פרשנות |

נשיא הקונספירציה: גם בימין האמריקאי מבינים עכשיו שטראמפ מהווה סכנה

הצעד הראשון של טראמפ בדרך לבית הלבן החל בתיאוריה שטענה שאובמה לא נולד בארה"ב. רגע לפני סיום כהונתו הוא עומד מאחורי התפרעות תומכיו בקפיטול בשל טענתו לגניבת הבחירות - ולא לוקח אחריות

נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טראמפ נואם מול תומכיו בעצרת מחוץ לבית הלבן, אתמול
נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ

הצעד הראשון של דונלד טראמפ בדרך לבית הלבן התחיל בתיאוריית קונספירציה. כשהמוני ימנים סירבו להאמין שברק אובמה נולד בארה"ב, טראמפ ליהק עצמו למנהיגם. הוא טען שיש בידיו הוכחות שאובמה משקר, וגם כשהנשיא חשף תעודת לידה, טראמפ התעקש כי מדובר ב"זיוף". בוושינגטון הוא נחשב לבדיחה, גם בקרב רפובליקאים, אבל כך נולד לו בייס שהלך ותפח עד שרץ לנשיאות ב-2016.

כבר ארבע שנים שאזרחים אמריקאים סופגים מטח בלתי פוסק של תיאוריות קונספירציה חסרות בסיס, היישר מהבית הלבן. ליברלים ביקרו, ואילו שמרנים מתונים בלעו את הצפרדע כל עוד קיבלו את מבוקשם. אולם גוש קשיח של מיליוני מצביעים, שזכה לכינוי טראמפיסטים, האמין לנשיא באמת ובתמים. חלקם אף רקמו תיאוריית קונספירציה חדשה, Qanon, ולפיה דמוקרטים בכירים מובילים רשת פדופילית, ורק טראמפ יכול לעצור אותם. טראמפ לא אישש ולא הפריך, הוא רק הביט בהנאה.

כל הכוחות השונים הללו שאפיינו את כהונת טראמפ התנקזו אתמול (רביעי) לוושינגטון. טראמפ כבר הפסיד בקלפי, בעשרות תביעות בבתי המשפט ובאינספור שיחות מנדנדות לבכירים במדינות השונות. המרוץ נגמר. האלקטורים כבר הצביעו והעניקו ניצחון רשמי לג'ו ביידן, כששני בתי הקונגרס התכנסו ביום רביעי להצבעה שנחשבת טכנית וסמלית בלבד. דווקא אז הזעיק טראמפ את תומכיו לעצרת המבהילה ביותר שקיים עד כה.

בצהריים, כשמאחוריו הבית הלבן, שלהב טראמפ את הקהל הנאמן. הוא שטח את תלונותיו נגד דמוקרטים "מושחתים ורמאים", נגד רפובליקאים לא נאמנים, וקרא לתומכיו להבהיר לפוליטיקאים מה הם חושבים. "אנחנו עומדים ללכת במורד שדרות פנסילבניה, ואנחנו נלך לקפיטול", אמר הנשיא. הוא שיבח 12 סנאטורים וכ-140 חברי הקונגרס שהצהירו כי יתנגדו להליך, אך לא טרח לציין כי התנגדות זו היא חסר תועלת. טראמפ חזר לבית הלבן, אך תומכיו הקשיבו לו וצעדו לעבר בניין הקפיטול.

בינתיים, בצד השני של השדרה, ההסתערות על בניין הקפיטול כבר החלה עם מפגינים שהתרכזו שם מבעוד מועד. הדיון הפרוצדורלי בקונגרס - שאותו הוביל סגן הנשיא מייק פנס עם ניצנים ראשונים של עמוד שדרה - נעצר ברגע שההמון פרץ את הגדרות ואז את הדלתות. הלב הפועם של הרשות המחוקקת נחשף כפרוץ לגמרי, בעוד המוני טראמפיסטים, חלקם חמושים, פלשו אל המבנה.

חברי קונגרס מבוהלים נאלצו לחפש מקומות מחבוא, וחלקם פרסמו ברשתות סרטונים מבוהלים. פיטר וולץ', חבר קונגרס דמוקרטי מווירג'יניה, אמר כי "יש גז מדמיע במליאה, והורו לנו לעטות מסכות גז שנמצאות מתחת לכיסא שלנו". ביל קסידי, סנאטור רפובליקאי מלואיזיאנה, קרא לפורצים "חוליגנים אנטי אמריקאים". אביגיל ספנברגר, חברת בית נבחרים דמוקרטית מווירג'יניה, נזכרה בתפקידה הקודם כסוכנת CIA: "זה מה שרואים במדינות כושלות, זה מה שמוביל למוות של דמוקרטיה".

מחאה שהיא תיאטרון ושימור לקוחות

הדמיון ל"מדינות כושלות", שהזכיר בעיקר מדינות אחרות ביבשת אמריקה, רק המשיך עם ההכרזה של ראשת העיר וושינגטון על עוצר בבירה, וכן הזעקת המשמר הלאומי וה-FBI. עשרות מתפרעים נעצרו, וכך אפשרו למחוקקים למהר חזרה למליאה כדי לאשרר את הבחירות כפי שנדרש בחוקה. אולם לכולם היה ברור, בשני צדי המפה הפוליטית, כי נחצה קו אדום.

מבין שני הנשיאים האמריקאים, היוצא והנכנס, ביידן היה הראשון למלא את התפקיד המסורתי של הנואם לאומה. "זו מתקפה חסרת תקדים על הדמוקרטיה", אמר הנשיא הנבחר, "זו לא מחאה. זה אי סדר. זה כאוס. זה גובל במרד, וזה חייב להיפסק". ביידן סיכם במסר מנחם ומלכד, וכך סיפק נאום בסיסי ביותר עבור כל נשיא, רפובליקאי או דמוקרטי, בעת משבר, כל משבר. 

רק כעבור שעות ארוכות, הנשיא המתבצר שחרר הצהרה בדמות סרטון ברשת. 61 שניות של מונולוג מבולבל ומלא סתירות לכדו את מהות נשיאותו בצורה מזוקקת - הקונספירציה, זעקת הקוזק הנגזל, והמסרים הסותרים לתומכיו, שאותם שלהב אך בו בזמן סירב לקחת אחריות על מעשיהם. "הבחירות נגנבנו מאיתנו, כולם יודעים את זה, במיוחד הצד השני, אבל אנחנו חייבים שקט. לכו הביתה. אנחנו אוהבים אתכם. אתם מיוחדים. מתייחסים אליכם בצורה מרושעת. אני יודע איך אתם מרגישים", אמר טראמפ בהודעה המוקלטת.

ייתכן שטראמפ באמת מאמין כי הבחירות זויפו, אך יש הבדל משמעותי בינו לבין תומכיו ברחובות. כמו הסנאטורים וחברי הקונגרס הטראמפיסטים שהתייצבו לצדו בהצבעה הסמלית, גם טראמפ מבין שהבחירות בפועל נגמרו וביידן הוא הנשיא הבא. הקמפיין הנוכחי שלו נועד לשמר את המותג והמוניטין של אדם המגדיר עצמו ווינר, לוחם. מחאתו אינה עסוקה במנהל תקין, אלא בתיאטרון ושימור לקוחות.

בניגוד לפוליטיקאים הרפובליקאים, תומכיו של הנשיא ברחוב קיבלו את הצהרתו כלשונה. שלא יהיה ספק, הפורצים לקונגרס ביקשו לחולל הפיכה של ממש. מדובר בהמון זועם וחמוש שפרץ לבית מחוקקים בניסיון לבטל תוצאות של בחירות דמוקרטיות, לא פחות. הם עשו זאת במודע, ובעידודו של נשיא מכהן, שהפציר בהם ללכת פיזית לגבעת הקפיטול רק שעה קודם לכן. רק פעם אחת קודם לכן ספג בניין הקפיטול מתקפה כוללת, לפני 206 שנים, בידי הצבא הבריטי של המלך ג'ורג' השלישי. "ג'ורג' המטורף", כינו אותו.

זו היתה ראיה ניצחת, גם לימין, כי טראמפ מהווה איום חסר תקדים בתולדות ארה"ב, וזו לא סתם פאניקה ליברלית. במקביל, אותה פריצה סיפקה גם פרופורציות לגבי ממדי האיום. זו לא היתה הפיכה מתוכננת היטב, עם מטרה או יעדים. לא היו טנקים ברחובות, לא חוסלו מתנגדי משטר ועיתונאים. רחוק מזה. 

מרגע שנכנסו למבנה, הטראמפיסטים נראו בעיקר סקרנים, מופתעים כמו כולם על כך שהצליחו להיכנס. הם קראו קריאות על גניבת הבחירות בנובמבר, על בוגדנות הפוליטיקאים והתקשורת. אך במקביל, הם גם רצו להצטלם לסלפי, לקחת מזכרת ולבדוק אחת ולתמיד איך זה מרגיש לשבת על כורסה של סנאטור. הם בפירוש רצו לעצור את הספירה שבעינם פסולה, אבל לא היתה שם יד מכוונת.

אם הטראמפיזם משול לספינה, האירוע בקונגרס הבהיר כי היא שטה ללא קברניט. זה אולי מעורר גיחוך, אך זה בעיקר צריך להדאיג. במהלך כהונתו חשף טראמפ שלל חורים בדמוקרטיה האמריקאית, שהופכים אותה פגיעה. הוא אמנם בדרך החוצה, אך הטראמפיסטים לא הולכים לשום מקום. הם רק כועסים יותר, ובקרוב הם יחפשו לעצמם מנהיג חדש (או ישן). זה לא מקרי שסנאטורים כמו טד קרוז התייצבו לצד טראמפ, כי הם אלה שרוצים להנהיג את התנועה ביום שאחרי. הסכנה היא שחלקם גם יודעים איך לנווט ספינה.  

הצלקות של ג'ורג'יה

בדברי הימים של יהדות ארה"ב, ג'ורג'יה אחראית לצלקת שרבים בחרו לשכוח. בתחילת המאה ה-20, העיר אטלנטה היתה בית לקהילה היהודית הגדולה ביותר בדרום ארה"ב. ליאו פרנק, בן למהגרים יהודים מגרמניה שנולד בניו יורק, הגיע לשם כדי להגשים את החלום האמריקאי שלו. הוא קיבל הזדמנות לנהל מפעל בעיר, ואפילו התחתן עם בת למשפחה יהודית אמידה. את הלינץ' שחיכה לו, איש לא חזה.

זה החל ב-1913 עם מציאת גופת בת 13 במפעל של פרנק. ללא ראיות ועם המון דעות קדומות, הוא הואשם ברצח. משפטו של "היהודי הסוטה" הפך במהרה לקרקס אנטישמי שסחף את ארה"ב כולה. כשעיתונים בניו יורק קראו לשחררו, היומון הנפוץ בג'ורג'יה "ג'פרסוניאן" ביטא את הלך הרוח המקומי: "מתי היהודים הצפוניים יפסיקו את מאמציהם המטורפים להחריב את ג'ורג'יה?"

כשבית המשפט הרשיע את פרנק ודן אותו למוות בתלייה, פעמוני כנסיות צלצלו ברחבי אטלנטה, וחגיגות פרצו ברחובות. כשמושל ג'ורג'יה בחר להמתיק את עונשו, האליטה המקומית החליטה לתקן את מה שתפסה כעוול. ב-17 באוגוסט 1915 הוא נשלף מהכלא, בהסכמת הסוהרים, נלקח לחורשה ונתלה על עץ כמיטב המסורת. התקרית טלטלה את עולמם של יהודי ג'ורג'יה, ורבים מהם בחרו לעזוב. 

105 שנים אחרי "הלינץ' היהודי", הקהילה היהודית בג'ורג'יה זכתה לצדק היסטורי, בעקבות בחירתו של ג'ון אוסוף לסנאט. זהו ניצחון יהודי כפול, כיוון שניצחונו של אוסוף העניק לדמוקרטים את השליטה בסנאט, ובכך הפך את צ'אק שומר למנהיג הרוב היהודי הראשון בתולדות הבית העליון של הקונגרס. 

בכל זאת, אוסוף הוא לא הסיפור הגדול השבוע בג'ורג'יה. ניצחונו של רפאל וורנוק במרוץ השני שהתקיים לסנאט הוא סמלי עוד יותר. בין כל תלאות היהודים לאורך ההיסטוריה, ג'ורג'יה היא הערת שוליים. עבור שחורים רבים בארה"ב, ג'ורג'יה היא גראונד זירו. הנמל שאליו הובאו בכפייה אבותיהם, ושם גזרו עליהם דורות של עבדות. 

וורנוק אוהב להזכיר את ההיסטוריה הארוכה שהוא נושא על גבו. המטיף הכריזמטי מכנסיית אבנעזר באטלנטה נוהג להזכיר את אחד מקודמיו בתפקיד, מרטין לותר קינג, כמי שסלל עבורו את הדרך. כמו קינג, גם וורנוק מבין כי את המורשת של ג'ורג'יה אי אפשר למחוק ביום. כנראה שזה לא מקרי שארה"ב הספיקה לבחור נשיא שחור ואף סגנית נשיא שחורה, לפני שג'ורג'יה בחרה סנאטור שחור ראשון, וגם זה ברוב דחוק. 

סגירת המעגל של אובמה

בפברואר 2016 מת אנטונין סקליה, השופט השמרן הדומיננטי בבית המשפט העליון. נשיא ארה"ב דאז ברק אובמה מיהר להציג מועמד בדמות השופט מריק גרלנד. אלא שמנהיג הרוב בסנאט מיץ' מקונל הבהיר כי גרלנד לא יזומן אפילו לשימוע. מקונל הצדיק זאת בטיעון עקרוני, לפיו אין למנות שופט לעליון בשנת בחירות, אבל אחרי ארבע שנים חזר בו ועשה בדיוק את מה שהתנגד לו עם מותה של השופטת רות ביידר גינסבורג תחת נשיא רפובליקאי.

מאז הפך גרלנד לסמל חי ונושם לצביעות הרפובליקאית. כעת, ביידן עומד לסגור חשבון עם מקונל ולהעניק לגרלנד את השימוע שנגזל ממנו בסנאט. שופט עליון הוא כבר לא יהיה, בטח לא בגיל 68, אך ביידן מעוניין למסור לידיו את משרד המשפטים החשוב. גרלנד הוא שופט פדרלי ותיק ומוערך בשתי המפלגות, אבל מינויו הוא בראש ובראשונה מתנה לבייס הדמוקרטי שהפך את גרלנד לקדוש מעונה. 

עבור ביידן, זוהי גם סגירת מעגל אישית ביותר עם יריבו משכבר הימים. הוא כיהן לצדו של מקונל בסנאט במשך 34 שנים, ואחר כך נאלץ להתמודד איתו כסגן הנשיא במשך שמונה שנים נוספות נוראיות פי כמה. בתקופה זו הפך מקונל למנהיג הרוב הרפובליקאי, ששם לעצמו כמטרה מוצהרת לסכל כל יוזמה של אובמה. גרלנד היה הדובדבן שבקצפת.

ההכרזה על המינוי של גרלנד חיכתה במכוון לתוצאות בג'ורג'יה. שני הניצחונות הדמוקרטיים הם הסוף הרשמי למערכת הבחירות הארצית, ומספקים שינוי מהותי במאזן הכוחות בוושינגטון. הם היו מקבלים תהודה גדולה עוד יותר אלמלא ההתפרעויות בקפיטול. עם וורנוק ואוסוף, הסנאט נקלע כעת לתיקו 50-50. לפי החוקה, סגנית הנשיא הנכנסת קמלה האריס אוחזת בכוח לשבור שוויון - ובכך מספקת הלכה למעשה רוב דמוקרטי בסנאט. זהו רוב שתלוי על בלימה, אך עדיין רוב.

בעוד שבועיים, ביידן יושבע לנשיא וכך גם סגניתו. עם גרלנד במשרד המשפטים, ננסי פלוסי כיו"ר בית הנבחרים, שומר כמנהיג הרוב בסנאט והאריס כשוברת שוויון, הדמוקרטים ישלטו בשתיים מתוך שלוש הרשויות. בית המשפט העליון, לגמרי בזכות מקונל, נותר שמרני אדוק, אך מקונל יצטרך מעתה להזיע. 

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ