פינוי גופות בכל שעה, חולים ללא הנשמה: הרופאים בניו יורק מצאו עצמם בסרט מלחמה

בבתי החולים פותחים עוד מחלקות לטיפול נמרץ, ורופאים מכל התחומים מצאו עצמם מטפלים בחולי קורונה ללא ציוד מספק, ולפעמים ללא יכולת לעזור. בשיחות איתם הם מדגישים את רגעי החסד והאחווה, ושומרים את רגעי השבירה לשעות שאחרי המשמרת

צוות רפואי מחטא אמבולנס לאחר פינוי חולה לבית חולים בברוקלין, אתמול
צוות רפואי מחטא אמבולנס לאחר פינוי חולה לבית חולים בברוקלין, אתמולצילום: John Taggart/The New York Times
צח יוקד
ניו יורק
צח יוקד
ניו יורק

בתחילת החודש שעבר, כשחולי הקורונה החלו למלא את בתי החולים בניו יורק וידיעות על המגפה החלו למלא את משדרי החדשות, אדית ר. עוד המשיכה כרגיל בעבודתה כעוזרת רופא במחלקה האונקולוגית בבית חולים גדול בעיר. "בהתחלה הקפידו על ההפרדה בין המחלקות השונות, כי חששו שחולי סרטן יידבקו בווירוס", היא מספרת. "עכשיו כבר לא משנה מאיזו מחלקה אתה ומה התפקיד שלך. כולם מתעסקים אך ורק בקורונה".

נכון להיום (שני) אובחנו יותר מ-123 אלף חולים בווירוס במדינת ניו יורק. מתוך 9,653 החולים שמתו בארה"ב כולה, 4,159 הם תושבי המדינה. בימים האחרונים נראו שם מראות קשים של עשרות גופות המפונות מבתי החולים השונים למשאיות קירור תעשייתיות ומתים השוכבים מכוסים על אלונקות במסדרונות מחוץ למחלקות. 

אדית ר. בבית החוליםצילום: צילום משפחתי

אדית סופחה למחלקה חדשה בבית החולים, בה מטפלים במקרים הקשים ביותר. זאת שממנה אף אחד כבר לא יוצא. "המחלקה הוקמה כדי לתת לחולים הקשים מקום שיוכלו למות בו בשלום ובשלווה, ובצורה האנושית ביותר", היא אומרת. שמונה מיטות יש במחלקה, שנמצאת בתפוסה מלאה כבר כמה שבועות. "במשמרת של יום שישי האחרון קבעתי את מותם של שלושה חולים", היא מספרת. נכון לאתמול, עוד ארבעה חולים סופניים נמצאו ברשימת ההמתנה.

אנשי צוות מפנים חולה לבית חולים בברוקלין, אתמולצילום: AFP

כבר קרוב לשבועיים שאדית מלווה את החולים. "כשהם מגיעים אלינו, הצעד הראשון בטיפול הוא צילום חזה. לפי כמות המים בריאות אנחנו מעריכים מי צפוי לשרוד ולמי אין סיכוי", היא מסבירה. "יש אנשים במצב כל כך קשה, שאם נחבר אותם למכונות הנשמה הם יצטרכו להישאר מחוברים כל החיים - וגם אז הם יכולים למות. אנחנו מנסים להכין אותם לקראת זה, ולהסביר להם את המצב כמו שהוא". מכאן, היא מספרת, הבחירה היא שלהם. "יש כאלה שמבקשים שנחבר אותם למכונות בכל מחיר, וזה מה שאנחנו עושים, גם אם ברור לנו שאין להם יותר מדי סיכוי לשרוד. אבל ברוב המקרים, הסבל כל כך גדול, שהם בעצמם מבקשים שלא נחבר אותם לשום מכונה".

בשלב הזה, אדית מספרת, מגיע החלק הקשה ביותר מבחינת החולים ומבחינתה – הפרידה מבני המשפחה מרחוק, בשיחת וידאו. "אנחנו מקשרים את המטופל לבני המשפחה בנייד, כדי שיוכלו לדבר ולראות אחד את השני עוד פעם אחת", היא אומרת. "היו מקרים בהם החולה כבר מת, והמשפחה ביקשה ממני לראות אותו בשיחת וידאו בפעם האחרונה". ההגבלות משפיעות לא רק על חולי הקורונה. "לפני כמה ימים היה לנו חולה סופני בן 51 שמת מסרטן, והמשפחה לא יכלה להגיע להיפרד ממנו בגלל שאסור להכניס אף אחד לבית החולים".

אשת צוות מפנה חולה לבית חולים בקווינס, אתמולצילום: EDUARDO MUNOZ/רויטרס

אדית, בת 38 ואם לשני ילדים בני שלוש ושש, מעריכה כי בקצב ההידבקות הנוכחי, בשבוע הבא צוות בית החולים יצטרך להחליט מי מהחולים יחובר למכונות הנשמה ומי לא. למרות זאת, חשוב לה להדגיש שהצוות לא מתלונן. "מעולם לא חוויתי מציאות כזאת של אחווה ואמפתיה כמו שאני חווה עכשיו", היא אומרת. "המצב הקשה הזה והמלחמה על חייו של כל מטופל, הגבירו את החמלה והאנושיות של כולנו. יש בצוות תחושה מאוד חזקה של אחווה, שאנחנו יכולים לצאת מזה, שכולנו שותפים למלחמה הזאת".

רגעי המשבר, היא מספרת, פוקדים אותה דווקא מחוץ למשמרת, כשהיא חוזרת הביתה לילדים. "הפעמים היחידות שנשברתי ופרצתי בבכי היו כשהייתי בבית עם הילדים וניסיתי לשמור על שפיות, כאילו שהכל נורמלי", היא אומרת. 

מערך סיוע נפשי לאנשי הצוות

ד"ר אמיש גידוואני, ראש יחידת טיפול נמרץ במחלקה הקרדיולוגית בבית החולים Mount-Sinai בניו יורק, מספר גם כן על תחושת שליחות חזקה ואחווה בין חברי הצוות, לצד רגעים קשים. "יש הרבה מאוד רופאים בצוות שלי שמפחדים ומבוהלים ממה שקורה סביבם", הוא מודה. "זה מצב קשה, נורא לראות כל כך הרבה מטופלים מאבדים את חייהם. לא מעט רופאים הגיעו לסף ייאוש, גם כאלה שעובדים שנים במחלקת טיפול נמרץ ורגילים לטפל בחולים במצב קשה. אף אחד לא התכונן למצב שבו גופות מפונות מבית החולים כל שעה".

ד"ר גידוואניצילום: Mount Sinai
איש צוות בבית חולים בברוקלין לוקח הפסקה, אתמולצילום: Kathy Willens/אי־פי

בניסיון להתמודד עם הלחץ הגדול, בית החולים הקים מערך סיוע נפשי לאנשי הצוות הרפואי שכולל אנשי דת, פסיכולוגים ואפילו חדרי מדיטציה. "יש רופאים שהולכים לשם רק כדי להירגע, לעצום עיניים, לדבר עם רב, כומר או פסיכולוג", הוא מספר.

עמדה לפינוי גופות מחוץ לבית חולים בברוקלין, שלשוםצילום: AFP

לא פחות מ-650 חולי קורונה מאושפזים כעת בבית החולים בו עובד ד"ר גידוואני. הוא מספר ש-165 מהם מחוברים למכונות הנשמה, ומדי יום מוסיפים בבית החולים עוד ועוד מחלקות לטיפול נמרץ, שנוספות לשמונה המחלקות שכבר פעלו שם לפני פרוץ המגפה. "עד עכשיו מתו מאות רבות של חולים רק בבית החולים שלנו", הוא מספר. "המצב מאוד חמור וקשה, אבל התחושה שלי היא שאנחנו לקראת השיא ושזה יתחיל להתייצב בימים הקרובים".

הוא מוסיף ומזהיר שהווירוס משפיע כמעט על כל מי שמגיע לבית החולים. "כל חולה שמגיע לבית החולים, גם ללא קשר לקורונה, מחזיק בסיכוי של 80% להידבק בנגיף גם בלי לדעת", הוא אומר. "אשה שמגיעה אלינו בהריון מתקדם, מישהו שעבר התקף לב - לא משנה מי. כל מי שמגיע נבדק, ו-80% מהבדיקות יוצאות חיוביות".

"הרופאים מרגישים חשופים"

חצי שעה משם, בצד השני של נהר ההדסון, ד"ר דנית ערד מסיימת עוד משמרת בבית החולים הקנסאק, בית החולים הגדול ביותר במדינת ניו ג'רזי. לצד ניו יורק, בשבועות האחרונים הפכה ניו ג'רזי למוקד התפרצות הווירוס הקשה ביותר בארצות הברית - עם 37 אלף נדבקים ו-917 מתים, וקצב הידבקות של קרוב לארבעת אלפים חולים חדשים בכל יום. מחוז ברגן, בו נמצא בית החולים, ספג את המכה הקשה ביותר. 189 חולים מתו שם, ויותר מ-6,000 נדבקו בנגיף.

סטיקר מחוץ לבית חולים בברוקלין, אתמולצילום: Kathy Willens/אי־פי

"זה סיוט, פשוט סיוט", מספרת ערד, ראש חטיבת אשפוז פנימית בבית החולים. "בכל יום מגיעים אלינו בסביבות שישים חולים, הרבה מהם צעירים. זה לא נכון שרק מבוגרים מגיעים. מספיק שיש לך סכרת קלה, לחץ דם גבוה, כבד שומני - ואתה כבר בדרגת סיכון גבוהה". 

ד"ר ערד מתארת מציאות קשה של מחסור בציוד הגנה עבור אנשי הצוות הרפואי, בבית החולים שנחשב לאחד המתקדמים והטובים ביותר באזור. "כל מה שיש לנו זה כיסוי לעיניים, כפפות, מסיכות וחלוק חד-פעמי", היא אומרת בייאוש. "הרופאים מרגישים חשופים, הציוד שלנו לא מספיק. בבתי חולים אחרים, אנשי צוות שלא הגנו על עצמם נדבקו – וברגע שסיפקו להם חליפות הגנה טובות מספר הנדבקים ירד לאפס".

בצוות של ערד נדבקו עד כה תשעה אנשים. "זה הגיע למצב שרופאים קונים לעצמם ציוד מגן באופן עצמאי דרך האינטרנט", היא מספרת. "הבעיה שהאינטרנט מוצף בהמון זבל, כל מיני מסיכות פנים שלא באמת מועילות. יש לי צוות מדהים, שמבין את השליחות הגדולה בעבודה, אבל אני מרגישה שאני שולחת אותם לשדה קרב בלי נשק. זאת תחושה מאוד מתסכלת".

איש צוות ושוטר מחוץ לבית חולים בבושוויק, ברוקלין, אתמולצילום: AFP

לדבריה של ד"ר ערד, אחת הסיבות לחוסר ההיערכות היא שאננות. "בארצות הברית המעיטו בהתחלה בחומרת הווירוס, חשבו שזאת עוד שפעת", היא אומרת. "לא היתה מוכנות במה שנוגע לרכישת ציוד הגנה לרופאים, או כל ציוד רפואי אחר. אז עכשיו אפשר לומר שאנחנו טסים במטוס שעדיין נמצא בשלבי בנייה".

בנוסף, היא מסבירה שמספר הנדבקים חסר התקדים, שרק הולך וגדל מדי יום, יצר מציאות לא מוכרת של מערכת רפואית הנמצאת על סף קריסה. "בית החולים שבו אני עובדת נחשב למעולה, לכזה שמתקתק טיפ-טופ בימים רגילים, אבל עכשיו המערכת מוצפת. מגיע בן אדם עם שבר בברך, אתה עושה לו צילום חזה - ומגלה שהוא נדבק בקורונה בלי שהוא בכלל ידע. פתחנו עוד תשע מחלקות חדשות לטיפול נמרץ והפכנו את הקפיטריה לחדר טיפולים מלא במיטות אשפוז. היתה לי מטופלת צעירה, בת עשרים וקצת שסבלה מזאבת (לופוס). היא הגיעה במצב של כשל כלייתי ותוך שעתיים מתה".

בדומה לד"ר אדית, גם ד"ר ערד מספרת על חולים רבים שמגיעים במצב שבו כל מה שנותר לעשות הוא לנסות ולהקל עליהם. "בשלב הזה, כשהחולים במצב גרוע כל כך, אנחנו שואלים אותם אם הם רוצים להיות מונשמים, והרבה מהם בוחרים שלא. הם מעדיפים למות בכמה שפחות ייסורים וכאב. מי שמבקש להילחם מחובר למכונות הנשמה. גם מבחינה נפשית, הם מאוד מפוחדים ומבוהלים. הם רוצים לדבר עם הצוות הרפואי, אבל בגלל הרגישות הגדולה אנחנו מנסים לצמצם עד כמה שאפשר את מספר הפעמים שהאחות נכנסת אליהם לחדר. לא פעם אנחנו מדברים איתם דרך הטלפון. זה מצב מאוד קשה לכולם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ