בין תקווה לגיחוך: המפגש "האגדי" עם קים מסתיר את כישלון מאמציו של טראמפ

הנשיא מתגאה ביחסיו עם קים, אך בביקור באזור המפורז בין הקוריאות הוא חיזק את הלגיטימציה של מנהיג הצפון ללא תמורה. תומכיו יכולים לטעון כי עדיפים מיצגי השלום על איומי המלחמה

חמי שלו
חמי שלו
טראמפ וקים על אדמת צפון קוריאה, היום
טראמפ וקים על אדמת צפון קוריאה, היוםצילום: Susan Walsh/אי־פי

בכל זמן אחר, כולל תחילת כהונתו, צעדיו של הנשיא דונלד טראמפ אתמול לתוך שטח צפון קוריאה היו מעוררים ברחבי העולם גל של תקווה ואופטימיות. האירוע היה מוזכר בנשימה אחת עם ביקור סאדאת בירושלים או "השיחות ליד האח" שקיימו רייגן וגורבצ׳וב ב–1985 בז׳נווה בשיא המלחמה הקרה. אך מכיוון שבטראמפ עסקינן, ולאור הניסיון שנצבר עד כה מפסגותיו העקרות והלעתים מביכות בעבר, התגובה ברוב בירות העולם תנוע בין סקפטיות, גיחוך וחשש כבד.

לטראמפ מגיע קרדיט, כמובן, בראש ובראשונה על יכולות ההפקה, הבימוי והמשחק שלו. הנשיא האמריקאי שוב הוכיח את יכולתו להפתיע, לשבור מוסכמות, לשלוט באג׳נדה, לרתק את אור הזרקורים ולהפוך לכוכב עליון של הגלובוס כולו. אם נכונה גרסתם המתואמת של טראמפ ושל סחבקו קים ג׳ונג און על כך שהמפגש ביניהם, השלישי במספר, נולד מציוץ בטוויטר ונערך בחופזה וללא כל הכנה מוקדמת, אזי מדובר על חריגה רדיקלית מעקרונות היסוד ומכללי הזהירות המקובלים במדינאות בינלאומית. ברומן ביניהם, מתברר, טראמפ וקים רגישים וגם ספונטניים.

לזכותו של טראמפ ייאמר, בפראפראזה על מנחם בגין, כי עדיפים מיצגי השלום על איומי המלחמה. לפני מארס 2018, כשטראמפ הדהים את העולם בהודעה על פגישתו הצפויה עם קים בסינגפור, המתיחות הצבאית בין ארה"ב לצפןן קוריאה הגיעה לשיא ורבים חששו מהסלמה אסונית בחצי האי הקוריאני. מאז צמצמו הצפון קוריאנים את ניסויי הטילים ארוכי הטווח, ואף שהשיחות הגרעיניות הוקפאו בעקבות כישלון פסגתם השנייה בהאנוי בפברואר, דברי הכיבושין שטראמפ ממשיך להעתיר על קים משמרים את אווירת הרוגע ואת אשליית ההתקדמות.

טראמפ וקים, היום
טראמפ וקים, היוםצילום: Susan Walsh/אי־פי

בפועל, צפון קוריאה לא ויתרה על נשקה הגרעיני, לא הפסיקה את המחקר והפיתוח בטילים ארוכי־טווח, לא חדלה להיות איום אסטרטגי על יפן ודרום קוריאה, בעלות בריתה של וושינגטון, ואולי אף על אלסקה וחופה המערבי של ארה"ב. לדברי רוב המומחים, עמדתה גם לא צפויה להשתנות. בעיניהם, ליטופיו ומחוותיו של טראמפ לקים, ששברו אתמול את שיאי עצמן, מעניקים למנהיג הצפון קוריאני מכובדות ולגיטימציה מבלי שיאלץ לשלם על כך דבר. אם אחד ממשתתפי תוכנית הריאליטי של טראמפ "המתמחה" היה מגיש לו עסקה דומה, הוא היה ממהר להודיעו "אתה מפוטר!".

אין פלא שבירושלים עוקבים בדאגה ומתפללים שטראמפ לא יאמץ דפוס דומה בעימותיו מול איראן. למזלה של ישראל, טהראן עוד לא הספיקה להצטייד בכ–50 ראשי נפץ גרעיניים, כפי שמייחסת וושינגטון לפיונגיאנג. גם אין ברשותה את הצבא הרביעי בגודלו בעולם, שלמרות ציודו המיושן, מסוגל להמטיר אש, גופרית והרס על סיאול, ואולי אף לכבשה — על כל המשתמע מכך לשלום העולם ולחוסן כלכלתו. אם מצבה של איראן היה דומה, טראמפ וארה"ב היו מדברים אליה אחרת. לשמחתה של ירושלים, משטר האייתולות בטהראן הוא דמוקרטיה ג׳פרסונית לעומת משטר העריצות האישי והאכזרי של קים בצפון קוריאה. למנהיגי איראן אין את מרחב התמרון שלו, המאפשר לו לחבק היום את מי שכינה אתמול "גנגסטר" ו"מאותגר שכלית" וזכה בתמורה לכינוי "רוקטמן" ובאיומים להשמדת ארצו "בזעם ואש". גם אומה כמו איראן, שנחשבת לאלופת העולם בכושר מיקוח וניהול משא ומתן, עומדת נפעמת לנוכח לוליינותו ותמרוניו הגמישים והמוצלחים של המנהיג הצפון קוריאני.

כי בניגוד להתנהלותו האימפולסיבית והחריגה של טראמפ, שגורמת לדיפלומטים ולמומחים ליחסים בינלאומיים למרוט את שערותיהם, קים הולך בדרכיהם של קודמיו, סבו ואביו, שהצליחו לסובב על האצבע גם נשיאים בקיאים ומנוסים מטראמפ. השיטה קבועה — התלהמות והבטחת חורבן כשפיונגיאנג נמצאת תחת איום, ומצור וארשת פנים של מתינות ושיתוף פעולה כשהיא חשה התרככות והקלה. זהו הדפוס הקבוע של שליטי צפון קוריאה מאז שה–CIA קבע לפני רבע מאה שפיונגיאנג מחזיקה פצצה גרעינית אחת או שתיים. האצת תוכניתה הגרעינית ומתיחות מול המערב, אחריהן התמתנות וחתימה על הסכמים להקפאה ואף להתפרקות מנשק גרעיני — ובראשם "המסגרת המוסכמת" משנת 1994 ו"תוכנית הפעולה" מ–2007 — עד שמתברר שצפון קוריאה לא עמדה במלתה והמשיכה בשלה.

כך התייצבו הסבא קים איל סונג, האבא קים ג׳ונג איל וכעת הנכד והבן קים ג׳ונג און מול נשיאי ארה"ב האחרונים. הם הצליחו להוליך שולל את ביל קלינטון, שהיה יכול עדיין לרסק את תעשייתה הגרעינית של צפון קוריאה מבלי להסתכן בתגובה אפוקליפטית.

הם התעמתו והדפו את לחציו של ג׳ורג׳ בוש הבן, שהאמין — כמו טראמפ ונתניהו מול איראן — שסנקציות ואיומים יצליחו היכן שמשא ומתן והסכמים כשלו. הם היתלו בברק אובמה בהסלמה וריכוך לסירוגין, והאיצו באופן משמעותי את פיתוח הטילים הבליסטיים לפני שטראמפ החליט שבכוח אישיותו המלבבת וכישוריו לכאורה בסגירת עסקאות מסובכות, הוא יצליח היכן שקודמיו נכשלו.

לעולם, ובמיוחד ליפן ולדרום קוריאה, אין ברירה אלא לחייך, להביע תמיכה בטראמפ ולהתפלל לנס — או לפחות להישרדותן עד שיגיע מחליפו. נשיא דרום קוריאה מון ג'ה־אין הפגין אתמול את כישוריו התיאטרליים כשהתייצב לצד טראמפ והנהן בהסכמה כשזה שיבח את מפגשו "האגדי" עם מקבילו מהצפון. למרות ההתראה הקצרה שקיבל, מון הופתע ממעברו של טראמפ לצפון ומצעידתו של קים ל״בית החירות״ בשטח הדרום. הוא אף נדהם לשמוע את הזמנתו של קים לבית הלבן, מחווה שאמורה לשמש כפרס על סיום מוצלח של המשא ומתן ולא כתמורה לחיוכים חינניים והבטחות ריקות מתוכן.

יועצו של הנשיא צ׳ונג־אין מון, שלא הצליח להסתיר את תדהמתו מהדרמות, הודה אתמול בראיון ל–CNN שפיונגיאנג לא עשתה עד כה דבר כדי לצמצם או לעצור את מרוצה הגרעיני. כשנשאל על מה מבוססת האופיטימיות של הנשיא מון שניתן להגיע להסכם, במיוחד לאור העובדה ששתי הפסגות הקודמות בין טראמפ לקים לא נשאו פרי, השיב צ׳ונג בכנות מהולה בייאוש: "אם לא תהיה לנו אמונה, מה יישאר לנו?".

כמוהו גם שאר העולם. מביט בהשתאות בנשיא בוסר, שלפן מהמותן, שמנהל את יחסי החוץ של ארה"ב כפיל בחנות חרסינה, ושנוהג להתפאר, בלשון ישירה ובמשפטים מאותגרי־תחביר, בהישגים היסטוריים חסרי תקדים, שאיש מלבדו לא מבחין בהם — ובכל זאת מייחל להצלחתו. האלטרנטיבות, שהופכות מאיימות יותר בשל הסבירות, אם לא הוודאות, שהציפיות שטראמפ מנפח לממדים לא ריאליים יתרסקו בעתיד בחבטה מכאיבה אל קרקע המציאות, פשוט מצמררות מדי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ