בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היעד הנכסף של מגלי הארצות החדשים: להגן ולא לכבוש

בעוד שינויים גאופוליטיים ופיתוחים טכנולוגיים מאפשרים גישה למערות, פסגות ומרחבים לא ידועים, ההרפתקן הנועז של פעם מפנה את מקומו לחוקרים המבקשים לשמר את הסביבה

6תגובות
אי־אף־פי

לפני 20 שנה פרסם "האקונומיסט" מאמר שבירך על תחילתו של "תור זהב של תגליות". מרחבים גדולים על פני הכוכב שלנו הזמינו את הנועזים ביותר לסייר באזורים שרגל אדם לא דרכה בהם, לטפס לפסגות הרים שטרם נכבשו, להציץ לחופות ג'ונגלים שעין אדם לא שזפה, לרדת למערות שאיש לא ביקר בהן ולצלול לחלקים לא ידועים של המצולות.

אתגרים רבים מסוג זה עודם קיימים. אבל מסעות שמטרתם להיות הראשון, לבחון את כוח הרצון, את אומץ הלב והסבולת מפנים את מקומם לצמא מתוחכם יותר: לשמר את הכוכב שלנו בשביל הדורות הבאים. על רקע ההתקדמות הטכנולוגית, במיוחד בתחומי הצילום והתקשורת האלקטרונית, קל יותר לבני אדם מן המניין למלא תפקיד בחזית זו. היציאה למסעות נהפכת מדעית יותר, אך גם דמוקרטית יותר.

כך או כך, חלקים נרחבים ולא ידועים של העולם עדיין מפתים את ההרפתקנים הטהורים. ההרים הם כמובן הבולטים שבהם: אלפי פסגות טרם נכבשו. וישנן גם המערות: הספלאולוגים, כפי שחוקרי מערות מכונים בעגה האקדמית, מעריכים כי בכמחצית ממערות העולם טרם ביקר אדם. גרינלנד ואנטארקטיקה, הגדולה מארה"ב ומקסיקו גם יחד, עדיין מציעות מרחבי קרח בתוליים לקשוחים שבקשוחים. מיליוני קילומטרים רבועים של חופת יערות הגשם באגן האמזונס, באפריקה ובמזרח אסיה, בבורנאו ובגינאה החדשה בפרט, טרם נחקרו. המקום שבו ביקרו פחות מכל הוא קרקעית הים. כך, אוליבר סטידס, חוקר אוקיינוסים בריטי מוביל ויוצר סרטים, מעריך שבקושי נחקר אחוז אחד ממנה. בנוסף, עדיין יש קהילות מבודדות שלא יצרו קשר עם שאר העולם, ששפות הדיבור שלהן לא תורגמו ולא סווגו.

נתחיל בהרים. נכון להיום כבר נכבשו כל הפסגות שגובהן יותר מ–8,000 מטר. אל הגבוהה מכולן, פסגת הר אוורסט, טיפסו יותר מ–7,000 פעמים. אך איש טרם טיפס על אלפי פסגות אחרות ברחבי העולם, בהן מאות ברכס ההימלאיה, שגובהן בין 6,000 ל–7,000 מטר. גלין יוז, המנהל את הארכיון של "המועדון האלפיני" שבסיסו בלונדון, גורס שבנפאל טיפסו רק על 200 וכמה מ–2,800 ההרים הגבוהים מ–6,000 מטר. ההר הגבוה ביותר שטרם טיפסו עליו הוא גאנגק'אר פואנסום (Gangkhar Puensum) שבבהוטן, בקרבת הגבול עם סין. הרשויות סגרו את ההר הזה בפני מטפסים מתוך כבוד לדתות המקומיות. מוצ'ו צ'היש (Muchu Chhish) שבקשמיר הפקיסטאנית נחשב להר הגבוה ביותר שטרם העפילו לפסגתו ועדיין ניתן לקבל אישור טיפוס עליו. הר זה הביס קבוצת מטפסים אנגלית ב–2014.

שינויים גאופוליטיים פתחו רכסים חדשים לפני אנשי המערב המעוניינים להפגין את אומץ לבם, במיוחד ברפובליקות לשעבר של ברית המועצות, אבל גם בטיבט הנתונה תחת שלטון סיני. קירגיזסטאן וקזחסטאן מציעות פסגות בתוליות ומאתגרות רבות. וכמובן, מטפסי הרים מחפשים ללא הרף "קווים" חדשים, כפי שמכונים מסלולי הטיפוס לפסגות שכבר נכבשו. המדרונות האנכיים לגמרי של הרי השולחן הידועים כ"טפואי" (Tepuis), באזור שבו נפגשות ונצואלה, ברזיל וגיאנה, מציעים שפע מבחני טיפוס קשים ביותר. אפילו באלפים האירופיים "קווים" חדשים קוראים למטפסים.

אי־פי

על פי ג'וליאן דאודסוול, מנהל המכון למחקר הקוטב על שם סקוט בקמברידג' אנגליה, אנטארקטיקה היא היבשת שהידע שלנו עליה הוא המועט ביותר. זהו המקום הקר, היבש וסחוף הרוחות ביותר בעולם, ומן הסתם שם נמצאות ההזדמנויות הגדולות ביותר בשביל רודפי תהילה מהנוסח הישן המחפשים "פעם ראשונה" – כל עוד הם ימצאו מממן עשיר דיו. ב–20 השנים האחרונות יצאו לפועל מבצעי גבורה חדשים רבים (חצייה וטיפוס דרך נתיבים לא מוכרים וללא סיוע של עזרים מכניים, לדוגמה), אך אתגרים נוספים ממתינים.

קרוב לוודאי שהמחזיק בתואר בעל הסבולת הגדולה ביותר הוא רוּן יֶלְדְנֶס מנורווגיה. ילדנס היה הראשון לחצות את האוקיינוס הארקטי כשהוא נושא עליו את כל האספקה הדרושה למשימה, וב–2006 הוא היה הראשון שחצה את אנטארקטיקה במגלשי סקי בלי להיעזר בתחנות אספקה בדרך. הוא נחשב לאדם היחיד שחצה את הקוטב הצפוני, הדרומי ואת גרינלנד בלא שקיבל אספקה בדרך.

חוקרי מערות יכולים לבחון את יכולותיהם באופנים שעד לא מזמן כלל לא ידעו על קיומם. הספלאולוגיה "השתנתה לגמרי" בעשרים השנים האחרונות, אומר אנדי איוויס, הנחשב לחוקר המערות המפורסם בעולם. אל מערת קרוברה (Krubera) שבגאורגיה, בקרבת הים השחור, ירד צוות מאוקראינה ב–2004. הם מצאו כי עומקה כפול מזה של מערת פייר סן מרטן (Pierre St Martin) שבפירנאים הצרפתיים, שנחשבה לעמוקה בעולם כשאיוויס ירד אליה ב–1971. עומקה של מערת קרוברה מגיע ליותר מ–2,000 מטר. טכניקה חדשה של סריקה בלייזר מאפשרת למדוד "אולמות" תת־קרקעיים שכאלו בדייקנות גדולה בהרבה מבעבר, ואיוויס עדיין נפעם מגודלם של האולמות שממשיכים להתגלות במדינת המחוז סרוואק במלזיה. ב–1981 היה איוויס הראשון שחקר מערה באזור זה שעדיין נחשבת לגדולה בעולם על פי שטחה. מערה זו מסוגלת להכיל את האמפיתיאטרון "הוליווד בול" שבלוס אנג'לס. כעת גם דרום סין מציעה הזדמנויות חדשות לחוקרי המערות: אורכו של אולם מיאו ׁ(Miao Room) שאליו נכנסו לראשונה ב–1989 הוא 852 מטר, והוא נחשב לגדול בעולם בנפחו.

הטכנולוגיה שינתה את הגישה לחופות של יערות. מגדלים, כדורים פורחים, רפסודות מתנפחות, שבילים מוגבהים, מטוסים ללא טייס ואפילו עגורני ענק המובאים במסוקים, כל אלה מאפשרים לחוקרים לראות מה מתרחש מתחת לעלווה שבעבר היתה בלתי חדירה.

אי־פי

המקום הגדול ביותר בעולם שטרם נחקר הוא ללא ספק קרקעית הים. בתחילה היה היעד להגיע לקרקעית האוקיינוס. ב–1960 נגעו האוקיינוגרף השווייצי ז'אק פיקאר, והאמריקאי דון וולש, ברצפת האוקיינוס ב"שקע מריאנה" ׁ(Mariana Trench), הנקודה העמוקה ביותר של האוקיינוס, השוכנת בקרבת האי גואם שבאוקיינוס השקט. השקע מגיע לעומק של כ–11 אלף מטר. לשם השוואה, גובהו של הר אוורסט הוא 8,848 מטרים. האדם היחיד שהצליח לשחזר הישג זה הוא במאי הסרטים ג'יימס קמרון, שעשה זאת ב–2012.

והמשימה האחרונה — מהמסעות הקלאסיים של החוקרים המערביים בני האסכולה הישנה: למצוא בני אדם שמעולם לא יצרו קשר עם בני אדם אחרים. האזור העשיר ביותר מבחינה זו הוא אגן האמזונס, בעיקר בברזיל, אבל גם בבוליביה, קולומביה, אקואדור, ונצואלה ופרו. (אף על פי שפרגוואי אינה נמנית עם ארצות האמזונס, ייתכן שגם בה יש קהילות מנותקות ולא מוכרות). ככל הנראה ישנן יותר קהילות שאין להן קשר עם העולם החיצוני משנהוג היה לחשוב בעבר, כך מספרת פיונה ווטסון מהארגון Survival International, המבקש להגן על שבטים ועל אדמותיהם ולסייע להם לקבוע את עתידם בעצמם. לפני עשר שנים העריך האגף הממשלתי העוסק בעמים הילידים בברזיל שקיימות בין 20 ל–30 קהילות כאלו. וילסון סבורה שמספרן נע בין 70 ל–80.

המעוז האחרון האחר של קהילות שאין להן קשר עם העולם החיצוני (או "עמים מבודדים", כפי שאנתרופולוגים מסוימים מעדיפים לכנותם) הוא גינאה החדשה – אי רחב ידיים שחלקו המערבי, מערב פפואה, שייך לאינדונזיה, וחלקו המזרחי הוא המדינה העצמאית פפואה גינאה החדשה. לפני כ–50 שנה חיו רבים מהשבטים באי בבידוד מוחלט מיתר העולם, לעתים אף משבטים אחרים המתגוררים בקרבת מקום. בשנות ה–90 יצרו מיסיונרים קשר לראשונה עם 40 שבטים לפחות החיים בפפואה גינאה החדשה. על סמך הממצאים באזור האמזוניה, פעילי Survival International מניחים שבחלקים שונים במערב פפואה עדיין נמצאות קהילות מבודדות, סיפרה סופי גריג החברה בארגון, ולדעתה עדיף להם שמצב זה לא ישתנה.

"כל השבטים בפפואה גינאה החדשה מקיימים בדרגה זו או אחרת קשר עם העולם המודרני", טוען ג'ונתן קלאוסן, חוקר ובלשן מארה"ב המסייר בפפואה גינאה החדשה. אך רבים מהם ראו רק מבקר אחד או שניים ב–40 השנים האחרונות. לדברי קלאוסן, עדיין קיימים מקומות נידחים שיש לבקר בהם. "הקהילות המנותקות האחרונות הן לרוב ענפים ומשפחות של שבט שחי בשוליים, בעמקים מבודדים, מתחת לרכסי הרים וביערות", הוא אומר. ניתן לתייג שבטים אלה כשבטים שיצרו עמם קשר לדברי קלאוסן, "ביקורים נערכו רק ב–20% מהכפרים. ישנם אזורים שלמים ברכסי ההרים ובעמקים שמעולם לא ביקרו בהם חוקרים או הרפתקנים אחרים".

גם מציאת שפות בסכנת הכחדה והצלתן הן בגדר אתגר. בתחילת המאה הנוכחית העריך טום הדלנד, מומחה לשפות שדוברים שבטים בפיליפינים בעמותה SIL International שהיתה ידועה בעבר כמכון סאמר לבלשנות, שישנן בעולם 6,809 שפות ידועות, אך למחציתן יש פחות מ–6,000 דוברים ולרבע מהן פחות מאלף דוברים. ל–500 שפות יש לא יותר ממאה דוברים, ל–200 יש פחות מעשרה דוברים, וחוקרים מעריכים שבכל חודש נעלמות שתי שפות. עם זאת, שפות שלא היו ידועות ולא פוענחו כראוי מתגלות לעתים. "האתנולוג" – אוסף מאמרים אקדמיים שמפרסמת SIL – מונה 7,102 "שפות חיות", אבל טוען ש–2,447 מהן "בצרות" או "גוססות".

לא רק כדי להתרברב

בעוד שהסיכוי להגיע למקומות חדשים ולשבטים לא מוכרים עדיין מפתה הרפתקנים, חוקרים נעשו מודעים יותר לחובה לשמר את הסביבה, והם פחות ששים להיראות כגיבורי פעולה הסובלים מכוויות קור. אפילו מטפסי הרים, שלא אחת נחשבים לאינדיבידואליסטים קיצוניים המבקשים להתמודד עם כוחות הטבע, נוטים להדגיש כיום את תפקידם בקידום המדע ובהגנת הסביבה ועמים מקומיים. כך, בזמן שחצה את אנטארקטיקה לקח ילדנס מעצמו דגימות דם בקביעות כדי לסייע במחקר על תפקוד המערכת החיסונית בתנאי קיצון. ארגון הצדקה Community Action Nepal, שיסד המטפס דאג סקוט, הבריטי הראשון שכבש את האוורסט ב–1975, מקבל תרומות מאלפי מטפסים מרחבי העולם. מוסד זה פועל לשיפור החינוך, הטיפול הרפואי ותנאי המחיה באזורים שלמרגלות ההימלאיה בנפאל, שם מתגוררים רוב הסבלים ומורי הדרך המסייעים למשלחות הטיפוס היוצאות להימלאיה.

גם חוקרי אוקיינוסים חושבים כיום על התקדמות מדעית לא פחות מלהגיע ראשונים לחלקים לא מוכרים של קרקעית האוקיינוס. אם מביאים בחשבון את גודלם העצום של האוקיינוסים, הרי שהידע עליהם מצומצם למדי. "רק 0.05% מקרקעית האוקיינוסים מופתה בפרוטרוט", מספר סטידס שעבר מהמדבריות והג'ונגלים אל האוקיינוסים. לדעתו, "הכלכלה הכחולה" תספק שפע מינרלים כקובלט ומנגן וצמחים ודגים חדשים למאכל. הוא מדבר באופן פיוטי על חמש השכבות של מי האוקיינוס: "השכבה המוארת" – עומקה עד 200 מטר, "שכבת הדמדומים" – עומקה עד אלף מטר, "שכבת חצות" — עד 4,000, "שכבת התהומות" — עד 6,000, ולבסוף האזור "ההדאלי" – מונח המתייחס לשקעים העמוקים ביותר. שם (שכן גם סטיד אינו חסין מפני הפיתוי להיות ראשון) צילם ההרפתקן דג בעומק רב יותר מכל אדם אחר.

עקרונית, כל החוקרים המובילים כיום מבליטים את סוגיית שינוי האקלים. "למדנו על דרך חדשה לגמרי להציג את יערות הגשם לעולם", מספר הזואולוג הבריטי אנדרו מיטשל, שמנהל את התוכנית Global Canopy ("חופה גלובלית"). "זה כמו להבין את הציפוי של הריאות שלך". ביערות נמצא 40% מהמגוון הביולוגי של כדור הארץ, אומר מיטשל. איוויס סבור שחקר מערות מספק למדעני האקלים "רישום מפורט להדהים של תולדות כדור הארץ" מבחינת תכולת המים והאטמוספרה. ברטראן פיקאר, בנו של ז'אק המנוח, מנסה יחד עם בריאן ג'ונס, איש הכדורים הפורחים הבריטי, להקיף את העולם בכלי טיס המופעל באמצעות אנרגיית השמש "לשם קידום אנרגיות נקיות".

"מלת המפתח כיום היא גילוי ולא חקר ארצות", אומר ג'ון המינג, מנהל לשעבר של החברה הגאוגרפית המלכותית הבריטית ומומחה לאמזונס. "המונח 'חוקר ארצות' ירד מגדולתו בגלל פעלולנים והרפתקנים שכל רצונם להשיג כותרת בעיתון. המלגות שמעניקה החברה הגאוגרפית הבריטית היום מיועדות כמעט אך ורק למחקר, מצטט המינג את רוברט בלארד, האוקיינוגרף האמריקאי שהתפרסם בזכות גילוי שרידי ה"טיטניק" ואוניית המלחמה הגרמנית "ביסמרק". ואולם, גאוותו הגדולה נתונה לעבודתו על נביעות הידרותרמיות. "המדע מעניק לגיטימיות וערך למסעות המחקר", כתב בלארד. "כיום רואים המון פעלולים, אבל אם לא תעסוק במדע בעל ערך, לא תיחשב באמת לחוקר".

רוב המחקר האיכותי, ממשיך המינג, כרוך בהתבוננות סבלנית, לעתים באותה נקודה, מעמדה נסתרת ולמשך זמן רב. "כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת אם אתה לבדך". הוא מציין בסיפוק שארצות רבות שבעבר לא התעניינו במיוחד בסביבה, כברזיל וסין, ומדינות קטנות יותר כעומאן ומדינות שונות באפריקה, מתחילות לגלות מודעות רבה יותר לשימור הסביבה. ברזיל שיפרה את יחסה העגום לאוכלוסיית הילידים שלה. מיטשל אומר שהעולם צריך להכיר להם תודה על שימור יערות הגשם, המספקים לכדור הארץ חלק גדול ממי השתייה שלו.

נייגל וינסר, מדען־חוקר נוסף מבריטניה ודמות בולטת בחברה הגאוגרפית המלכותית הבריטית (RGS) שעבד באחרונה במכון Earthwatch, ארגון צדקה שנוסד בארה"ב במטרה ללמוד את הסביבה ולהגן עליה, מהלל את מה שהוא מכנה "מדע האזרח". התקדמות טכנולוגית, בעיקר בתחום הצילום והאינטרנט, מאפשרת לאנשים רבים יותר לערוך מחקרים בעלי ערך. הודות לשימוש במה שהוא מכנה "מהפכת מלכודת המצלמה", ניתן לצלם תמונות של בעלי חיים בלי התערבות לכאורה מצד בני אדם. שיפורים מרחיקי לכת בצילום לילי ומתחת למים, פתחו אופקי ידע חדשים לחלוטין. אפליקציות מאפשרות לזהות סוגי ציפורים על פי הציוץ שלהן, לעתים בזמן אמת. שיין וינסר, גם היא דמות בולטת ב־RGS (ואשתו של נייגל), גם מדברת בשבחי הטלוויזיה, היות שהיא מביאה ממיטב התגליות לידיעת כלל הציבור, בין היתר הודות לחסויות. דוגמאות לכך הם דייוויד אטנבורו ואליסטר פות'רגיל, יוצרי הסדרות "Planet Earth” ו–"The Hunt” עבור רשת בי־בי־סי.

אבל הלהט החדש לפריצות דרך מדעיות אינו פוגם בתשוקה לראות מה יש מעבר לאופק, מאחורי העץ, על פסגת ההר או במצולות הים. מה שרובין הנברי־טניזון, חוקר בריטי נוסף ונשיא ארגון Survival International, מכנה "גורם ההתפעלות" – אותה התפעמות נרגשת וקתרזיס המשתלטים ברגע שמגיעים לפסגה, או משלימים מסע מטורף בג'ונגל או במדבר – הוא שמניע עדיין הרפתקנים רבים.

עדיין אין גבול לפסגות הסבלות האנושית שאליהן מבקשים בני אדם להעפיל גם ללא יעד מדעי מוגדר, עם זאת לפעמים מטעמי צדקה. זמן קצר לאחר חג המולד היה ג'ון בידן, בריטי בן 53, לאדם הראשון שחצה לבדו בחתירה את האוקיינוס השקט (מסן פרנסיסקו לעיר קיירנס שבאוסטרליה). כפי שאמר ההרפתקן הבריטי רנולף פיינס, בני אדם ממשיכים לנסות לחצות את האוקיינוסים "בבקבוקי ג'ין קטנים יותר ויותר" כדי להיות חלוצים בתחומים שאין להם דבר עם המדע. טיפוס הרים ממשיך לספק את אותו הריגוש שסיפק בעבר, ואפילו פסגת האוורסט עדיין מציבה שורה של אתגרים שטרם נכבשו. ב–2006 היה מארק אינליס מניו זילנד כרות הרגליים הראשון שהעפיל אל ראש ההר. אבל מעורר התפעלות ככל שיהיה, אין זה מחקר או תגלית. במקרה זה, "גורם העשייה הטובה" גבר על גורם ההתפעלות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו