משפחה אחת הפכה מדינה לאחוזתה הפרטית. הפגנה נגדה לא באה בחשבון

דיאנה לקאיו לא ניחשה שהמחאה שלה ושל חברותיה בכנסייה בניקרגואה תהפוך למצור משטרתי בן תשעה ימים. אך ככל שהתסיסה הציבורית נגד הנשיא אורטגה ומשפחתו גוברת, כך מתגברים גם הצעדים של השלטונות שמשתיקים את מתנגדיהם באמצעות מעצרים ותקיפות אלימות

לוגו ניו יורק טיימס
ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דיאנה לקאיו
דיאנה לקאיוצילום: CESAR RODRIGUEZ / NYT

דיאנה לקאיו לא העלתה על דעתה ששביתת רעב בכנסייה תהפוך למצור בן תשעה ימים, במהלכו שוטרים יאגפו את המקום ויעצרו את אספקת החשמל והמים אליו. אך עבור השלטונות זה היה ברור כשמש - אפילו המחאה הצנועה הזאת היתה אתגר שהיה צריך לדכאו באופן מיידי.

אזרחי ניקרגואה מתקוממים קרוב לשנתיים נגד אחיזת הברזל של משפחה אחת, משפחתו של הנשיא דניאל אורטגה, אותה הם מאשימים בהפיכת המדינה לאחוזתה הפרטית. הנשיא יכול לכהן ללא הגבלת זמן, אשתו היא גם סגניתו, וילדיהם של בני הזוג מחזיקים בעמדות בכירות בתעשיות חשובות במדינה, כמו גז וטלוויזיה.

ככל שהתסיסה הציבורית גוברת, כך מתגברים גם הצעדים החמורים שנוקטים השלטונות בניקרגואה כדי להשתיק את ההתנגדות. חרף הכלכלה הקורסת, הסנקציות האמריקאיות וההגירה ההמונית, הנשיא אורטגה ורעייתו, סגנית הנשיא רוסריו מוריו, ממשיכים להחזיק בשלטון. תומכי הממשלה משתוללים ברחובות, ומתנגדי המשטר מושתקים באמצעות מעצרים ותקיפות אלימות. מפגינים המותקפים על ידי תומכי ממשלה שבים לבתיהם מההפגנות ללא הטלפונים שלהם ולעתים אף ללא נעליהם. "אם אנחנו יוצאים מהבית עם דגל ביד, אנחנו מושלכים לכלא", אמרה לקאיו.

דיווח מ-2018 על ההפגנות בניקרגואה
נשיא ניקרגואה דניאל אורטגה ורעייתו/סגניתו רוסריו מורילו, באוגוסט 2018
נשיא ניקרגואה דניאל אורטגה ורעייתו/סגניתו רוסריו מורילו, באוגוסט 2018צילום: Oswaldo Rivas/רויטרס

המצור המתמשך על כנסיית סן מיגל ארכנגל ("המלאך מיכאל הקדוש") הבהיר ששום מקום אינו יכול לשמש כמקום מקלט. לקאיו ועוד שמונה נשים שבתו רעב במקום כדי שהממשלה תשחרר את בעליהן, אחיהן ובניהן - פעילים פוליטים שנשלחו לכלא. בזמן ששבתו, נאלצו 14 בני אדם – בהם גם כומר הכנסייה - לשהות בה יותר משבוע. "הם סגרו עלינו כמו על עכברים בחור", אמר הכומר אדווינג רומאן. עבור אזרחי ניקרגואה, היתה זו תזכורת נוספת לכך שכל התבטאות עלולה להביא לתוצאות קשות.

ב-2018, כשבמדינה נערכו ההפגנות הגדולות ביותר זה עשרות שנים, נראה היה שהנשיא אורטגה קרוב לסיום כהונתו. על אף שהממשלה התאוששה, שובתי הרעב בכנסיית המלאך מיכאל הקדוש ומשתתפים בהפגנות אחרות שואבים עידוד מהדחתו מהשלטון של בעל בריתו של אורטגה - נשיא בוליביה אוו מוראלס.

חרף האידיאולוגיה השמאלנית שלו והתנהלותו הרודנית, לאורטגה יש יתרון שלא היה למוראלס. הצבא והמשטרה נותרו לצדו, והם מגינים עליו כפי שכוחות הביטחון מגנים על ניקולס מדורו בוונצואלה ועל רודנים אחרים במקומות נוספים בעולם. כתוצאה מכך, ההפגנות בניקרגואה הובילו רק למעצרים נוספים, חרף המשבר המתחולל במדינה, קריסת הכלכלה ומנוסתם של קרוב למאה אלף תושבים למדינות אחרות. על אף כל אלה, אורטגה ואשתו מציגים את ניקרגואה כמדינה הרבה יותר בטוחה משכנותיה, וסיסמה חדשה מזהירה מפני סכנות ההפרעה לשלטון: "לא כדאי לשחק עם השלום".

מרתה אלוורדו, אחת מהנשים שהשתתפו בשביתת הרעב, בחדרו של בנה הכלוא
מרתה אלוורדו, אחת מהנשים שהשתתפו בשביתת הרעב, בחדרו של בנה הכלואצילום: CESAR RODRIGUEZ / NYT

עם זאת, ניקרגואה עלולה להיות מסוכנת מאוד. במהלך הדיווח על המצור בכנסייה הותקף כתב ניו יורק טיימס פעמיים. בפעם הראשונה הכתה אותו אשה שכעסה על כך שצולמה. יום לאחר מכן, כיתרו אותו נשים, חברות במפלגת החזית הסנדיניסטית, שנאספו ליד הכנסייה, הפילו אותו לאדמה וניסו לחטוף מידיו את המכשיר הסלולרי שלו. כשניסה להימלט מהמקום הושלכה על החלון הקדמי של מכוניתו אבן. שוטרים שהיו במקום לא התערבו.

"אנחנו חיים במדינה שאין בה חוקים"

הפגנות המחאה בניקרגואה החלו באביב 2018, כשערים שלמות התקוממו נגד משפחת אורטגה. העילה המקורית להפגנות היתה קיצוצים בתקציבי הרווחה, אך עד מהרה הן הפכו למחאה נגד ההתנהלות הלא דמוקרטית של הממשלה.

שלושה חודשים לאחר מכן, הממשלה השתלטה מחדש על הרחובות. שוטרים ירו אש חיה על מפגינים שהקימו מחסומים בכל המדינה. יותר מ–300 בני אדם נהרגו ברחבי המדינה, 22 מהם שוטרים. בית המשפט העליון ספג איומים, חברים בבית הנבחרים אולצו לפרוש ובחירות עירוניות זויפו. עשרות מפגינים ששרפו בתים, השתלטו על אוניברסיטאות וחסמו דרכים במשך שבועות רבים עדיין מוחזקים בכלא, בהם בנה של לקאיו, סקניירט מרלו לקאיו בן ה-22, שנידון לחמש שנות מאסר.

הכומר אדווינג רומאן. "הם סגרו עלינו כמו על עכברים בחור", סיפר
הכומר אדווינג רומאן. "הם סגרו עלינו כמו על עכברים בחור", סיפרצילום: CESAR RODRIGUEZ / NYT

דיאנה לקאיו, בת 49, ונשים נוספות שיקיריהן מוחזקים בכלא, פנו בנובמבר לכומר רומאן ושאלו אם יוכלו לערוך שביתת רעב בכנסייה שלו. הוא הסכים. "חשבתי שזו מדינה תרבותית והסכמתי", סיפר לאחר מכן. רומאן, בן 59, הוא אחד הכמרים שהיה להם תפקיד מרכזי בהתקוממות — הם לא חסכו בדברים בגנות הממשלה, שאותה כינו "רודנית".

לקאיו והנשים האחרות הגיעו לכנסייה ביום חמישי בתשע בבוקר. המשטרה כיתרה את המקום מיד. הדלתות הקדמיות נחסמו, והשוטרים סירבו אפילו לבקשת הכומר להיכנס כדי לערוך מיסה. הכומר הצליח להיכנס בסופו של דבר, אך בתום התפילה האורות כבו. השלטונות ניתקו את אספקת החשמל.

"הכומר אמר: 'מהר, מלאו את החביות במים'", אמר חוסה רומאן לנסאס, נער מקהלה בן 13. "ואכן, הם ניתקו גם את אספקת המים". הוא עצמו הצליח לצאת, אבל חמישה אנשים, בהם עורך דין ופעיל למען זכויות אדם שהגיעו כדי לסייע לנשים, נותרו לכודים בתוך הכנסייה.

אימותיהם של אסירים אחרים ניסו לערוך שביתות דומות בכנסיות אחרות. בקתדרלה של מנגואה הבירה פרצו תומכי הממשלה פנימה והיכו לעיני מצלמות את הכומר רודולפו לופס. "אנחנו חיים במדינה שאין בה חוקים", אמר הכומר לופס. "אנחנו חיים במצב שבו אנשים מציעים את נשמתם לשטן בכוונה ומרצונם החופשי". הוא התכוון בדבריו לנשיא ולרעייתו.

קרן לקאיו רודריגז, אחת מהנשים שהשתתפו בשביתת הרעב בכנסייה
קרן לקאיו רודריגז, אחת מהנשים שהשתתפו בשביתת הרעב בכנסייהצילום: CESAR RODRIGUEZ / NYT

השביתה בקתדרלה הסתיימה תוך יום, אך בסן מיגל המצב הלך והחמיר. הנשים ישנו על הרצפה. בגדים שנתרמו לעניים חולקו ביניהן כדי שיוכלו להחליף בגדים. הנשים שבאו לשבות שביתת רעב הביאו איתן משקאות אלקטרוליטיים, והכומר חילק את כל מה שהיה במזווה של ביתו בין אלה שלא שבתו.

מתנדבים שניסו להביא מים לכנסייה נעצרו, והואשמו בהברחת נשק. עם זאת, היו כאלה שהצליחו להכניס לתוכה כמה גלוני מים. גם ירד גשם פעמיים, וכך היה לנצורים מים לשתות ולהתרחץ. בסוף התרוקנו הסוללות בטלפונים הניידים שלהם. הם הצליחו להעביר מסר לתומכים: אם יצלצלו פעמוני הכנסייה, סימן שמישהו בסכנת מוות.

ביום התשיעי אזלו המים והמזון. הכומר רומאן, הסובל מסוכרת, התעלף פעמיים והתחיל להזות כשרמת הסוכר בדמו צנחה. הנשים אמרו שהכומר אמר להן שהוא מוכן למות, אבל הן סירבו להקריבו. הן התקשרו בטלפון היחיד ששמרו למצב חירום — שהסוללה שלו עדיין לא התרוקנה לגמרי — והן נכנעו. הצלב האדום החיש למקום אמבולנס ושחרר את 14 הנצורים. הם הועברו במהירות לבית חולים וטופלו. אך הנשים חשו תחושת ניצחון: המצור על הכנסייה התפרסם בכל העולם ונמתחה עליו ביקורת חריפה.

לאחר שהחלים, הכומר רומאן התרחק במשך זמן מה מהכנסייה שלו. אך חובותיו ככומר אילצו אותו לחזור אליה. בהגיעו ראה ששבעה שוטרים מהיחידה לפיזור הפגנות עדיין מוצבים בה ושאספקת החשמל במקום עדיין לא חודשה.

לקריאת הכתבה של פרנסס רובלס בניו יורק טיימס

תגובות