פרשנות |

השמאל עוד לא יודע איך להתמודד עם הפופוליזם מימין. ולא רק בארה"ב

גם אם ביידן יזכה בניצחון דחוק, הרפובליקאים יכולים לטעון כעת במידה רבה של צדק, שאלמלא מגפת הקורונה טראמפ היה מנצח. על הרקע הזה, מתחזקת התחושה כי הדילמה בשמאל - כיצד יש להתמודד עם הפופוליזם הימני - עדיין רחוקה מלהיפתר

אנשיל פפר
אנשיל פפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טראמפ ביום הבחירות. ניצח לפחות במובן אחד
אנשיל פפר
אנשיל פפר

נכון לרגע זה, נראה שהמועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן בדרך לחלץ ניצחון דחוק למדי על דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב. אך למרות שסיכוייו של טראמפ להישאר בבית הלבן לא נראים גבוהים - לפחות במובן אחד הוא ניצח.

זו לא רק העובדה שהציפיות המנופחות לניצחון סוחף לביידן והדמוקרטים, הסקרים והתחזיות השגויות התאדו בשעות הראשונות לספירת הקולות. הרפובליקאים יכולים כעת לטעון במידה רבה של צדק, שאילולא מגפה עולמית של פעם במאה שנים, היה טראמפ מנצח די בקלות. מהתוצאות שכבר הגיעו, נראה גם שהדמוקרטים לא יזכו בניצחון המשולש שייחלו לו, בדמות הבית הלבן, בית הנבחרים והסנאט.

ביידן הוא עדיין ה"פייבוריט" להישבע אמונים כנשיא בעוד חודשיים, אך להיקף הצנוע של ניצחונו האפשרי יש משמעות רבה לפוליטיקה האמריקאית - וגם לדמוקרטיות הלחוצות האחרות ברחבי העולם. בניגוד למה שרבים חזו, ההפסד של טראמפ לא יוביל לחשבון נפש עמוק במפלגה הרפובליקאית ובימין האמריקאי בכלל.

למרות השקרים, הרוע, השחיתות, היעדר המוחלט של תחושת בושה וכמובן יותר מ-230 אלף מתים מקורונה במשמרתו - שיטת טראמפ עדיין זכתה לתמיכתם של לפחות 47% מהבוחרים האמריקאים.

גם אם בסופו של דבר לא יצליח לבסס את תיאוריית הקונספירציה שלו על "גניבת הבחירות", סגנון הממשל והקמפיין שלו - המרושעים, הפוגעניים וחסרי המחויבות לאמת - ימשיכו לאפיין את הזירה בעתיד הנראה לעין. חסידי הטראמפיזם יצביעו על הצלחתו לשמר את הקואליציה הכעוסה והמפוחדת שהביאה אותו לשלטון ב-2016, ואף להרחיבה לקהלים צפויים פחות כמו מצביעים היספניים ושחורים. עזיבת הבית הלבן, בהנחה שאכן יפסיד, לא תביא ל"טיהור" שורות המפלגה הרפובליקאית מנאמניו. שיטותיו השקריות ימשיכו להישאר פופולריות בארה"ב וברחבי העולם. לעומת זאת, דווקא במחנה שכנראה מנצח את הבחירות ימשיכו הרוחות לסעור - במיוחד אם הסנאט יישאר בשליטה רפובליקאית. 

על הרקע הזה, מתחזקת התחושה כי הדילמה בשמאל - כיצד יש להתמודד עם הפופוליזם הימני - עדיין רחוקה מלהיפתר. זו לא רק סוגיה אמריקאית. עלייתם של מנהיגים פופוליסטים ברחבי העולם מציבה שאלה דומה למפלגות המרכז והשמאל. והיא מרחיקה הרבה מעבר לציוצים מתגרים של תומכי ברני סנדרס הנרגנים, שאומרים כי בניגוד לביידן המתון, "ברני היה מנצח את זה בקלות".

מפלגות המרכז-שמאל ברחבי העולם מתקשות לקבל את המצב שבו למחנה היריב יש יתרון מובנה בכל עימות פוליטי - כשהוא יוצא לקרב ללא מחויבות לאמת ומכוון ישירות לאינטרסים הצרים והיצרים האפלים של הבוחרים. הבחירה האסטרטגית היא להציב מועמד מהמרכז עם מצע מתון, בתקווה למשוך בוחרי מרכז-ימין שנרתעים מהפופוליזם. לתומכי השמאל האידיאולוגי לא תהיה ברירה אלא להצביע עבור האלטרנטיבה הפחות גרועה מבחינתם.

זאת אסטרטגיה שעבדה במדינה רב-מפלגתית כמו צרפת, שבה לכל המפלגות יש הזדמנות להציב מועמד משלהם בסיבוב הראשון, ובסיבוב השני נותרים רק שני המובילים. למצביעי השמאל לא היתה ברירה אלא להצביע ב-2017 לעמנואל מקרון האולטרה-מרכזי, כדי למנוע את בחירתה של מרין לה פן הניאו-פשיסטית. בארה"ב האסטרטגיה הזאת כשלה ב-2016 כשהילרי קלינטון הפסידה לטראמפ, ובבחירות הנוכחיות היתה עלולה להיכשל שוב אם מעמדו של הנשיא לא היה נפגע בשל טיפולו הכושל בקורונה.

מצד שני, גם במקרים הנדירים בתקופה האחרונה שבהם מי שהתמודד מטעם המרכז-שמאל מול הימין הפופוליסטי היה סוציאליסט אדום אמיתי - כמו ג'רמי קורבין בבריטניה בשנה שעברה - התבוסה היתה קשה הרבה יותר. מפלגת הלייבור בהנהגת קורבין התרסקה וקיבלה את התוצאה הגרועה ביותר שלה מאז 1935. וזה כשמולה התמודד בוריס ג'ונסון, שרלטן שידוע בהיכרות שטחית עם האמת.

לשמאל כמובן יש תמיד תירוצים. במקרה של קורבין תלו את האשם בתקשורת התאגידית שנלחמה באויב הקפיטליזם קורבין. בארה"ב, שם מרבית התקשורת הממסדית מצדדת בדמוקרטים, האשימו את הרוסים בהפצת מידע ותקיפות סייבר שסייעו לטראמפ. ללא קשר למידת האמת בתירוצים האלה, הם רק ממחישים את גודל האתגר הניצב בפני המרכז-שמאל.

גם האופוזיציה בישראל במשימתה הבלתי-נגמרת להביא לסיום את שלטונו של בנימין נתניהו נתונה בדילמה דומה. היא התייצבה מאחורי אנשי מרכז לא-מלהיבים כמו יצחק הרצוג ב-2015 ובני גנץ בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. אבל זה לא שהיה מועמד פוטנציאל מסעיר או מסר אידיאולוגי ברור יותר מהאגף השמאלי, וגנץ בכל זאת הצליח לחלץ סוג של תיקו מול נתניהו. קשה כמובן לערוך השוואה בין ארה"ב הדו-מפלגתית לשיטת הבחירות הישראלית, אבל הוויכוח המהותי זהה.

גם לאחר שתוכרז זכייתו של ביידן, אם אכן יזכה, הוויכוח הזה לא יוכרע. האם מועמד מהאגף הפרוגרסיבי של הדמוקרטים, מישהו שהיה מוכן להתעמת ישירות מול טראמפ במלחמת התרבות ופוליטיקת הזהויות שביידן התחמק מהן כמו מאש, היה מצליח יותר? או שאולי הבולטות התקשורתית של פרוגרסיביים כמו הסנאטורים סנדרס ו-וורן, וחברות בית הנבחרים הצעירות אלכסנדרה אוקסיו-קורטז ואילהאן עומאר, "הכתימה" את ביידן וסייעה לטראמפ לצייר אותו כנשיא "חלש" הנתון לשליטתם של סוציאליסטים מסוכנים? בכל מקרה, אין ספק שהנרטיבים הסותרים, שילכו ויתחזקו במחנה הדמוקרטי בעקבות הבחירות האלה, ימשיכו להשפיע ולתעתע במרכז-שמאל בכל העולם בשנים הבאות.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ