אחרי מלחמה, עינויים ורעב - הסורים צריכים לשרוד את החורף הקנדי

כ-50 אלף פליטים סורים הגיעו בשנים האחרונות לקנדה. ביתם החדש אולי בטוח, אבל הטמפרטורות שצונחות והשלג שנערם מציב בפניהם קושי שלא התמודדו עמו בעבר: "קר מדי לצאת החוצה"

לוגו גרדיאן
גרדיאן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טרודו עם פליטות סוריות, ב-2015
טרודו עם פליטות סוריות, ב-2015צילום: Mark Blinch / REUTERS

שלושה חודשים בלבד אחרי שהיה כלוא בסוריה, שם עבר עינויים והורעב, הגיע זיאד עמאר לקנדה. מצבו הבריאותי הקשה, כמו גם תת-התזונה ממנה סבל, לא היו תנאים אידיאליים להתמודד עם החורף הקנדי. "קניתי כל מה שהייתי צריך לחודש שלם ולא יצאתי מהבית", הוא אומר בחיוך.

עמאר, ששמו האמיתי נשמר כדי להגן על בני משפחתו שנשארו בסוריה, הגיע למונטריאול בסתיו 2014. כבן העיר לטקייה השוכנת לשפת הים התיכון, הוא לא חווה מימיו חורפים קשים, בוודאי שלא חורפים מושלגים כמו אלה הפוקדים את עיר מגוריו החדשה.

פליטים סורים מגיעים לקנדה, ב-2015

מאחר שהיה עליו להסתגל למזג האוויר הקנדי, ומהר, הוא החל לפתח את כישוריו הקולינריים ולבשל מאכלים סורים אופייניים בשעות הערב, לאחר שחזר מהעבודה. בין השאר, הוא מכין קובה מסורתי ברוטב יוגורט, מרק עדשים שמזכיר לו מסעדה ספציפית בדרך שבין לטקייה לחאלב, וגם קינוחים כמו כנאפה וסחלב. "לשבת עם בני משפחה סביב שולחן אוכל בימים קרים, זה מחמם", אומר עמאר, שאשתו חיה עמו במונטריאול, "הזיכרונות מעניקים לנו את תחושת החמימות".

בשלוש השנים האחרונות קיבלה קנדה יותר מ-50 אלף פליטים סורים, במסגרת תוכניות ממשלתיות ופרטיות ליישוב מחדש. בניגוד למגמה הגוברת במדינות רבות במערב, קידם ראש הממשלה הקנדי ג'סטין טרודו בברכה את קבוצת הסורים הראשונה, שהגיעו למדינה בשלהי 2015. רבים מהם הגיעו לקנדה כדי להשתקע בה ולהקים את ביתם. אבל בנוסף לבעיות ההגירה הרגילות, כאינטגרציה חברתית, מציאת עבודה, מגורים, או רכישת השפה, הם גם צריכים ללמוד איך להסתדר עם החורף הקנדי, אתגר לא קטן בפני עצמו.

בסוף השבוע צנחו המעלות במונטריאול למינוס 20 מעלות צלזיוס, ושכבת שלג נוספת כיסתה את העיר. לפליטים הסורים בקנדה יש שלל סיפורים על חוויית החורף הראשון שלהם במדינה: נפילה ראשונה בקרח שבעטיה שברו יד או רגל; הערכה שגויה של השפעת עמידה במינוס 20 בהמתנה לאוטובוס שמתעכב; רכישת מגפיים ומעיל מתאימים לחורף; או טבילת ידיים קפואות במים חמים אחרי הליכה בכפור. ההלם שנוחת על רבים מהם דוחף אותם לא פעם להסתתר בבית.

"אם יורדים כמה פתיתי שלג, הם לא באים", אומרת ג'ונאר אל-חוסייני מקורמק, סוכנת נדל"ן המשמשת כמתורגמנית לפליטים במשרדי הממשלה השונים. היא הגיעה בעצמה לקנדה מחומס לפני ארבע שנים. "כשמצלצלים להזמין אותם, הם אומרים שקר מדי לצאת החוצה", היא מספרת, "אני זוכרת שאחת מהם ביקשה לדחות את הדיון לחודש מארס, אבל אמרתי לה שגם במארס יורד כאן שלג", היא נזכרת בחיוך. "הם שואלים אם אפשר להשאיר את הילדים בבית כשיורד שלג, אבל אנחנו אומרים שהם לא יכולים להשאיר את הילדים בבית במשך שישה חודשים".

מונטריאול יודעת כיצד להתכונן לחורף מדי שנה - לדוגמה, נבנתה רשת תת-קרקעית מסועפת לימים הקרים באמת - ובתי הקפה בה, המסעדות והחנויות עמוסות גם בחודשים הקרים. אבל אחרי החגים, מספרים המקומיים, ניתן באמת להרגיש שהחורף כאן. "כשאני מחכה לאוטובוס במינוס 20, אני חושבת לעצמי: מה הביא אותי לכאן", אומרת אל-חוסייני מקורמק, שהגיעה למונטריאול בעקבות בעלה הקנדי; "אבל כשהטמפרטורה עומדת על פלוס עשר ואנשים מחייכים, מרגישים את בוא האביב, רואים אותו", היא מוסיפה, "האביב הוא התחושה הנפלאה ביותר בעולם".

לכתבה המלאה בגרדיאן מאת כארים שהין

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ