טראמפ אינו הראשון: ההיסטוריה האמריקאית רצופה בנשיאים שהתבטאו בגזענות

הנשיא ספג ביקורת לאחר שתיאר את מחוז בולטימור, שרוב תושביו שחורים, "מקום מבולגן ששורץ עכברושים ומזיקים". ג'פרסון אמר ששחורים מקוּללים ב"ריח חזק ולא נעים" וניקסון כינה אותם "כושים ממזרים"

לוגו אי-פי
אי-פי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ריצ'רד ניקסון עם הזמר סמי דיוויס ג'וניור בוושינגטון, ב-1973
ריצ'רד ניקסון עם הזמר סמי דיוויס ג'וניור בוושינגטון, ב-1973צילום: /אי־פי
לוגו אי-פי
אי-פי

כשנשיא ארה"ב דונלד טראמפ תיאר את מחוז בולטימור שרוב אוכלוסייתו שחורה כ"מקום מבולגן ששורץ עכברושים ומזיקים", וכשהעליב בטוויטר ארבע חברות קונגרס לא לבנות ואמר להן "תחזרו למדינות הכושלות שמהן באתן", נמתחה עליו ביקורת חריפה. אך זאת לא היתה הפעם הראשונה שנשיא אמריקאי זכה לתשומת לב שלילית כזאת.

לאורך כל ההיסטוריה האמריקאית פלטו נשיאים הערות וקיבלו החלטות באופן פומבי ופרטי שלטענת מבקריהם היו גזעניות. הנשיאים הללו עשו כך גם לפני שנכנסו לתפקידם בבית הלבן וגם בתקופת נשיאותם.

טראמפ מדבר בטלפון בבית הלבן עם ראש ממשלת אוסטרליה על רקע תמונת הנשיא אנדרו ג'קסון, ב-2017
טראמפ מדבר בטלפון בבית הלבן עם ראש ממשלת אוסטרליה על רקע תמונת הנשיא אנדרו ג'קסון, ב-2017צילום: Alex Brandon/אי־פי

רבים מהנשיאים הראשונים של ארה"ב, מג'ורג' וושינגטון ועד לזאכרי טיילור, החזיקו בעבדים שחורים והיו בשלטון בתקופה שבה לשחורים, לילידים וללטינים לא היתה הזכות להצביע או להשתתף בחבר מושבעים, ומותר היה לסרב להעניק שירות לאנשים לא לבנים במקומות ציבוריים. לעתים קרובות, נשיאים אלה הביעו שרווחו בתקופתם גם כשאותגרו על ידי חוקרים באקדמיה או פעילים בולטים למען זכויות האזרח.

לפני שנבחר לנשיא השלישי, כתב תומס ג'פרסון בהכרזת העצמאות האמריקאית כי "כל בני האדם נבראו שווים". אך בספר היחיד שכתב, "הערות על מדינת וירג'יניה" שיצא לאור ב–1785, הנשיא לעתיד כתב שורה של דעות על שחורים שכיום היו נחשבות לגזעניות.

ג'פרסון כתב בין השאר ששחורים מקוּללים ב"ריח חזק ולא נעים" ושאין הם מסוגלים לייצר אמנות ושירה. ועל אף שאמר כי הוא מאמין שהעבדות איננה מוסרית, הוא החזיק בעבדים ולדברי היסטוריונים הוא אף קיים יחסי מין עם שפחה אחת לפחות, סאלי המינגס. הוא גם כתב כי אם ישוחררו כל העבדים השחורים, יהיה צורך לגרשם חזרה לאפריקה מאחר שלא האמין כי שחורים ולבנים יכולים לחיות יחד בשלום.

פסל של תומס ג'פרסון במלון ג'פרסון בעיר ריצ'מונד שבווירג'יניה, ב-2016
פסל של תומס ג'פרסון במלון ג'פרסון בעיר ריצ'מונד שבווירג'יניה, ב-2016צילום: Steve Helber/אי־פי

גם אנדרו ג'קסון בן הדרום, שהיה הנשיא השביעי של ארה"ב, החזיק בעבדים. לפני שנבחר לנשיא פרסם ג'קסון ב–1804 מודעה שבה הציע פרס בסך 50 דולר על החזרת עבד שנמלט, ועשרה דולר נוספים "על כל מאה צליפות שוט שמישהו ייתן לו (לעבד הנמלט), עד לסכום של 300 דולר". ג'ון מיצ'אם, ביוגרף של נשיאים אמריקאים, כתב בספרו "אריה אמריקאי: אנדרו ג'קסון והבית הלבן", שיצא לאור ב–2008, כי לג'קסון היו כ–150 עבדים וכי בצוואתו לא הורה לשחרר אף אחד מהם.

"נתיב הדמעות" של ג'קסון

בתקופת נשיאותו הרשה ג'קסון למנהל הכללי של הדואר להתיר לדרומיים למנוע פרסומים נגד העבדות, על אף שזו היתה הפרה בוטה של התיקון הראשון לחוקה. הוא גם אמר כי פרסומים כאלה, שגם קראו להעניק לשחורים שוויון זכויות, הם "מרושעים ומנוגדים לחוקה".

גם הילידים האמריקאים מתעבים את ג'קסון בשל חלקו בסילוקם בכוח של שבטים מקומיים מאדמותיהם, ובעיקר בשל "נתיב הדמעות". סילוקם של בני שבט צ'רוקי מג'ורג'יה הוביל למות אלפים מהם.

לינדון ג'ונסון בניו יורק, ב-1967
לינדון ג'ונסון בניו יורק, ב-1967צילום: Marty Lederhandler/אי־פי

וודרו וילסון, יליד וירג'יניה, עשה מאמצים רבים למנוע משחורים כניסה לאוניברסיטת פרינסטון כשכיהן בתפקיד נשיא המוסד החינוכי. כשנבחר לנשיא ארה"ב, וילסון הדמוקרט סירב לבטל את ההפרדה בין הגזעים בשירות האזרחי, אף שהוא נכנס לבית הלבן בתמיכתם של חלק מהשחורים.

וילסון הקרין סרט גזעני

ב–1915 ספג וילסון ביקורת רבה בשל הקרנת הסרט הגזעני "לידתה של אומה" בבית הלבן. הסרט האילם הזה סיפר על תקופת השיקום בארה"ב אחרי מלחמת האזרחים מנקודת השקפתו של הקו־קלוקס־קלאן והציג את אנשי הארגון כגיבורים ואת השחורים כפראים חסרי תרבות. "אחרי ההקרנה לא ניתנו הסבר או התנצלות כלשהם", כתבה פטי אוטול בספר "איש המוסר: וודרו וילסון והעולם שיצר".

במהלך "הקיץ האדום" של 1919, שבו הותקפו שחורים על ידי המון לבן ומאות מהם נרצחו, וילסון לא הגיב וכלל לא התייחס לרציחות הללו. הוא דיבר אמנם נגד מעשי לינץ' באופן כללי, אך לא הפעיל את משאבי הממשל הפדרלי נגד האלימות.

לינדון ג'ונסון הדמוקרטי הפך לנשיא ב–1963 לאחר רצח ג'ון פ' קנדי, וביקש לחוקק את חוק זכויות האזרח בתקופת הפגנות של שחורים ופעילים למען זכויות האדם. ג'ונסון שכנע מחוקקים ספקנים לתמוך בחוק, ונשא נאום נלהב בו סיפר על ימיו כמורה בבתי ספר של לטינים כדי לזרז את הקונגרס להעביר את חוק זכות ההצבעה. עם זאת, בהקלטות של שיחות אישיות שקיים השתמש ג'ונסון באופן קבוע בכינויים גזעניים לתיאור שחורים בכלל, ושחורים שאותם מינה לתפקידים בכירים בפרט.

וודרו וילסון במשחק בייסבול בוושינגטון, ב-1916
וודרו וילסון במשחק בייסבול בוושינגטון, ב-1916צילום: /אי־פי

יורשו, ריצ'רד ניקסון הרפובליקאי, נהג להשתמש באופן קבוע בכינויי גנאי גזעניים בשיחותיו הפרטיות. "נוסיף עוד כמה מהכושים הממזרים הקטנים האלה לקבלת קצבת רווחה בסכום של 2,400 דולר למשפחה", אמר פעם ניקסון. ניקסון גם נהג להשמיע הערות מעליבות על אזרחים אמריקאים ממוצא יהודי, מקסיקאי, איטלקי ואירי.

דבריו של ניקסון, כמו דברי ג'ונסון, לא היו ידועים לציבור הרחב עד לפרסום הקלטות של שיחותיו בבית הלבן עשרות שנים לאחר שנערכו.

הספרייה הנשיאותית על שם ניקסון פרסמה באחרונה שיחת טלפון שנערכה באוקטובר 1971 בין ניקסון לבין מושל קליפורניה רונלד רייגן, שלימים נבחר גם לנשיא ארה"ב. כתב העת האמריקאי אטלנטיק דיווח אתמול שרייגן הביע בשיחה את תסכולו מהצבעה של נציגים באו"ם נגד ארה"ב והשתמש בשפה גזענית.

"אתמול בערב, אני אומר לך, לראות את הדבר הזה בטלוויזיה כפי שאני עשיתי", אמר רייגן לניקסון. "לראות אותם, את הקופים האלה מהמדינות האפריקאיות האלה – לעזאזל איתם, עדיין לא נוח להם לנעול נעליים". ניקסון החל לפרוץ בצחוק לשמע דבריו של מושל קליפורניה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ