רומני לא מנע את זיכויו של טראמפ, אבל מיצב עצמו כגיבור בודד

בנקמתו בנשיא, הסנאטור הרפובליקאי יצא צדיק והציג את חבריו למפלגה כעבדים נרצעים. פיט בוטג'ג' תעתע בפרשנים באיווה, אולם דרכו לניצחון בפריימריז עוד רצופה במכשולים

חמי שלו
חמי שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רומני בוושינגטון, אתמול
רומני בוושינגטון, אתמולצילום: JONATHAN ERNST/רויטרס
חמי שלו
חמי שלו

במהלך ארבע שנים וחצי שחלפו מאז הכריז על מועמדותו לנשיאות, דונלד טראמפ הספיק להדביק למיט רומני שלל כינויים מעליבים. ברפרטואר: "לחוץ", "מבולבל", "פחדן", "בדיחה", "לוזר" ו״המועמד הגרוע והמטומטם ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה הרפובליקאית". השבוע קיים רומני את האימרה האמריקאית ש״נקמה היא מנה שעדיף להגישה קרה״, ובמקרה הזה, גם ארסית מאין כמותה.

הודעתו הדרמטית של רומני בסנאט על כוונתו לשבור שורות עם מפלגתו הרפובליקאית ולהצביע בעד הרשעתו של הנשיא במשפט ההדחה שלו לא שינתה את השורה התחתונה: זיכוי מוחלט וצפוי מראש לטראמפ, שבעקבותיו הכרזותיו על טיהור שמו וניצחונו המוחלט. אלא שהעיסוק התקשורתי במה שנתפס כמהלך מפתיע, חריג ואמיץ של סנאטור רפובליקאי בודד ממדינת יוטה האפיל על הזיכוי והעכיר את החגיגות. רומני עבר על הדיבר הראשון של הנשיא האמריקאי: הוא גנב לו את ההצגה.

הודעתו של רומני סתמה את הגולל על האפשרות שמתי מעט הסנאטורים הדמוקרטים ששקלו להצביע בעד זיכויו של טראמפ — בעיקר כאלה ממדינות הנוטות לרפובליקאים — יעזו להיתפס כסלחניים יותר ונחרצים פחות ממנו. כמו הילד בבגדי המלך החדשים, הכרזתו הנחרצת של רומני שהאישומים נגד טראמפ הוכחו מעבר לכל ספק סביר ומחייבים את הדחתו הציגה את חבריו הרפובליקאים במערומיהם כעבדים נרצעים של טראמפ העושים שקר בנפשם.

רומני בוושינגטון, אתמול
רומני בוושינגטון, אתמולצילום: Brendan McDermid/רויטרס

אף שבוודאי אינם מודעים או מוטרדים מכך, אומץ ליבו של רומני אל מול נשיא יהיר ונקמן, עמידתו האיתנה בלחצי מפלגתו והידיעה הברורה שיהפוך לשק חבטות של בייס השבוי בפולחן אישיות, הדגישו גם את היעדרם המוחלט של כל אלה אצל בכירי הליכוד ההולכים אחרי ראש הממשלה בנימין נתניהו באש ובמים, בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים. לעומתם, גם הסנאטורים הרפובליקאים שתמכו בזיכוי ובכל זאת ביקרו בחריפות את התנהלותו של טראמפ בפרשת הסחיטה האוקראינית, מצטיירים כגיבורי חיל עשויים ללא חת.

התקשורת האמריקאית עטה על המהלך המפתיע של רומני, כצפוי, כמוצאת שלל רב. משפט הבזק שבכירי מפלגתו ארגנו לטראמפ, ללא שמיעת עדים, חוללה אמנם סערה ועוררה ביקורת קשה, אבל זה היה בשבוע שעבר, פרה־היסטוריה רחוקה בעידן שבו פרשיות ושערוריות פורצות מדי יום ביומו, אם לא מדי שעה בשעה. החלטת הזיכוי היתה אולי היסטורית ובוודאי העניקה לטראמפ ניצחון חד־משמעי עם השלכות לעתיד, אך היא היתה חקוקה באבן כבר מהרגע הראשון. רומני לא שינה את התוצאה, אך הוא שבר את השגרה, יצר סנסציה ובתוך כך סיפק לתקשורת הממסדית, העוינת ברובה את טראמפ, דרך יעילה להפוך את ניצחונו של הנשיא להשפלה.

הפרשנים האמריקאים מיעטו לעסוק בתאוותו הבוערת והמובנת של רומני לנקום בטראמפ על שנים של השפלה. הם שייכו את החלטתו ליושרתו, משפחתו, אמונתו המורמונית העמוקה ורצונו ללכת בדרכו של אביו ג׳ורג׳, גם הוא רפובליקאי בכיר ומוערך שעמדותיו החריגות והאמיצות בעד שוויון זכויות לשחורים ונגד המלחמה בווייטנאם עוררו בשנות ה–60 זעם ומשטמה במפלגתו וחיבלו בסיכוייו להתמודד על הנשיאות. רומני ביקש להירשם בהיסטוריה כיחיד סגולה, ולו כהערת שוליים, כדבריו, גם במחיר כבד של הפיכתו ליעד מועדף לטינה ומשטמה של קנאי טראמפ הפנאטים.

טראמפ ורומני בוושינגטון בנובמבר
טראמפ ורומני בוושינגטון בנובמברצילום: Susan Walsh/אי־פי

בהליך הדחה שהוכרע על ידי נאמנות מפלגתית שבטית והליכה בתלם, רומני הצטייר כפורק עול וכממשיך דרכו של סנאטור סורר אחר, ג׳ון מקיין: על נאומו הנרגש, שייכנס לפנתיאון, חל הכלל התלמודי ״ניכרים דברי אמת״. הדרמה שחולל עוררה אסוציאציה מיידית לרב המכר ״דיוקנאות של אומץ״ שכתב ג׳ון קנדי לפני בחירתו כנשיא, בשנתיים שבהן היה מאושפז בשל כאבים בגבו. הספר עוסק בתיאור גבורתם של שמונה סנאטורים ששחו נגד הזרם, מרדו במשמעת מפלגתית ונענו לצו מצפונם ברגעים קריטיים בהיסטוריה האמריקאית. רומני, פסקו המומחים, הרוויח ביושר פרק נפרד משלו.

מקבילו הישיר של רומני בספרו של קנדי הוא הסנאטור אדמונד רוס, שיחד עם תשעה רפובליקאים אחרים מרד בתכתיבי מפלגתו והצביע בעד זיכויו של הנשיא הדמוקרטי אנדרו ג׳ונסון במשפט ההדחה שנערך לו ב-1868. קנדי מתאר את רוס כמי שהציל את כבוד הנשיאות מפני תביעת הדחה מופרכת — ג׳ונסון הואשם בפיטורים לא חוקיים של שר המלחמה בממשלתו — אלא שהיסטוריונים מצאו שגבורתו נבעה בעיקר משוחד שקיבל מג׳ונסון ומקורביו. לזכותו של רומני ייאמר שגם מבקריו החריפים ביותר לא הטילו ספק במניעיו.

מר סמית

מיצובו של רומני כפרש בודד הדבק באמת ובצדק מול המון סוער וזועם יונק ישירות מההיסטוריה והתרבות של ארצות הברית, המקדשת גיבורים אינדיבידואליסטים מאז ימי ״הצליינים״ הראשונים שיישבו יבשת פרא לא נודעת, דרך כיבוש השממה והמערב הפרוע ועד לבימות ברודוויי ולסטרימינג של נטפליקס בימינו. האגדה הפופולרית ביותר על אבי האומה ג׳ורג׳ וושינגטון עוסקת הרי בהודאתו כילד בן שש באוזני אביו שהוא זה שכרת בטעות עץ דובדבן בחצר, בנימוק ש״אינני יכול לשקר״. המחזה המצליח בכל הזמנים, ״המילטון״, עיצב מחדש אך לאחרונה את דמותו של שר האוצר הראשון, אלכסנדר המילטון. קודם מיליטריסט, קפיטליסט וחסיד הממשל הפדרלי החזק; מעתה והלאה גיבור פרוגרסיבי של דור ההיפ־הופ, כפי שכתב המגזין ניו יורקר, שניצב בודד וכצוק איתן נגד ריאקציונרים גזענים, ובראשם תומאס ג׳פרסון.

רומני בוושינגטון, אתמול
רומני בוושינגטון, אתמולצילום: Alex Brandon/אי־פי

הוליווד הנחילה להמונים את מיתוס הגיבור הבודד בשורת סרטים בני־אלמוות. בין הבולטים שבהם: "אל תיגע בזמיר״, על עורך הדין האמיץ אטיקוס פינץ׳ בגילומו של גרגורי פק; ״בצהרי היום״, על השריף הגיבור וויל קיין בכיכובו של גרי קופר; ״כחום הלילה״, על הבלש הנחוש וירג׳יל טיבס שגולם על ידי סידני פואטייה; וגם ״רוקי״, על המתאגרף הנחוש, הלא הוא סילבסטר סטלונה. בתחום האומץ הפוליטי, עם זאת, מרבית האנלוגיות מתנקזות בסופו של דבר לסרט אחד, יחיד ומיוחד שלאחרונה מלאו 70 שנה להצגת הבכורה שלו, ״מר סמית הולך לוושינגטון״, בבימויו של פרנק קפרה.

הסרט עוסק במינויו האקראי של מנהל תנועת נוער בשם ג׳פרסון סמית, המגולם על ידי ג׳ימי סטיוארט, כממלא מקום זמני לסנאטור שנפטר. סמית הנאיבי, שאמור היה לשמש ככלי שרת של סנאטורים ואנשי עסקים מושחתים, חותר להקמת מחנה להכשרת צעירים כמנהיגי העתיד על אדמה שעמדה, כך התברר, במרכז עסקה מושחתת להקמת סכר. סמית הופך בן לילה לאויבם של פטרוניו, שמעלילים עליו עלילות, משחירים את דמותו ומסכלים את תוכניותיו, אבל לא לפני שהמחוקק הסורר נושא נאום פיליבסטר על גבורתם של אלה שנלחמים עבור ״מקרים אבודים״ ומשלמים על כך מחיר יקר. נאומו של רומני יסופח בהכרח לאותה הסוגה.

הצגת הבכורה של ״מר סמית הולך לוושינגטון״ נערכה בבירה האמריקאית ברוב הוד והדר ובהשתתפות 4,000 אורחים, כולל 45 סנאטורים, ב-17 באוקטובר 1939. היא עוררה סערה רבתי: מקצת הסנאטורים נטשו במחאה את היכל החוקה שבו נערכה ההקרנה, ופוליטיקאים מכל צבעי הקשת תקפו אותו כסרט חתרני המציג את הקונגרס כמאורת נחשים ואף תוקע סכין בגב האומה בשעת חירום שבה היא מתמודדת עם פרוץ מלחמת העולם. נשמע מוכר.

טראמפ בוושינגטון, אמש
טראמפ בוושינגטון, אמשצילום: Alex Brandon/אי־פי

למרות המחאות, ואולי דווקא בגללן, הסרט הקסים את ציבור צופי הקולנוע, נחל הצלחה קופתית מרשימה והחשוב מכל, הנחיל לתרבות העממית מודל לחיקוי של אאוטסיידר ישר ואמיץ הניצב מול הביצה הוושינגטונית העכורה ומטיח בה את האמת בפרצוף. מאז שהוקרן, הציבור האמריקאי נשבה פעם אחר פעם בקסמיהם של פוליטיקאים ישרי דרך, לכאורה, שמגיעים משום מקום כדי לנקות את אורוות הממשל. רונלד רייגן תואר כהתגלמותו של מר סמית, כמו גם ברק אובמה, ג׳ימי קרטר, ביל קלינטון והמיליארדר האקסצנטרי, רוס פרו, שהתמודד לנשיאות כעצמאי ב-1992 וגנב די קולות מג׳ורג׳ בוש האב כדי להביא לניצחונו של קלינטון ולבחירתו כנשיא.

הגיח משום מקום

אלא שרומני, מלבד האנלוגיה המתבקשת מנאומו האמיץ, רחוק מלשמש כמועמד אידיאלי לשאת את כתר מר סמית של בחירות 2020, שהרי הוא לא אאוטסיידר וכלל אינו מתמודד. לעת עתה, לכל הפחות, התואר הנכסף מגיע דווקא לפיט בוטג׳ג׳ הדמוקרטי, לשעבר ראש עיר קטנה באינדיאנה, מועמד שהחל את המרוץ כמעט אלמוני והגיח משום מקום. ככל הנראה, בוטג'ג' זכה השבוע בבחירות המוקדמות באיווה — בהנחה שאי־פעם תסתיים שם ספירת הקולות — או לכל הפחות יסיים בשוויון עם המועמד הוותיק והמוכר פי כמה, ברני סנדרס.

הישגו של בוטג׳ג׳, הגם שזוהרו עומעם בפיאסקו של ספירת הקולות ופרסום התוצאות, עומד בסתירה מוחלטת לדעתם של הפרשנים שמאמינים כי מה שעומד בראש מעייניהם של הבוחרים הדמוקרטים הוא מידת ״בחירותו״ של מועמד מפלגתם — כלומר סיכוייו להביס את טראמפ בנובמבר. המועמד שנחשב בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לביצוע המשימה, ג׳ו ביידן, נחל מפלה מוחצת באיווה. במקומו, העדיפו המצביעים את סנדרס, השמאלן הקיצוני במונחים אמריקאיים, ואת בוטג׳ג׳, ינוקא חסר כל ניסיון במישור המדינתי או הלאומי, שסיכויי שניהם בנובמבר נחשבים לפחותים בהרבה משל ביידן. המורשת של מר סמית גברה על הוותק והניסיון של ביידן, לפחות באיווה.

פיט פוטיג'ג' באיווה, השבוע
פיט פוטיג'ג' באיווה, השבועצילום: AFP

אך לא מן הנמנע שבוטג׳ג׳ יתגלה בקרוב ככוכב שביט שצונח באותה מהירות שבה נסק. ניצחונו באיווה עשוי להעניק לו די מומנטום כדי לסגור את פיגורו הקטן בסקרים אחר סנדרס, בפריימריז שיערכו ביום שלישי הקרוב בניו המפשייר, מדינה בעלת דמוגרפיה דומה לאיווה. אולם ייתכן שגם שני ניצחונות רצופים לא יספיקו לבוטג׳ג׳ כדי להתגבר על עקב אכילס שלו, תמיכתם האפסית של אפריקאים־אמריקאים במועמדותו. גם אם יצלח בהמשך החודש את אסיפות העם בנוואדה, הדומות לאלה שנערכו באיווה, בוטג׳ג׳ עלול להיתקל בחומה בצורה בסוף החודש בדרום קרוליינה, שבה השחורים מהווים שיעור ניכר מהאלקטורט הדמוקרטי. בהמשך הוא עלול למעוד וליפול בפריימריז שיערכו במקביל ב-14 מדינות ב"יום שלישי הגדול" שייערך השנה ב-3 במארס, יום אחרי הבחירות בישראל.

היחלשותו של בוטג׳ג׳, אם תקרה, עשויה לסלול את הדרך להעברת השרביט של מר סמית למייקל בלומברג. אמנם קשה לכנות מיליארדר עם רשת תקשורת משלו, ניסיון עשיר כראש העיר ניו יורק וקופת בחירות אישית המוערכת בשני מיליארד דולר, מהם הוציא כבר כ–300 מיליון, כאאוטסיידר המורד בממסד. מצד שני, הצלחתו של בוטג׳ג׳, גם אם תיגדע, עשויה להציבו כמועמד בולט לנשיאות ב-2024, בהנחה שאיש מחבריו לא יחליף את טראמפ בבית הלבן.

האירוניה תהיה מושלמת אם בוטג׳ג׳ ימצא מולו יריב רפובליקאי שייקרא לדגל כדי לשקם את ההריסות שיותיר אחריו טראמפ, בין אם זה יקרה בנובמבר הקרוב או רק בסוף כהונתו השניה. מדובר במועמד שייבחר בתוקף היותו הצדיק בסדום שהעז להתייצב מול טראמפ בזמן אמת. שמו, כמובן, יהיה וילארד מיט רומני.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ