בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

בחירות האמצע: בארה"ב כל הקולות שווים, אבל קולות הרפובליקאים שווים יותר

מקורה של ההטיה לטובת הרפובליקאים עוד מתקופת כינון החוקה, אך היא מתבססת גם על שרטוט מחדש של מחוזות ודיכוי מצביעים בעת המודרנית. גם כיום מונעים בדרום ממיעוטים להצביע

21תגובות
מצביעים בלגונה ביץ' בקליפורניה, אתמול
MONICA ALMEIDA/רויטרס

על פי קנה המידה הנהוג ברוב המדינות הדמוקרטיות, הרפובליקאים הפסידו בארבע מתוך חמש מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות: מועמדיהם זכו בפחות קולות מיריביהם. למרות זאת, בשלוש מתוך חמשת הקדנציות הנשיאותיות האחרונות, מועמדים רפובליקאים זכו במפתחות לבית הלבן. ג'ורג' בוש הבן זכה למרבית הקולות ב-2004, אך ארבע שנים קודם לכן הוא נבחר לנשיא אף שקיבל חצי מיליון קולות פחות מיריבו אל גור. "הישגו" של דונלד טראמפ ב-2016 מרשים עוד יותר: הוא התנחל במשרד הסגלגל בבית הלבן אף שזכה ב-2.86 מיליון קולות פחות מהילרי קלינטון, עובדה שהוא ואוהדיו מתכחשים לה עד היום.

ברוכים הבאים לדמוקרטיה האמריקאית, שבה כל הקולות שווים, אבל יש קולות, בעיקר של רפובליקאים, ששווים יותר. ההטיה לטובתם אינה מוגבלת למוסד הנשיאות: גם בקונגרס נהנים הרפובליקאים מייצוג יתר. על פי חישוב שערך לאחרונה האקונומיסט, בשלושת מחזורי הבחירות האחרונים לסנאט, שבמהלכן נערכו בחירות על כל מאה מושביו, הרפובליקאים זכו במצטבר ב-46% מהקולות ברמה הלאומית, אך הם בכל זאת מחזיקים ב-51% ממשרות הסנאטור. בשנת 2012 קרה אותו הדבר בבחירות לבית הנבחרים: הדמוקרטים זכו במיליון וחצי קולות יותר מהרפובליקאים, אך הרפובליקאים זכו ברוב של 33 חברים בבית הנבחרים. 

מורה נבוכים לבחירות האמצע - דלג

בחירות האמצע בארה"ב - סיקור מיוחדעדכונים שוטפים | הטבח בפיטסבורג השיב לסדר היום את שאלת הפיקוח על נשק / אמיר תיבון מהפכות עשויות להתרחש גם מחוץ לוושינגטון / יעל שטרנהל | הקרב על ההפלות / טלי קרופקין | המועמדים הרפובליקאים מתיישרים לפי דף המסרים של הנשיא / נתנאל שלומוביץ | גל נשי נלחם על פני הקונגרס | שישה מרוצים שמנסים לגעת בהיסטוריה |רגע, איך זה בכלל עובד?

על פי חישוב שערך מכון המחקר קוק, גם אם הדמוקרטים יזכו ביתרון של שישה אחוזים בספירה הכוללת של הקולות לסנאט, הסיכויים הם שיישארו במיעוט. בבית הנבחרים, שמחוזותיו משורטטים מחדש מדי עשר שנים, הדמוקרטים זקוקים ליתרון של לא פחות מעשרה אחוזים כדי להבטיח את נצחונם. יתרון של 9%-6% יכול להוביל לרוב דמוקרטי, אך לא בהכרח. יתרון של 5% ומטה כמעט ומבטיח ניצחון כולל של הרפובליקאים.

החטא הקדמון, אם ניתן לכנותו כך, נולד במאבקים שהתנהלו בין פדרליסטים, ובראשם אלכסנדר המילטון, לאנטי-פדרליסטים, שהבולט בהם היה תומאס ג'פרסון, במהלך כינון החוקה האמריקאית ב-1787. "חוקת פילדלפיה", כפי שנודעה בהיסטוריה האמריקאית, נועדה בראש ובראשונה לחזק את כוחו של הממשל הפדרלי, אחרי שהתברר שכללי הקונפדרציה שנוסחו כמה שנים קודם לכן הותירו משטר מרכזי שאיננו מסוגל להנהיג מטבע אחיד או לגייס חיילים לצבא. האנטי-פדרליסטים התייראו בעיקרון ממשטר פדרלי חזק מדי ומנשיא שעלול ללכת בדרכו של המלך ג'ורג' השלישי, שאמריקה התקוממה זה עתה נגד עריצותו.

הקרב על הבית
הקרב על הבית

במסגרת הפשרה בין שני המחנות הנצים, אימצה החוקה האמריקאית את מגילת הזכויות, הכוללת את עשרת התיקונים הראשונים לחוקה, שהבטיחו את זכויות היסוד של אזרחי אמריקה החדשה ובכללם חופש הביטוי והזכות לשאת נשק. כדי להבטיח שהמדינות המאוכלסות בצפון לא יכפו את דעתן על שאר תושבי המדינה, סוכם שייצוגם בבית העליון יהיה שווה: כל מדינה תזכה בשני סנאטורים, בלי קשר לגודל אוכלוסייתה.

230 שנה מאוחר יותר, ההסדר פועל באופן מובהק לטובת הרפובליקאים: סנאטור ממדינה דלת אוכלוסין כמו ויומינג, שתי הדקוטות ואיידהו, שנוטות היום באופן מובהק לטובת הרפובליקאים, מייצג פחות מחצי מיליון איש. כל סנאטור מקליפורניה, הדמוקרטית במהותה, מייצג עשרים מליון תושבים ומניו יורק - עשרה מיליון. במציאות הגאוגרפית-פוליטית הנוכחית, 52 סנאטורים, המהווים רוב, מגיעים ממדינות הנחשבות לרפובליקאיות למהדרין לעומת 28 בלבד שבאים ממדינות הנחשבות למעוז הדמוקרטים, ועוד 20 ממדינות שאינן נוטות באופן ברור לכאן או לכאן.

שיטת האלקטורים, שסללה את דרכם של בוש ב-2000 ושל טראמפ ב-2016 לבית הלבן, נוסדה על רקע דומה: כל מדינה זכתה במינימום של שלושה אלקטורים, ללא קשר לגודל אוכלוסייתה. השיטה השתרשה, עם זאת, על רקע אחר לגמרי: מדינות הדרום תבעו שגם אוכלוסיית העבדים תלקח בחשבון לצורך חישוב האלקטורים, אף שלא היתה להם זכות לבחור או להיבחר. בפשרה שהושגה סוכם שלצרכי חישוב האלקטורים, כל עבד יוכר כשלוש חמישיות מאדם לבן. ההסדר העניק למדינות הדרום יתרון מהותי בוושינגטון, והן התנגדו בהמשך לכל ניסיון לשנותו.

על כך נוספה גם הנטייה של המפלגות ששולטות בכל מדינה לנצל לרעה את סמכותן לשרטט מחדש את מחוזות הבחירה לקונגרס מדי עשור כדי להטות את הבחירות לטובתן. התופעה ידועה כ"ג'רימנדרינג" צירוף שמו של מושל מסצ'וסטס אלבריג' ג'רי, הראשון שנקט בשיטה הפסולה, עם צורתו של מחוז בחירה שג'רי שרטט בצפון בוסטון, שצורתו דמתה לסלמנדרה. 

טראמפ בכנס בחירות במיזורי, שלשום
CARLOS BARRIA/רויטרס

שתי המפלגות חטאו בחטא הג׳רימנדרינג, אבל ניצחונם הסוחף של הרפובליקאים במערכת הבחירות ב-2010, שנודע כמהפכת מסיבת התה ושבמהלכה זינק מספר המדינות הנשלטות על ידי מושל ושני בתי מחוקקים רפובליקאים מ-11 ל-20, גרם להם לשרטט את המחוזות החדשים בתעוזה ניכרת, כלומר מהמקפצה.

העיקרון הוא פשוט: מחוזות שנחשבים למעוזים דמוקרטיים, בעיקר באזורים אורבניים, שורטטו כך שיכללו כמה שיותר מצביעים. במחוזות עם אוכלוסיה כפרית, בהם הרפובליקאים חזקים יותר, נכלל שיעור קטן בהרבה של מצביעים, והם גם שורטטו כך שיכללו רוב רפובליקאי מוחץ לדורי דורות.

שורשיה של התופעה השלישית הפועלת לטובת הרפובליקאים, שנודעה בשם הכולל "דיכוי מצביעים", מצויה אף היא בעבר הגזעני האפל של מדינות הדרום, הממשיך להטיל את צלו על הפוליטיקה האמריקאית כולה. אף שהתיקון ה-15 לחוקה, שאומץ בעקבות מלחמת האזרחים, העניק לכאורה זכות הצבעה שווה לכל אזרחי ארצות הברית, מדינות הדרום, אז בשליטת הדמוקרטים, אימצו שיטות שונות ומשונות כדי לסרסו ולמנוע מאפריקאים-אמריקאים לממש את זכותם החדשה.

לצד מסע איומים של ארגונים גזעניים כמו הקלו קלאקס קלן, שנועדו להרתיע את השחורים מלהצביע, מדינות הדרום אימצו "מבחני זכאות", שכללו מבדקי קריאה וידע כללי שבאופן טבעי פסלו בעיקר את האוכלוסייה השחורה שזה עתה השתחררה מכבלי העבדות, וגם הנהיגו "מס קלפי" שנועד למנוע מהשחורים העניים להצביע. כל זה אמור היה לחלוף מן העולם בשנות ה-60, כתוצאה מהמאבק לשוויון זכויות שהוביל לאימוץ התיקון ה-24 לחוקה, שביטל את מסי הקלפי, וחקיקת חוק זכויות האזרח ב-1965, שאמור היה לבטל את מבחני הכניסה לקלפי. במהלך השנים, עם זאת, הקל בית המשפט העליון באכיפת ההסדרים החדשים, עד שב-2013 פסקו השופטים שאין כבר צורך בפיקוח פדרלי על מדינות הדרום משום שתופעת דיכוי המצביעים חלפה מן העולם.

מהלכיהם של הרפובליקאים אחרי 2010, שרבים מהם זכו להבלטה בחודשים האחרונים, מוכיחים שבית המשפט העליון טעה בקריאת המציאות. מדינות שונות, שהבולטת בהן היא ג'ורג'יה, מחקו למעלה משני מיליון בני אדם, רובם בני מיעוטים, מפנקס הבוחרים. מדינות אחרות החלו לחדש את התקנות הביורוקרטיות, מתוך טענה שאלה נועדו למנוע זיופים, שבקושי קיימים בפועל, ושמטרתן האמיתית היא למנוע הצבעה ממיעוטים.

בחלק מהמדינות, השיטות יצירתיות עוד יותר: בצפון דקוטה הוחלט לאחרונה לאפשר הצבעה רק לבעלי כתובת רחוב מדוייקת, מה ששלל אוטומטית את זכות הבחירה מכ-25 אלף אינדיאנים החיים בשמורות. בעיר דודג' סיטי בקנזס, הקלפי היחידה בעיר הועתקה אל מחוץ לגבולותיה, בהנחה שתושביה ההיספניים הרבים לא יטרחו להגיע. כדי לוודא זאת, השלטונות גם הפיצו - "בטעות", כמובן - כתובת לא נכונה של מיקומה החדש של הקלפי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו