פרשנות

בגלל הפוליטיקה, ההיסטוריה והשכנות: המתקפה במונסי איננה דומה לקודמותיה

ניתן להסתכל על תקיפת החוגגים במסיבת החנוכה בניו יורק כעל עוד אחת משורה של תקריות אנטישמיות בארה"ב, אבל האופן שבו בוצעה, המיקום שלה וגם זהות התוקף הופכות אותה לייחודית

חמי שלו
חמי שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תושבי ניו יורק בעצרת הזדהות עם הקהילה היהודית, השבוע בברוקלין
תושבי ניו יורק בעצרת הזדהות עם הקהילה היהודית, השבוע בברוקליןצילום: AMR ALFIKY/רויטרס
חמי שלו
חמי שלו

המתקפה הברוטלית על יהודים במונסי שבניו יורק במוצאי שבת זעזעה את ארצות הברית, ובעיקר את יהודיה, בראש ובראשונה בשל היותה רק אחת מתוך שורת תקריות. הטבח בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג לפני 14 חודשים ערער באופן יסודי את תחושת הביטחון של הקהילה היהודית בכללותה, וכל אירוע נוסף, כולל המתקפה על בית הכנסת בסן דייגו באפריל ועל סופרמרקט כשר בניו ג'רזי אך לפני חודש, מעלה את מפלס החרדה. תור הזהב של יהודי ארה"ב, עליו הוכרז לפני שנים מעטות בלבד, הפך כהרף עין לעידן של חשש ופחד.

אבל להסתערות האמוק של החשוד גרפטון תומאס על מסיבת החנוכה בעיירה החרדית יש גם אלמנטים ייחודיים, המבדילים אותו מקודמיו. התמונה המבעיתה של אדם המסתער עם סכין ארוכה על יהודים אדוקים החוגגים חג יהודי נוגע בנימי נפש היסטוריים של העם היהודי. אם המתקפה בפיטסבורג הצטיירה, בנוסף למימדה היהודי, כהתפרצות נוספת של הטירוף האמריקאי הייחודי של הרג המוני, הדקירות במונסי עוררו אסוציאציה מיידית לפוגרום מתחילת המאה שעברה באירופה.

ראש העיר ניו יורק דה-בלאזיו בעצרת הזדהות עם קורבנות במתקפה במונסי, השבוע
ראש העיר ניו יורק דה-בלאזיו בעצרת הזדהות עם קורבנות במתקפה במונסי, השבועצילום: AMR ALFIKY/רויטרס

גם ההתלקחות המיידית וההמונית של מחלוקת פוליטית היתה יוצאת דופן. היא נובעת, בין היתר, מהיצריות והאינטנסיביות של הפוליטיקה המקומית, במדינת ניו יורק ועוד יותר מכך בתפוח הגדול. בשניהם מכהנים דמוקרטים - המושל אנדרו קומו וראש העיר ביל דה-בלזיו - השנואים במיוחד על יריביהם הרפובליקאים, שמיד פתחו בקמפיין נגד מנהיגותם החלשה. ומכיוון שהמתקפה במונסי באה בעקבות סידרה של ניסיונות פגיעה ביהודים חרדים בברוקלין, היא זכתה לתהודה כפולה ומכופלת בבירת התקשורת העולמית.

פוליטיקאים ופרשנים בימין ביקשו גם לגמול ליריביהם בפוליטיקה ובתקשורת, שבמקרים קודמים מיהרו להאשים את הנשיא דונלד טראמפ בהסתה שמעודדת גזענים לבנים לתקוף יהודים. והנה, כשמדובר בתוקף עם עור שחור, שהסיכוי הסטטיסטי שהושפע מטראמפ כמעט אפסי, אתם ממלאים פיכם מים, לעגו השמרנים לליברלים, במידה רבה של צדק לכאורה. אף שהמתקפה זכתה לגינוי מקיר אל קיר, אלה שהגיעו מצד שמאל של המפה הפוליטית וממנהיגיהם של השחורים עצמם היתה רפה ומהוססת תחילה, אף שהתעצמה בהמשך השבוע.

מניעיו המדוייקים של תומאס אינם ידועים עדיין, מלבד טענת קרוביו שהוא מעורער בנפשו והידיעה שמקצת חיפושיו בגוגל עסקו בשנאת יהודים. גם הודעת המשטרה המקומית כי היא חוקרת קשר בין המתקפה במוצאי שבת לדקירה שאירעה בקרבת מקום לפני כחודש, שנחשבה עד כה לחיסול חשבונות בתוך הקהילה החרדית, מחייבת זהירות.

תומאס מובא להארכת מעצרו, השבוע
תומאס מובא להארכת מעצרו, השבועצילום: Julius Constantine Motal/אי־

כך או כך, הזיהוי האוטומטי של מתקפה אנטישמית המבוצעת על ידי אדם שחור עם השמאל בעייתי בפני עצמו וחוטא לאמת היסטורית מורכבת. לא משום שנכון לשייכו לימין, חס וחלילה, אלא משום שמדובר במערכת יחסים ארוכה, עמוקה ובמידה רבה ייחודית בין שתי קהילות מיעוטים שבמהלך רוב המאה הקודמת חיו בצמידות האחת לשניה. הקירבה, ובעיקר ההתרחקות שבאה אחריה, הותירו צלקות עמוקים.

נכון שיש בקהילה השחורה בארה"ב קבוצה גדלה והולכת של מוסלמים אדוקים, ובשוליה גורמים ג'יהאדיסטים, המשלבים בין שנאת יהודים מסורתית לשנאת ישראל עדכנית, אך יש לזכור ששיעורם של המוסלמים הוא רק 2% מכלל האוכלוסיה השחורה. נכון גם שצעירים שחורים מיליטנטיים מושפעים מתנועת "black lives matter" ומאסטרטגיית "מגוון הזהויות" שאימצה, הגורר הזדהות כמעט אוטומטית עם הפלסטינים נגד כובשיהם הישראלים.

אבל החלק הארי של שנאת היהודים הקיימת בקהילה השחורה - ששיעוריה גבוהים מאשר באוכלוסיה הלבנה, במיוחד בקרב בעלי השכלה - הוא מהסוג המכונה היום "אנטישמיות ישנה". היא נובעת, בין היתר, מאמונתם הנוצרית והשמרנית של שחורים רבים, שבה היהודים עדיין מוחזקים כאשמים בצליבת ישו. מעבר לכך, בעיקר בגילאים מבוגרים יותר, ניסיונם ההיסטורי של השחורים עם יהודים יצר משקעים של שנאה ובעיקר טינה, שמתחברים לסטריאוטיפ האנטישמי הקלאסי של עם קמצן ותאב-ממון. במקרה הספציפי שלהם, יודו גם היסטוריונים פילושמיים למהדרין, מדובר באישום עם קבלות.

אנשי הקהילה היהודית במונסי מברכים את הרב רוטנברג, ימים לאחר התקיפה
אנשי הקהילה היהודית במונסי מברכים את הרב רוטנברג, ימים לאחר התקיפהצילום: JEENAH MOON/רויטרס

ההיסטוריה היא שזימנה את המפגש הגורלי בין גלי ההגירה האדירים שהביאו שני מיליון יהודים ממזרח אירופה לאמריקה בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 לבין המעבר המאסיבי של מיליוני שחורים מהדרום לצפון שהחלה מעט מאוחר יותר. השחורים, כמו היהודים, נהרו למרכזים אורבניים. הם הצטופפו בשכונות עוני בסמוך ליהודים, ומאוחר יותר ירשו את דירותיהם כשהיהודים עזבו והתקדמו.

יהודים רבים הזדהו עם מצוקתם של השחורים, מילאו תפקיד פעיל במאבק להשגת זכויותיהם ולעתים אף עמדו בראשו. כך זוכרת היום ההיסטוריה. בחיי היומיום, השחורים הביטו בקנאה בשכניהם היהודים, שהצלחתם איפשרה להם לעזוב את שכונות העוני, והתייחסו בטינה גוברת לבעלי הבתים היהודים שהמשיכו לגבות מהם שכר דירה מופקע ולבעלי העסקים שלא נטשו את נכסיהם ושרק מיעוטם הסכים להעסיק עובדים שחורים. השפלות היום-היום הותירו צלקות עמוקות יותר מהסיוע הפוליטי בצמרת.

ככל שחלפו השנים, הקהילות הלכו והתרחקו. הקירבה הפיזית שנותרה היא בעיקר בין הקהלה השחורה לבין החרדים שחיים לידה: הצורך התמידי של האחרונים להתרחב על חשבון שכניו יוצר אף הוא חיכוכים. הרוב הליברלי בקהילה היהודית עדיין משמש כמשענת חשובה לקהילה השחורה ונציגי שתי הקבוצות מקיימים שיתוף פעולה הדוק בצמרת המפלגה הדמוקרטית, אבל יחסי האהבה-שנאה העזים שאיפיינו אותם בעבר מתפתחים במהרה לאדישות וניכור. הדור הצעיר, שפחות מתעניין בעברו, עלול להגיע למסקנה שגרפטון תומאס והמצ׳טה שלו הם חזות הכל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ