נגד אפליה איננו מגן על חברי קהילת הלהט״ב, לבין הקפריזות האישיות וההתעמרות המבישה של טראמפ בכל מי שעומד בדרכו: האכזריות, בין אם היא תוצאה של אמונה או אידיאלוגיה כנה או של תכונת אנוש שימיה כימי בראשית, ״כי יצר האדם רע מנעוריו״.

האמירה הנכוחה, ״כדי שהרשע ינצח כל מה שצריך זה שאנשים טובים לא יעשו דבר״, מיוחסת — ללא הוכחה וככל הנראה ללא ביסוס — לפילוסוף האירי אדמונד ברק, שתמך בשחרור אמריקה משלטון המלך הבריטי. לעומת זאת, במכתב לחבר האסיפה הלאומית בצרפת שברק כתב כדי להסביר את ביקורתו על מחוללי המהפכה הצרפתית, הוא הגדיר מתי חברה אנושית ראויה לחירות אזרחיה.

מידת החירות הראויה, כתב, עומדת ביחס ישר לנטייתה של החברה להציב כבלים מוסריים על תיאבונותיה; למידה שאהבתה לצדק גוברת על תאוות הבצע שלה; ליכולתה להציב הבנה שקולה ואחראית מעל ליוהרתה וליומרנותיה; ולנכונותה להעדיף עצה מפי טובים וחכמים על פני דברי חנופה של נוכלים.

טראמפ בוודאי איננו עומד בקריטוריונים של ברק, ואיתו כנראה גם חברי מפלגתו בקונגרס האמריקאי, וייתכן שגם נתניהו ושריו היו נכשלים במבחן. מצד שני, אף שנחשב לאבי השמרנות המודרנית, אפשר לומר על אדמונד ברק את מה שנוהגים לומר אצלנו על מנחם בגין והליכוד, כלומר,שהיה מתקשה למצוא את מקומו במפלגה רפובליקאית שמחשיבה עצמה לשמרנית, אף שהיא בחרה בטראמפ וממשיכה לתמוך בו.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו