המסר של קנדה לתושבים ששיטפונות הרסו את ביתם: עברו דירה

בניגוד לארה"ב, שמשלמת לתושבים כדי שיבנו מחדש את ביתם באותו מקום, בשכנה מצפון נוקטים בגישה אחרת. הרשויות מאסו בעלויות השיקום הגבוהות, ומאלצות תושבים בשכונות שלמות להתפנות מביתם

לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אשה מעבירה שקי חול ליד ביתה באזור אוטווה, באפריל. שיטפונות נדירים היכו באזור ב– 2017 וב– 201
אשה מעבירה שקי חול ליד ביתה באזור אוטווה, באפריל. שיטפונות נדירים היכו באזור ב– 2017 וב– 201צילום: LARS HAGBERG / AFP

לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית, תושבים שאיבדו את ביתם בסופת ההוריקן דוריאן מתכוננים לבנייה מחדש. אבל קנדה השכנה, שידעה מכת שיטפונות הרסניים משלה, בוחנת גישה שונה בתכלית לשיקום מאסון — היא כופה על תושבים לעבור להתגורר במקומות אחרים.

בניגוד לארה"ב, שמשלמת שוב ושוב לתושבים כדי שישחזרו את ביתם, בחרה קנדה להתמודד עם העלויות הגדלות של משבר האקלים בהגבלת הסיוע לאסונות ואילוץ התושבים לפנות את בתיהם. הניסוי, שבמסגרתו נעקרות שכונות שלמות ממקומן, בית אחר בית, מעורר תחושות סותרות של הקלה, זעם ואובדן.

"הקנדים מתחילים בעיקשות לשקול מחדש כמה זה נבון לבנות בתים סמוך לאזורים המועדים לשיטפונות", אומר ג'ייסון תיסטלתווייט, מרצה לסביבה ועסקים באוניברסיטת ווטרלו במחוז אונטריו. "נחוצה מעורבות ממשלתית כדי להכריח תושבים לקבל החלטות נכונות יותר".

ההשלכות המעשיות של תפיסה זו ניכרות בגאטינו, עיר לשפת הנהר מול אוטווה הבירה, שהוכתה ב–2017 וב–2019 בשני שיטפונות אימים נדירים.

אשה ליד ביתה בצפון קרוליינה אחרי שנפגע מהוריקן דוריאן, החודש
אשה ליד ביתה בצפון קרוליינה אחרי שנפגע מהוריקן דוריאן, החודשצילום: JONATHAN DRAKE/רויטרס

התושבים כאן מחכים לשמוע מפי גורמי ממשל אם הנזק שנגרם לבתיהם בשיטפון האחרון באפריל גבוה מ–50% מערך הנכס שלהם. תושבים שיקבלו הודעה כזאת, יפוצו בסכום מסוים ויידרשו לעזוב את המקום.

תושבים רבים מקבלים זאת בהבנה. "אני שמחה מאוד", אומרת לואיז דוד, שלאחרונה נודע לה כי הממשלה תרכוש מידיה את ביתה. "אני לא מוכנה לחוות את זה שוב".

ארה"ב, שבה התדירות והעוצמה הגוברות של סערות כמו דוריאן מכבידות יותר ויותר על תקציבי הממשלה, יכולה ללמוד דבר או שניים מיוזמתה של קנדה.

דוריאן הוא ההוריקן השלישי שפגע בצפון קרוליינה בארבע שנים. רבים מהמקומות שהוצפו בסערה האחרונה, הוכו גם בידי סופות קודמות, שוקמו — ונהרסו שוב.

נכון לשנה שעברה, 36,774 בתים ובניינים אחרים תוארו על ידי הממשלה כ"נכסים בעלי אובדן חמור וחוזר" — בתים שהוצפו ושופצו לפחות פעמיים. יותר מ-1,100 מהם נמצאים בצפון קרוליינה והממוצע לבתים האלה הוא חמש הצפות.

כפי הנראה, קנדה החלה ליישם את הגישה החדשה בקיץ 2013, כאשר השיטפונות בדרום מחוז אלברטה גרמו נזקים בהיקף של יותר מ–7.5 מיליארדי דולר קנדיים (כ–5.7 מיליארדי דולרים אמריקאיים). זה היה אסון הטבע היקר ביותר שידעה המדינה עד אז. הנזקים היו חמורים במיוחד בהיי ריבר, יישוב של כ–14 אלף תושבים מדרום לקלגארי, ש–80% מבתיו נפגעו בשיטפונות. במקום לממן בנייה מחודשת של בתים, הוציאו הרשויות צווי פיצוי־פינוי לשתי שכונות מועדות במיוחד.

לא כל התושבים הסכימו. "הדיונים שבהם היה עליי לומר לתושבים שהם צריכים לעזוב את ביתם, היו הקשים ביותר שידעתי", אומר ראש העיר היי ריבר, קרייג סנודגראס, שתמך בתוכנית הפינוי־פיצוי של הממשלה.

סנודגראס אומר שבאופן כללי, העיירה מוגנת היום טוב יותר. "צריך לקבל החלטה לטובת הקהילה כולה", הוא אומר. "זה יקרה שוב. המים בדרך, חבר'ה".

התפיסה הזו עשתה לה נפשות. ב–2015 הקשתה קנדה על הפקידות הממשלתית הנמוכה לקבל כספים פדרליים אחרי אסונות. כעבור שנה הודיעה ממשלת הפרובינציה קולומביה הבריטית שקורבנות השיטפונות שלא יעשו ביטוח פרטי נגד שיטפונות, לא יהיו זכאים לסיוע ממשלתי.

השנה הרחיקה הממשלה הפדרלית לכת והזהירה כי בעלי בתים ברחבי המדינה יצטרכו להישען רק על עצמם. אם תושבים בונים את בתיהם במתכוון באזורים מועדים, "הם יצטרכו לקבל במוקדם או מאוחר את עול העלויות על עצמם", אמר באפריל השר לביטחון הציבור, ראלף גודייל. "אי אפשר ללכת שוב ושוב למשלמי המסים ולהגיד להם 'אוי, זה שוב קרה!'"

לואיז דוד בפתח ביתה בקוויבק, ביולי
לואיז דוד בפתח ביתה בקוויבק, ביוליצילום: Alexi Hobbs / NYT

בין הוגנות לבטיחות

המחוז הכי נוקשה הוא קוויבק. מאז 2005 אוסר המחוז לבנות בתים חדשים או לשקם בתים ישנים שניזוקו בשיטפונות, באזורים מועדים במיוחד לשיטפונות.

אולם אחרי ששיטפונות קשים היכו בגאטינו ובחלקים אחרים של קוויבק באפריל, החילה הממשלה את איסור הבנייה גם על שטחים נרחבים יותר, הכוללים אזורים שהוצפו ב–2017 וב–2019. תושבי "שטח ההתערבות המיוחדת" קיבלו הוראה לנטוש בתים שניזוקו ביותר מ–50% מערכם בשוק.

קוויבק גם הגבילה את סכום הסיוע לאזורי אסון, לא רק בתוך השטח המיוחד. אחרי השיטפונות הקשים באביב, הודיע המחוז שהרף העליון של הסיוע הממשלתי לא יעלה על מאה אלף דולר לאורך כל שנות חייו של בית.

בשלב הבא ניצבים בעלי הבתים מול שתי ברירות: למכור את ביתם לממשלה, שתשלם להם בעבורו לא יותר מ–250 אלף דולר, בלי קשר לערכו בשוק, או לקבל בפעם אחרונה כסף לשיפוצו. אבל בעשותם כך, הם לא יהיו זכאים לקבל כל סיוע נוסף בעתיד.

כוחה של ממשלת קנדה לאלץ תושבים לעזוב את נכסיהם, מעניק לפוליטיקאים שלה יתרון על אלה של ארה"ב. חוקתה של קנדה לא מעניקה הגנה חד משמעית על רכוש פרטי, בניגוד לחוקה של ארה"ב, לדברי ג'ון פיליפס, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה של טורונטו. גישתה של ארה"ב "נדיבה יותר לבעלי רכוש", אומר פיליפס.

ההתנגשות בין טובת הפרט לטובת הכלל, בין הוגנות לבטיחות, מומחשת בגאטינו. בשכונת פונט־גאטינו הנמוכה, השיטפונות ב–2017 הפכו צבירי בתים לעיי חורבות המוקפות במדשאות. באביב האחרון, בעוד עבודת הריסת הבתים מ–2017 טרם הסתיימה, השכונה הוצפה בשנית.

ראש העיר מקסים פדנו־ז'ובן צריך לנווט את דרכו בקרקע נפיצה רגשית וכלכלית: לעזור לתושבים הרוצים לעזוב, לשתף פעולה עם מי שרוצים להישאר, ולנסות להכין את עירו לעתיד, העלול להיראות שונה לחלוטין מהעבר.

הדרך הטובה ביותר, אומר פדנו־ז'ובן, היא להגדיר על אילו חלקים של העיר אפשר לגונן מפני שיטפונות ולבנות את התשתיות הנחוצות לשם כך. את הבתים המועדים צריך לקנות במחיר השוק. אבל תוכנית פיצוי־פינוי צריכה להיות חובה. "עלינו ללכת עד הסוף", הוא אומר, "אם מבקשים מהתושבים לעזוב, צריך לשלם להם את מה שצריך לשלם להם. ואז להכריח אותם לעזוב".

כתבתו של כריסטופר פלאוול בניו יורק טיימס

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ