הנשים הילידות בארה"ב נעלמות, ולאיש אין תשובה

בזו אחר זו הן נעלמות מעל פני האדמה. לפעמים מתברר שנרצחו, לעתים מקום קבורתן נותר לא נודע. כשהרשויות לא מתעדות את המקרים ולמשפחות לא ניתן מענה ברור, כך נראית שגרת החיים והמוות של בנות הקהילה הילידית בצפון אמריקה

קימברלי לורינג מובילה צוות חיפוש אחר אחותה במונטנה, לפני כחודשיים
קימברלי לורינג מובילה צוות חיפוש אחר אחותה במונטנה, לפני כחודשייםצילום: David Goldman/אי־פי
לוגו אי-פי
אי-פי
לוגו אי-פי
אי-פי

כל פינה של הקרוואן הנטוש עברה חיפוש מדוקדק. את הספה המרופטת הם הפכו, גם את הסדין המוכתם הם הסירו ממנה. אולי בכל זאת יצליחו לאתר קצה חוט כלשהו. הם המשיכו לנבור בחפצים חרף החום העז וקולות הנהמות של דב הגריזלי בין השיחים. הם לא יכלו להפסיק, הם היו חייבים לנסות לאתר קצה חוט כלשהו שאולי ירמוז מה עלה בגורלה של יקירתם שנעלמה ביוני 2017.

בקהילת שחורי הרגליים (Black feet) במדינת מונטנה זוכרים את היטב את התאריך שבו נראתה אשלי "רצה כבדה" לורינג בפעם האחרונה. היה זה ה–8 בחודש השישי. מאז הם בעקבותיה. את צוות החיפושים מנהיגה אחותה הבכורה קימברלי בת 24. "אני חייבת לעשות את זה", היא אומרת. "אני לא רוצה להמשיך לחפש עד גיל 80, אבל אם לא תהיה ברירה, אעשה זאת". בינתיים היא ובני משפחתה כבר יצאו ללא פחות מ–40 מסעות חיפוש בניסיון להתחקות אחר האחות הצעירה. הם קראו בשמה באין ספור שבילים הרריים, חרשו שדות שורצי נחשים, פילסו דרך בשלג, בגשם, בבוץ. אבל השמורה הענקית גדולה מדי, ומי יודע אם היא בכלל שם, גם אם היא עדיין נושמת.

מחקר משנת 2016 מלמד שיותר מ– 80% מהנשים הילידות חוו אלימות מינית בחייהן

היעלמותה של אשלי ומבצע החיפושים שבא בעקבותיו הם רק עוד שורה בסטטיסטיקה, עוד אחד מפרקיו הרבים של סיפור הקהילות הילידיות בצפון אמריקה, עם דגש על הנשים בהן, גם הצעירות, שאחת לכמה זמן פשוט נעלמות — או נרצחות.

עד כמה התופעה רווחת איש אינו יודע. נתונים מדויקים אין בנמצא משום שרבים מהמקרים כלל אינם מדווחים, ובמידה מסוימת גם הרשויות הפדרליות מגששות דרכן באפלה. אך היום כבר ברור שמדובר בבעיה ארוכת שנים המחמירה בגלל תקצוב לא הולם, אדישות כללית וסבך משפטי. הסיפורים הולכים ומתרבים.

קברה של מוניקה, בת שבע, שנעלמה ב–1979צילום: David Goldman/אי־פי

כך הם גם מסעותיה של קימבלרי ברחבי מונטנה, הנראים לעתים כלקוחים מתעלומה בלשית. כזה היה היום שבו הגיעו לקרוואן הנטוש. מראהו מאיים משהו. שני שלטי "הסגת גבול" נראים בבירור, טלסקופ שבור יוצא מחלון המטבח, משקיף על הבאים. בעבר התגורר שם קרוב משפחה ועל פי הדיווחים זה היה גם אחד המקומות האחרונים שבהם נראתה.

אך החיפוש העלה חרס והצוות — קימברלי, בת דודתה ליסה וארבעה מתנדבים נוספים, אחד מהם חמוש ברובה ואקדח (לכל צרה שלא תבוא) נאלץ לחשב חיפוש מחדש. "אנחנו הולכים אחר כל שמועה", אמרה ליסה, "גם אם היא נשמעת מגוחכת".

העיירה בראונינג שבמדינת מונטנה, ביוליצילום: David Goldman/אי־פי

הם פנו לדרך אחרת, צעדו בעשב גבוה, בחנו פח אשפה חלוד, מכונת כביסה ישנה — ואז לפתע באה הפתעה: עצמות. שתיים. האחת קטנה וישרה, האחרת רחבה ובצורת אוכף. המשטרה הוזעקה למקום והעצמות נלקחו לבדיקה. התוצאה — מאכזבת: העצמות גדולות מכדי להיות עצמות אדם, קרוב לוודאי שהן של אייל. אין פריצת דרך, גם אין זמן לנוח. למחרת ייצאו המחפשים להרים.

"למי מדווחים?"

את התסריט הזה יכול היה לכתוב גם איוון מקדונלד, קולנוען בן קהילת שחורי הרגליים, שיצר עם אחותו סרט תיעודי על נשים ילידות במונטנה שנעלמו או נרצחו. "אין כמעט משפחה מאלה שאני מכיר שלא התנסתה בזה בדרך כלשהי", הוא אומר. "נשים אלה אינן רק סטטיסטיקה, הן סבתות, אמהות, דודות, בנות". אחד הסיפורים בסרט נוגע לו באופן אישי. בת דודתו, מוניקה בת השבע, נעלמה ב–1979 מבית הספר בשמורה. גופתה הקפואה נמצאה על הר, במרחק כ–30 קילומטרים. איש לא נעצר בפרשה.

התעלומה הזו, כמו אחרות, מלוות בדפוס קבוע, כמו מתוך ספר: אשה או ילדה נעלמת, הקהילה נזעקת, החיפושים מתחילים, מציעים פרס למי שיכול לספק מידע מסייע. לפעמים התעלומה נפתרת בתוך זמן קצר, לרוב היא נמשכת שנים ומעוררת תסכול במשטרת קהילות הילידים והרשויות הפדרליות, לצד תחושה שהמקרים לא מטופלים בדחיפות ובכובד הראש הראויים.

ליסה לורינג ושותף לחיפוש אחר בת דודתה שמצא בגדצילום: David Goldman/אי־פי

מדוע זה קורה? "בשורש, זה עניין של גזענות", סבור מקדונלד. "אפשר אולי לקשור את זה לעוני, לשימוש בסמים או לאחד המרכיבים הללו — אבל בשורה התחתונה, הממשלה הפדרלית לא שמה קצוץ".

נדמה כי האכזבה הזו מהרשויות רווחת במיוחד בקרב רבים מבני המשפחות של הנעדרות הילידות. ככלל, בתוך השמורות, הזוכות למעין אוטנומיה, פועל כוח משטרה ייעודי בצוותא עם חוקרים מהמשרד הפדרלי לענייני ילידים. במקרים מסוימים וחמורים גם האף־בי־איי ומשרד המשפטים האמריקאי נכנסים לתמונה. ריבוי הגופים הזה יוצר גם לא מעט כאוס, או "סבך תחום שיפוט", כפי שמגדיר זאת טים פרדון, לשעבר תובע פדרלי בצפון דקוטה. "למי בדיוק אני מדווח על היעלמותו של אדם?", תוהה פרדון, "למשטרת השמורות? למשרד לענייני ילידים? לאף־בי־איי? הם נכונים אולי לסייע, אבל היעלמות גרידא אינה בבחינת פשע ולכן הם אינם יכולים לפתוח בחקירה. ואם זה נשמע כפקעת סבוכה של חפיפת סמכויות שיפוט, זה משום שזה בדיוק המצב".

אך הבעיות אינן רק חיצוניות, אומרת שרה דיר, מרצה באוניברסיטת קנזס ובת לקהילת מוסקוגי קריק. דיר, שחיברה ספר על אלימות מינית בקהילה הילידית, אומרת שמשך זמן רב היו הנשים הילידות בלתי נראות בחברתן; באוכלוסייה זו שיעורי הרצח והאלימות המינית הם הגבוהים במדינה (מחקר משנת 2016 מלמד שיותר מ–80% מהנשים הילידות חוו אלימות מינית במהלך חייהן). "זה הפך אותנו למטרה", היא מסבירה, "בעיקר נשים עם בעיית התמכרות, הפרעות פוסט טראומיות וצרות אחרות".

קימברלי לורינג (משמאל) וצוות החיפוש אחר אחותה במונטנה, לפני כחודשייםצילום: David Goldman/אי־פי

ואת פירותיה של גישה זו אפשר לראות ברשויות החוק הפנימיות, כלומר המשטרה השבטית — שגם ככה תקציבה מצומצם ואנשיה לא זוכים להכשרה מספקת. לדברי משפחות הקורבנות, לובשי המדים לא מתייחסים ברצינות הראויה לדיווחים על היעלמות נשים, ומתמהמהים עם החיפושים בשעות הראשונות, הקריטיות. "המשטרה כמעט מביישת את המתלוננים ואומרת: 'נו, היא בטח יצאה לשתות כוסית', או 'היא בטח יצאה עם איזה גבר'", אומרת קרמן אולרי, מנהלת חברת הנשים הילידות של המישורים הגדולים. "במקרים רבים המשפחות מפנימות את תחושת הבושה ומרגישות שזו אשמתן".

"בשורש זה גזענות", סבור אחד הילידים. "בשורה התחתונה הממשל לא שם קצוץ"

משום כך, משפחות רבות פותחות בחיפושים בעצמן. זה נכון במקרה של קימברלי, זה גם נכון אצל מת'יו "דב בודד" (Lone Bear). במשך תשעה חודשים חיפש את אחותו הבכורה אוליביה, אם לחמישה בת 32. היא נראתה לאחרונה ב–25 באוקטובר 2017 כשהיא נוהגת במכונית שברולט במרכז ניו טאון בצפון דקוטה, ומאז אבדו עקבותיה. האח יצא למבצע חיפושים וחרש שטחים נרחבים, לאורכם ולרוחבם, לפעמים ברכב שטח, לפעמים ברגל ונעזר גם במל"טים. ב–31 ביולי מצאו מתנדבים את מכוניתה בקרקעית אגם במרחק כ–1.5 קילומטר מביתה. מאגר המים נבדק לפני כן, אומר אחיה, אבל "קרוב לוודאי לא בצורה יסודית דיה, אחרת היו מוצאים אותה עוד קודם"

הוא לפחות יודע מה עלה בגורלה, רבים אחרים עדיין מחכים. לאונה לקלר קינגסלי, בת שבט פויאלופ, נעלמה לפני קרוב ל–20 שנה במדינת אורגון. "לא היה מסע חיפושים של ממש, לא היה מסר של 'נהפוך את הבית כדי למצוא קצה חוט'", אומרת בתה, קרולין דפורד. "הרגשתי חסרת תקווה וחסרת אונים".

ברבות השנים החליטה הבת להפיץ בעצמה פוסטר של אמה הנעדרת. "מישהו שאל אותי לפני כמה זמן מה אעשה אם אמצא אותה? איזו משמעות יהיה לכך?", אומרת דפורד. "המשמעות היא שהיא תחזור הביתה ותזכה לכך שילדיה ונכדיה יזכרו אותה ויחגגו אתה את חייה".

חקיקה חדשה

בצד התסכול הגובר, נדמה כי כיום יש גם מידת מה של אופטימיות. בעידן #MeToo ועל רקע התחזקות התנועה לזכויות נשים ילידות השמה דגש על מצבן, מתחילה הסוגיה גם לקבל משקל פוליטי. בנאום שנשאה בסתיו שעבר הוקיעה הסנאטורית הדמוקרטית היידי הייטקאמפ מצפון דקוטה את ריבוי מקרי האלימות נגד נשים ילידות שלא דווחו. הייטקאמפ לא הסתפקה בדברים והגישה הצעת חוק לטיפול בבעיה, "סוואנה אקט", על שם סוואנה לפונטיין־גרייווינד, ילידה בת מדינתה שנרצחה בשנה שעברה בגיל 22 וכשהיתה בחודש השמיני להריונה. בהצעה מבקשת הייטקאמפ להגדיל את נגישות הרשויות השבטיות לנתוני פשע פדרליים, קוראת למשרד המשפטים לאמץ נוהל טיפול במקרי רצח והיעלמות של ילידיות ודורשת מהממשלה הפדרלית להוציא דו"ח שנתי על מספר המקרים. "בעיית האלימות נגד נשים אמריקאיות ילידות לא לוותה בתחושה של דחיפות ולא טופלה בידי מערכת המשפט", אומרת הייטקאמפ.

הנתונים הקיימים כיום עוסקים בעיקר בשנת 2017. לפי האף־בי־איי, שיעור ההיעלמויות בקהילות הילידיות היה בסוף שנה זו 1.8% (אף שהן מהוות כ–0.8% מאוכלוסיית ארה"ב). כאשר בוחנים את התופעה בקרב נשים וילדות מתברר כי אלו היו מעורבות ביותר מ–0.7% מהמקרים (633 בסך הכל), אף שהן מהוות 0.4% מאוכלוסיית ארה"ב.

צוות החיפוש אחר אשלי "רצה כבדה" לורינג בהפסקה מהחיפושים במונטנה, לפני כחודשייםצילום: David Goldman/אי־פי

הייטקאמפ אינה לבד, בחודשים האחרונים העלו מחוקקים נוספים — בהם הסנאטור הדמוקרטי ממונטנה, ג'ון טסטר — את הנושא על סדר היום. במדינתו גיבשה ועדה שבטית למשפט חמש הצעות חוק שנועדו לטפל בסוגיה.

ואולי על מדינה זו יש לשים דגש מיוחד. על פי נתוני משרד המשפטים שלה, 22 מתוך 72 הילדות והנשים שנעדרו בחודש יולי 2017 (כ–30%) הן ילידות, אף שהן מהוות רק 3.3% מכלל אוכלוסיית המדינה. נתונים אלה מצביעים על מציאות עגומה. "עצם העובדה שאנחנו גורמים לפוליטיקאים להפנים שיש בעיה הדורשת התערבות ממשלתית, היא התקדמות", אומרת אניטה לוקזי, קרטוגרפית ובת שבט דרום שאיין, העורכת רשימת נתונים של נשים ילידות שנרצחו או נעלמו בארה"ב ובקנדה — וכוללת לפי שעה 2,700 שמות.

נתון זה אולי מראה עד כמה התמונה הרשמית כיום רחוקה מלהיות שלמה. הוא גם מפנה זרקור צפונה — לקנדה. מדינה זו מתמודדת עם בעיית רצח והיעלמות נשים ילידות כבר עשרות שנים; דו"ח המשטרה הפדרלית של קנדה קובע שמ–1980 עד 2012 נרצחו או נעלמו 1,181 נשים ילידות. לדברי לוקזי, גם נתון זה חלקי, ולפי הרישומים בידיה, מספרן גדול ב–400 עד 500. לדבריה, אף שמקרים אחדים מגיעים לכותרות, רובם לא מקבלים תשומת לב. אשלי לורינג היא היוצאת מהכלל. "היא השאילה את פניה לתנועה הזאת", אומרת לוקזי, "אבל התנועה החלה עוד לפני שהיא נולדה. על כל אשלי אחת יש 200 נוספות".

הבטחה לאחות

בחזרה למונטנה ולחקירת היעלמותה של אשלי. לבה של קהילת שחורי הרגליים היא העיירה בראונינג, המונה כאלף נפש. רבים מהם הם בני משפחה אחת שלא מקפידים לשמור סוד. "מישהו תמיד דיבר", אומרת ליסה, בת דודה של אשלי, "אבל נדמה לנו שמאז שנעלמה כולם השתתקו; אני לא יודעת אם הם פוחדים, אבל גם אנחנו. לכן אנחנו זקוקים למישהו שישמיע את קולו". אשלי, בת למשפחה של תשעה אחים ואחיות, חלקם חורגים, חיה עם סבתה מחוץ לעיר. האחות קימברלי מתארת אותה כצעירה משעשעת ונמרצת, שהיתה ממונה על אלבומי המשפחה והסתובבה תמיד עם מצלמה. היא התעניינה במדעי הסביבה והשלימה לימודים בקולג' המקומי, מתוך כוונה להירשם לאוניברסיטה של מונטנה. לדברי קימברלי, ימים ספורים לפני שנעלמה, ביקשה ממנה כסף.

תחילה, אומרים בני משפחתה, משטרת השמורה העריכה שהיא הסתלקה מרצונה; בהמשך רשויות אכיפת החוק המקומיות שוחחו עם 55 תושבים, ערכו 33 חיפושים והציעו פרס של עשרת אלפים דולר למוסר מידע שיסייע למצוא אותה. לעת עתה אין תוצאות, ובני המשפחה יוצאים שוב למסע בעקבותיה, בלי קצה חוט, אבל עם זיכרון שלא מרפה. כשהיו קימברלי ואשלי צעירות הרבה יותר, וגרו בבית אומנה (אליו נשלחו עקב בעיות סמים של אימן), הבטיחה האחות הגדולה לקטנה: "לעולם לא אעזוב אותך. אמצא אותך בכל מקום שתהיי בו".

לידיעה של שרון כהן בסוכנות אי-פי

תגובות